מאגר סיפורי מורשת

אני, רחל נוה, נולדתי בשנת 1947 למשפחת סבן (2 ההורים שלי משפחת סבן). בעיר אפלו שבאלג'יר.

בשנת 1948 עם הקמת המדינה ההורים שלי עזבו את אלג'יר עם 2 משפחות נוספות ותכננו לעלות לארץ ישראל. הניסיון הראשון לא צלח והשלטונות תפסו אותנו והחזירו אותנו לאלג'יר ולאחר מכן יצאנו בסירת דייגים למרסיי שבצרפת ומשם באוניה לארץ ישראל. הגענו לארץ כשהמדינה הייתה בת חצי שנה. הגעתי לארץ בגיל 8 חודשים, אחרי מסע של חצי שנה מהרגע שעזבנו את אלג'יר, כשהייתי בת חודשיים עם אמא, אבא ו-2 אחיות.

חשוב לי לציין שאבא שלי עלה לארץ מאלג'יר מרצון, מתוך ציונות ורצון לבנות את הארץ ולא מתוך מנוסה. להוריי היו חיים מאוד טובים באלג'יר, הם חיו באזור שהייתה בו אוטונומיה יהודית (אורן, אפלו, מזב). המשפחה מאוד כעסה עליו שהוא עוזב את אלג'יר ולוקח את המשפחה ל"שממה" לארץ ישראל. לאחר 1966 הדודים שלי עזבו את אלג'יר וסגרו את העסקים והיגרו לצרפת עד היום. רק אמא ואבא שלי ואחות של אמא עלו לארץ.

מהסיפורים אני יודעת שגרנו באוהלים בבאר יעקב ולאחר מכן העבירו אותנו לבתים של ערבים בזרנוגה (קריית משה ברחובות). למושב בית גמליאל הגענו בשנת 1953. הציעו לאבא שלי להיות מורה כיוון שידע עברית ואת שפת הקודש אך הוא סירב באומרו "באתי לבנות את הארץ", והוא באמת היה בין הראשונים שבנו את מושב בית גמליאל. המושב נבנה ע"י "הפועל המזרחי" והיה מעורב בעולים מאירופה (רומניה, הונגריה, פולין, צ'כיה) ומצפון אפריקה (אלגי'ר, תוניס, מרוקו).

לא היו במושב חשמל ומים: היה לנו רק ברז אחד בחצר, ואת החשמל חיברו 5 שנים אחרי שגרנו במושב. אני בתור ילדה זוכרת את חגיגת החומש של בית גמליאל שבה חיברו אותנו לחשמל (החשמל היה רק מנורה אחת בבית). המטבח היה בצריף מעץ בחוץ וגם השירותים. כל החצר הייתה מלאה בקוצים. בבית היו לנו 2 חדרים: ההורים ישנו בחדר אחד, וכל שמונת הילדים ישנו בחדר השני, זה יצר לנו אחוות אחים.

אבא עבד בבניין וסבתא גידלה אותנו ועבדה בחקלאות. כשאמרו לאמא שלי שהיא עוברת למושב היא חשבה שהיא מגיעה לעיר וכשהיא הגיעה למקום היא הייתה ממש בהלם. אמא שלי באה מבית מאוד מבוסס באלג'יר, הם היו ספקי המזון של הצבא הצרפתי באלג'יר. אמא מספרת שהטלפון היחיד שהיה בעיר שבה הם גרו היה אצלם בבית. בבית דיברו ערבית, שפת הקודש וצרפתית. אמא שלי למדה בבית ספר צרפתי שבימים ההם זה היה נדיר שבנות לומדות בבית ספר.

הלכנו לגן הילדים, כל הגילאים היו באותו הגן. והייתה לנו שמחת חיים. אחרי הצהרים היינו משחקים במשחקים שהמצאנו, למשל קלאס, תופסת, צעדי ענק ועוד… וכולם שיחקו ביחד. מאוד אהבתי ללכת לטייל בגבעה שליד הבית. היה שם בוסתן של הכפר הערבי שננטש בצמוד למושב. היו שם ענבים, תאנים, סברס וגוייבות.

זכור לי סיפור מאוד מרגש: אבא שלי קנה אתון שהמליטה לראשונה עייר (חמור קטן) ולפי ההלכה היינו צריכים לעשות פידיון העייר. אני זוכרת שקישטנו את העייר בתכשיטים ובשרשראות והסתובבנו איתו במושב בחגיגה גדולה עד בית הכנסת. מסתבר שזה היה פדיון העייר הראשון במדינת ישראל ולצערנו הוא לא היה מתועד בעיתונות.

