מאגר סיפורי מורשת

שמי דובה אצ'ין, ואני הסבתא של הילדה הכי מהממת ומיוחדת – אלה (ללי) גזית. נולדתי בשנת 1948 בלטביה (ברית המועצות לשעבר). הוריי, דוד וחנה ויסמן, נולדו בכפר קטן בשם "קבנטי" בלטביה, בו התגוררו הרבה יהודים. אמי חנה נולדה בשנת 1927 ואבי דוד נולד בשנת 1925. באותו כפר התגוררו גם קרובי משפחה נוספים עד תחילת מלחמת העולם השנייה.

המלחמה בברית המועצות החלה ב- 22.6.1941, הגרמנים התקרבו במהירות ללטביה וחיי בני המשפחה בכפר עמדו בסכנה. המלחמה באירופה החלה ב- 01.9.1939, כשנתיים לפני הגעתם ללטביה, לכן כבר ידעו שהגרמנים הנאציים משמידים ראשית את היהודים. לכן כל היהודים, וביניהם משפחותיהן של אבי ואמי, אספו במהירות את כל חפציהם החשובים ביותר והחלו לעזוב במהירות את הכפר בו גרו שנים רבות.

אחרי כמה ימי נסיעה הם היו חייבים לעצור ולחשב את מסלולם, מכיוון שהם שמעו את רעשי המלחמה המתקרבת אליהם במהירות. הם נעצרו ושלחו את אבי שהיה בן 16 ואת בן דוד של אמי שהיה בן 17 להתקדם ולבדוק איפה נמצאים הגרמנים ואיפה נמצא הצבא האדום. תושבי הכפר חיכו להם זמן ארוך ומשבוששו לחזור, תושבי הכפר קיבלו החלטה להמשיך קדימה, אך משפחתו של אבי סירבה להמשיך בלעדיו והחליטה לחזור על עקבותיה לכפר. כעבור מספר ימים התושבים הלטביים של הכפר "קבנטי" שנשארו במקום הרגו את כל המשפחה טרם הגעת הנאצים לכפר.

בחלוף הזמן חזרו אבי ובן דודו לנקודה בה הם נפרדו ממשפחתם, אך לדאבונם לא מצאו איש מקרוביהם והם המשיכו בחיפושם אחרי הצבא האדום. במשך שנתיים לחם אבי עם הפרטיזנים וכשמלאו לו 18 הוא הצטרף לקורס ביחידת צנחנים. בתום הקורס הוא לחם בשורות הצבא האדום נגד הגרמנים. בינואר 1945 הוא נפצע באופן קשה מאוד בקרב שהתחולל ליד העיר וינה, בירת אוסטריה, ובמשך חצי שנה היה מאושפז בבית חולים לחיילים. עת השתחרר מבית החולים נסע חזרה לכפר, בו הוא קיווה למצוא את משפחתו, אך אז התברר לו שהלטבים רצחו את כולם.

במהלך המלחמה משפחתה של אמי הייתה במעמד פליטות בטטרסטן. זוהי רפובליקה שהשתרעה בקצה השני של ברית המועצות. כשהסתיימה המלחמה הם שבו לכפר.

בשנת 1947 הורי נישאו. נולדו להם שלוש בנות – אני ושתי אחיותיי. לאחר חתונתם הם עזבו את קבנטי ועברו לעיר "רזקנה", שנמצאת במרחק של כ-40 קילומטר מהמקום בו גרו, שם הם התגורר עד עלייתם לארץ בשנת 1977.

בשנת 1966 סיימתי בית ספר תיכון ונסעתי ללמוד באוניברסיטה בריגה, עיר הבירה של לטביה, בה גרו סבי, סבתי ודודתיי (אחיות של אמי). בשנת 1971 הכרתי את בעלי שלמד רפואה באוניברסיטה. בשנת 1972, אחרי ששנינו סיימנו את לימודינו באוניברסיטה, התחתנו. בשנת 1973 נולד לנו בן וכעבור חצי שנה, באוגוסט 1973, עלינו לישראל.

לאחר נחיתתנו בארץ נשלחנו ישירות משדה התעופה למרכז קליטה באופקים. הנסיעה למרכז הקליטה ארכה כשלוש שעות מתישות ומטלטלות. המעבר המהיר בין ריגה לאופקים הביא עלי הלם מוחלט! עזבנו עיר גדולה, מערבית, מטופחת ויפה, עם חיי תרבות עשירים, תיאטראות וקונצרטים ותוך מספר שעות נחתנו לחום של אוגוסט, לעיר אופקים, שבזמנו נראתה כמדבר שומם למעט שוק וכמה קרוואנים שהוסבו למרכז קליטה ובעצם הפך למשכננו החדש.

כעבור חודשיים החלה מלחמת יום כיפור! זו הייתה תקופה איומה ומפחידה: הוריי עוד היו בברית המועצות וכל שרציתי הוא לחזור הביתה להוריי,  לעיר הולדתי. בפברואר 1974 עזבנו את מרכז הקליטה באופקים ועברנו להתגורר בפתח תקווה. באוגוסט 1976 נולדה בתנו מיכל (אימא של ללי). בעלי עבד כרופא באיכילוב ולאחר מכן שירת כמעט שנתיים בצבא. לאחר שחרורו החל לעבוד בבית החולים שיבא בתל השומר, שם עבד 34 שנים. אני עבדתי 32 שנים כגזברית של רשת שופרסל. יש לנו שישה נכדים וכולנו מתגוררים כיום בהוד השרון. תחביביי העיקריים הם לבלות עם חברים, עם המשפחה – אך יותר מכל עם הנכדים.

יום נישואינו

הזוית האישית

סבתא דובה: התכנית הזו מאוד מעניינת וחשובה. כך הנכדה שלי הכירה קצת את הסיפורים מהעבר של סבתא שלה.

אלה הנכדה המתעדת: אני רוצה להגיד תודה לסבתא שעברה איתי את החוויה המהנה הזאת.