מאגר סיפורי מורשת

אני מרי טויזר, נולדתי בשנת 1945, ב- אז זה היה ברית המועצות – כיום גאורגיה, מדינה בפני עצמה. גדלתי בעיר צחינוואלי עד סיום התיכון, ואז עברנו לעיר הבירה טביליסי.

עברנו לטביליסי בעקבות הלימודים שהתחלתי ללמוד באוניברסיטה, לימודי כלכלה. כאשר סיימתי את האוניברסיטה התחיל סיפור העלייה לארץ ישראל שלא ידענו עליה מאומה. חשבנו שאסור לדרוך באדמה קדושה, היינו מאוד עדינים. ישראל היתה נקודה על המפה שבקושי ניתן היה למצוא אותה.

בעיר הולדתי לא הייתה קיימת השפה העברית, רק סבא שלי למד כמה מילים בעברית כשהלך לבית הכנסת. בזמנו רק הרב, המוהל והשוחט דיברו ביניהם בעברית ואף אחד לא הבינם. סבא שלי היה גם רב, אבל לימד בגרוזינית את תלמידיו.

בבית אכלנו רק כשר, ושמרנו על המסורת היהודית. בטבילסי לא הרגשתי זרה. מעולם לא הסתרתי את היותי יהודיה וכן לא נדחתי גם בגלל המוצא שלי. ישראל וגאורגיה הן מדינות דומות: בשתיהן יש קיבוץ גלויות, ושתיהן עברו מלחמות.

משפחתי עלתה ראשונה ארצה ואני לא יכולתי לעלות איתם מכיוון שיצא חוק חדש שמי שלמד צריך לשלם למדינה עבור כל השנים שלמד באוניברסיטה. אבל החוק לא חל עלי, כי אשרת הכניסה שלי הייתה מוכנה ובכל זאת עיכבו אותי. לכן נלחמתי כדי לא לשלם. שלחתי הכל במזוודות ונשארתי רק עם שמלה אחת.

נשארתי במקום העבודה, לא הייתה לי זכות חתימה בה – "בקואופרטיב". העובדים והמשפחה שנותרה עדיין בטביליסי עזרו לי. מנהל מקום העבודה רצה לשכנע אותי שאדבר בטלוויזיה הגרוזינית על כמה לא טוב בישראל: על המצב הכלכלי והביטחוני הירוד. כמו כן, הציע לי מגורים והיווה עבורי ביטחון כלכלי. אמרתי לו: "בשום פנים ואופן לא. אני אעשה הכל כדי לעלות לארץ ישראל ואמות ביחד עם משפחתי שנמצאת שם". יתרה מזאת, כל החפצים שלי עברו לארץ.

תחילת הקליטה של משפחתי בישראל לא היתה קלה במיוחד. בשנה הראשונה היו להם קשיים: שפה זרה, תרבות שונה, אנשים שונים וכלכלה. אני זוכרת שאחותי התקשרה ואמרה לי לא לבוא, כי היו בארץ מלחמות וטילים, ואמרה לי שעדיף למות שם מאשר לעלות לארץ. אך כעבור שנתיים היא נהייתה ציונית מאוד והבנתי שזה רק בגלל שהיה לה קשה בהתחלה להסתגל למקום חדש. כל החפצים שלי הועברו לארץ עם המשפחה ואז אחותי השנייה מהארץ שלחה אליי מכתב בסתר ובו נכתב שאימא שלי חולה מאוד. לכן, לא היה לי ספק והתקבלה החלטה. לאחר שבוע עליתי לארץ בהפתעה.

כשהגעתי לארץ ישראל זה היה זר ומוזר מכל הבחינות. למשל, החינוך: לראות אנשים אוכלים באוטובוס, מפצחים גרעינים וזורקים את הקליפות מתחת למושבים היה הלם בשבילי. חשבתי לעצמי: "הם גדלו בג'ונג'ל". גם לראות בפרהסיה בנים ובנות מתנשקים היה מזעזע עבורי. כשסיפרתי בחברה הישראלית שאני גרוזינית לא האמינו, ובפרט לא שאני יהודיה. בהתחלה נתתי להם לנחש מאיפה אני, והם אף פעם לא ניחשו כי הם חשבו שלנשים גרוזיניות יש זקן ושפם. בעדה שלנו יש מסורת והרוב זה חינוך ביתי: לכבד כל אחד ואחת כפי שהם ואת האוכלוסיה המבוגרת.