בית הספר היה במושב שלנו עד כיתה ח'. בבית הספר התיכון למדתי בגבעת וושינגטון. נסענו במשאית לבית הספר ורק אחרי שנתיים החליפו את המשאית לאוטובוס צהוב. הנהג היה סעדיה מרחובות שלאחר מכן הוא הסיע גם את ילדיי ונכדיי לבית הספר.

אחרי שסיימתי את הלימודים נרשמתי לסמינר לגננות ואחרי שנתיים, בשנת 1967 שלחו אותנו לעבוד ביישובי ספר (ישובים שקרובים לגבול). אני עבדתי במושב שתולים שליד אנדרטת עד הלום (שנקראת כך בגלל שהמצרים שרדפו אחרי הצבא שלנו במלחמת העצמאות וכשהם הגיעו לאשדוד הם נעצרו כי חששו מאיתנו.)

בשנת 1967 חצי שנה אחרי שהתחלתי לעבוד במושב שתולים המצרים הכריזו מלחמה על ישראל. לא היו מקלטים או חדרי ביטחון כמו שיש היום. חפרנו עם הילדים בגן שוחות, כדי להגן עלינו, ואני זוכרת איך לקחתי את כל הילדים לתעלה והשכבתי אותם בתעלה לגונן עליהם. כשפרצה המלחמה היה פחד נורא בכל הארץ והיינו בטוחים שהמצרים עומדים לחסל את כולנו. בזמן שאנחנו בתוך השוחות שמענו את המטוסים שלנו יוצאים מהמחנה הצבאי חצור, שזה היה קרוב אלינו. וזה היה מפחיד מאוד. אחרי שישה ימים של מלחמה פתאום אנחנו שומעים בחדשות ברדיו שמדינת ישראל כבשה את ירושלים העתיקה וגם את סיני ובנוסף את רמת הגולן והייתה שמחה גדולה.

שבועיים לפני שפרצה המלחמה נעמי שמר שרה את השיר "ירושלים של זהב", והשיר הפך להיות כמו נבואה וכל העם שר את השיר הזה בשמחה ממש כמו המנון של מלחמת ששת הימים. בגיל 19 הגעתי לראשונה לביקור בכותל המערבי לאחר שכבשנו את ירושלים. זה היה מרגש ואני זוכרת שהזלתי דמעה. כשטיילנו בצפון נסענו דרך הבקעה ופתאום הגענו לירושלים, אני זוכרת שזה היה מאוד מפתיע וקצר אחרי שהנסיעות הקודמות לצפון היו ארוכות מאוד.

כשהייתי בת 19 חברה הציע לי לנסוע איתה לרחובות לבקר חברה אחרת. כשהגענו לרחובות, לחברה בת שבע, היה שם בחור שישן בחדר ואני הייתי בחוץ. הבחור עלה למעלה והכיר אותי וזה בן ציון בעלי כבר 53 שנים. הוא שלח לי מכתב והציע לי ללכת לריקודי עם ברחובות. נפגשנו, ורק אחר כך הבנתי שהוא בכלל לא יודע לרקוד. בן ציון לחם במלחמת ששת הימים והיה בפלוגה הראשונה שנכנסה לכותל המערבי.

אחרי שנה התחתנו, גרנו ברחובות ובפתח תקווה ובכל השנים בן ציון ניסה להחזיר אותי למושב ולא רציתי. בשנת 1973 חזרנו לבית גמליאל ושם אנחנו גרים עד היום. גן העדן הפרטי שלנו, 5 ילדים, 19 נכדים. הבן שלנו קנה את המשק של ההורים שלי וזה מאוד מרגש אותי.

הזוית האישית

היה לנו מפגש משותף ומאוד נעים ביחד. הנכדה מעיין: שמחתי לשמוע על ההיסטוריה של סבתא ועל החוויות שלה כשהייתה ילדה וכשהייתה גננת וגם כשהכירה את סבא בנצי. היה לי כיף לבקר עם סבתא במוזיאון "אנו". סבתא רחל: נהניתי מאוד מהמפגשים עם מעיין, ילדה יפה וסקרנית, חביבה וחברותית. התפעלתי מאוד מהיצירה המשותפת שלנו, מעיין יזמה ותפעלה את היצירה. נהניתי מאוד לספר על ילדותי למעיין ולטייל איתה במוזיאון "אנו".