היה לי קושי להבין את האווירה והמנטליות. אצלנו, כשפונים ברוסית או בגרוזינית, משתמשים בלשון רבים, אני משתמשת בלשון רבים מתוך כבוד. עד היום קשה לי לומר: "היי אתה את", הייתי אומרת: "אתם" במקום "אתאתה", התרגלתי לפנות בלשון רבים.

אני זוכרת שאימא שלי אהבה במיוחד את אחי, הוא היה כמו נסיך עבורה. לא אשכח, פעם היא הכינה דייסת אורז ואחי אמר "זה קצת" הסתכל מסביב על הצלחות שלנו, לא היה לנו יותר ממנו, לכן היא לקחה את הצלחת שלו בחוכמתה ללמד אותו לקח – לא להסתכל בצלחת של אחרים ואמרה: "עכשיו לא יהיה לך כלום"- מאז הוא לא עשה את זה.

טיולים בגאורגיה

נסעתי כמה פעמים לעיירת נופש בגאורגיה בשם 'בורג'ומי'. פעם אחת נסעתי לטייל עם חברות, וראינו סוחר שמוכר סוגי תותים שונים. זה הזכיר לי כשהייתי ילדה הייתי עולה לעץ עם חצי כיכר לחם, ואוכלת תותים. זה היה מעדן, הייתי יורדת שבעה.

תמיד הייתי מתלווה לטיולים עם אחותי ומשפחתה. גם נסעתי עם דודה שלי כל שנה, לאן שהלכה הייתה לוקחת אותי גם, כמו אחת מהילדים שלה. הייתי רזה, לכן היא היתה נותנת לי לאכול פרוסה עם הרבה חמאה ודבש, והייתי זורקת את זה לנהר. כיום אני אוכלת בהנאה גדולה, אבל אז לא יכולתי, כי כשנוסעים לנופש אז חייבים "להשמין".

טיול נוסף שהייתי בו, וחקוק בזיכרוני, אחרי שכבר עליתי לארץ, היה טיול מאורגן מעיריית תל אביב. נסיעה זו הייתה מאוד מיוחדת. הייתי הגרוזינית היחידה, כולם היו ישראלים. כשנסענו, טיילנו ברחבי גאורגיה, ב- 'גורי', עיר הולדתו של סטלין, שם גרה בת דודתי ז"ל. היא עשירה מאוד, יש לה בית כמו ארמון. כשהיינו בטיול לא הודעתי לה, מפני שהייתי עם קבוצה ולא יכולנו לבקר אותה.

טיילנו ברחוב מרכזי בטבליסי, אני וחברות שלי. דיברתי עברית, גבר נעצר עם עגלת תינוק ופנה אלינו בעברית, שאל אם אנחנו מישראל, ואם יש לי משפחה מגאורגיה. אמרתי שכולם בארץ ויש את בת דודתי ב- 'גורי'. אז התגלה שהם חברים של בני הדודים שלו.

אחרי זמן מה, קיבלתי טלפון מבת דודתי. ניצלתי הזדמנות שהייתה לי, לצאת מהקבוצה, לומר שלום. אך היא אמרה שאביא את כולם. לבסוף באתי רק עם חברות שלי לשם. כשנכנסנו היה כבר שולחן ערוך. היה שם הכל מהכל, אצלנו אומרים: "אפילו חלב של ציפור היה שם". באתי אליה בידיים ריקות, הם היו עשירים, ולא היה לי מה להציע. הם נתנו לי מאה דולר, לא רציתי לקחת, היא נתנה לי ואני שמתי על השולחן. אמרתי לה: אין צורך, אז כשיצאנו היא נתנה לי קופסא עם בורקסים לקבוצה. כשפתחתי את הקופסא, מאה הדולר היו שם. כדי שלא יראו שמתי בחזיה. בלילה התחלתי לחפש את הכסף, שכחתי שזה שם. למחרת כשעליתי לאוטובוס, חיפשתי וכולם התחילו לחפש ביחד איתי. יום לאחר מכן, באתי ואמרתי: "זה היה איתי פה", ושמתי את הידיים על החזה, המקום הכי בטוח.

ביום האחרון לטיול – יש מסעדה פופולרית בגאורגיה בעיר טבליסי, מסעדה מאוד יוקרתית. הצטרפה אלינו עוד קבוצה, היה מוזיקה, שירים וריקודים. פתאום חברה אומרת שקוראים לי המוזיקאים במקום, אמרו לי: "גברת מרי את מוזמנת לבמה", ידעו שאני הגרוזינית היחידה ורצו לעשות לי כבוד, גרוזינים יודעים לעשות כבוד. לא ידעתי מה לעשות, לשיר אני לא יודעת. לכן, כששמו מוזיקת ריקודים, לא יכולתי להתאפק והתחלתי לרקוד. כל הקבוצה הייתה על הרגלים וזה היה ערב מדהים.

סיפור אחר שאני זוכרת, היה כשנסעתי עם קבוצה אחרת לפני שנתיים (התרחש לפני הטיול במסעדה בטביליסי). לקחו אותנו למסעדה, באיזה כפר עם נגנים. כשהם ניגנו, בתת המודע, השירים שהיו טמונים בי, שלא זכרתי כלום. אך, כשהם שרו התנתקתי מכולם, פתאום התחלתי לשיר איתם את המילים, ונבהלתי מעצמי. אני זוכרת שכולם הסתכלו עלי, והם קנו לי מתנה דיסק שלהם במתנה. במסעדה כל פעם שהם שרו, שמתי חמישה דולר, הייתי מנותקת לגמרי.

כיום אני לא זוכרת את השירים, אבל אם מישהו יתחיל לשיר, אני אשיר גם. זאת הייתה חוויה בלתי נשכחת. הדיסק אבד לי, כאשר מסרתי אותו בהשאלה ולא חזר אלי. אבל כשפגשתי שתי חברות שלא ראיתי מהתיכון, כמעט 60 שנה, אחת יהודיה ואחת גויה, התברר שהבן של אחת מהן הוא זמר מפורסם. הוא הביא לי במתנה דיסק עם כל השירים שהוא מבצע, בצירוף הסבר לכל שיר, יש לו הרכב גדול שמופיע בכל העולם. שמחתי מאוד לקבל את המתנה. השיר שמצורף למטה זה שיר שהוא מבצע ביחד עם ההרכב שלו שנקרא "ENSEMBLE RUSTAVI". זהו שיר שחודש מהאלבום, במקור הוא מלפני חמישים שנה. מילות השיר מוקדשות לבחורה, שאם היא תבכה עם אהוב ליבה לא יקח אותה, היא רוצה להתחתן איתו, תמות אם זה לא יתגשם.

יום האושר של חיי: מסיבת הפתעה שעשה הבן שלי לכבוד יום הולדתי

יום אחד, הבן שלי אמר שהולכים לאכול ארוחת ערב עם משפחתה של כלתי. הוא אמר לי להחליף חולצה. לא משנה מה, לא מצאתי חולצה שמוצאת חן בעיניו. לבסוף לבשתי את החולצה הראשונה שהוצאתי, לא שמתי לב שהיא הפוכה עלי. הלכנו לטיילת, הנכד שלי ירד למטה, ופתח דלת. פתאום הייתה מוזיקה, והמון אנשים מחאו כפיים. זה הפתיע אותי מאוד עד שכמעט התלעפתי מההפתעה. כל המשפחה שלי, כל המכרים שלי היו שם, ובכיתי. זו הייתה מסיבת הפתעה ליום הולדתי..

יום האושר של חיי: בחתונה של הבן שלי

אני וחברה שלי חיפשנו שמלה לחתונה. היינו בתל אביב ליד רחוב קינג ג'ורג'. נותרו שבועיים לפני החתונה. לא ידעתי מה ללבוש, הייתי במתח ולבד. פגשתי במקרה אישה אחת שהתברר שעובדת במתפרה, תופרת. אני מספרת לה שאין לי שמלה, ותכף החתונה. היא אומרת לי "שהיום היא הכינה אחת לדוגמא. ושמו שמלה אחת בוויטרינה והורידו אותה. אבל, יכול להיות שהיא יכולה אולי להתאים לך". היא הביאה אותה לבית שלי, וסידרה אותה בדיוק כמו שרציתי. שילמתי לה יותר ממה שהיא ביקשה.

המוטו/ הטיפ של מרי לחיים: אין רצון בפני עצמו – מי שרוצה ויש לו רצון, תמיד יש לו הצלחה, אם זה קושי – מכל הבחינות צריך סבלנות וכוח. תמיד לחשוב חיובי, תמיד יש אין דבר כזה אין, יש מעיין.

השיר מהדיסק, של ההרכב –  "ENSEMBLE RUSTAVI

הזוית האישית

אורטל הסטודנטית המתעדת: היה לי העונג לשמוע את סיפוריה של מרי. מאוד נעים בחברתה ומרתק להקשיב לה. למדתי הרבה מניסיון חייה.