מאגר סיפורי מורשת

אני דביר קירקלי, הבת של קורל והנכדה של טלי ושלום שלמה. בחרתי להתייחס בסביבה שלי למשפחתה של אמי שמשולבת בהיסטוריה של עם ישראל. סיפור משפחתה הוא סיפור של אנשים בודדים שעלו לארץ ישראל לפני שנים רבות והקימו בארץ ישובים ומשפחה ענפה וכך היכו שורשים בארץ ישראל.

"אין אדם ואין יהודי ללא עבר. מי שאין לו עבר, גם עתיד אין לו, ואילו ההווה שלו אינו אלא הוויה מרוקנת, חסרת תוכן מושמעות." (יגאל אלון)

סבתא שלי – טלי קירה שלמה  

סבתא נולדה בעיר חולון בשנת 1961. היא למדה בבית הספר היסודי חנקין ובתיכון חדש בעיר. לסבתי חברות וחברים רבים מבית הספר היסודי והתיכון. בגיל העשרה היא היתה מדריכת נוער במתנ"ס נאות שושנים בחולון במחזורים הראשונים שלו. בצבא סבתי למדה בקורס נשקיות גדודיות, קורס שהיה אופייני לבנים והיא היתה במחזור הבנות הראשון. במשך השירות הצבאי סבתא למדה לתקן נשקים ולתכנן מיכשור לבדיקתם. עד היום קיים בחיל חימוש מדיד לקוטר של רובה הגליל אותו היא תכננה והוא נקרא על שמה: "מדיד טלי". אני גאה בסבתי ששירתה בתפקיד כל כך מיוחד. אחרי הצבא היא למדה בסמינר למורים על שם לוינסקי בתל אביב ולימדה שנים רבות בבית ספר יסודי "שז"ר" בחולון כמחנכת כיתות ה'- ו' וגם כיהנה כסגנית בבית הספר.

מדברי סבתא טלי: "שלום, אני סבתא של דביר רוצה לומר שהמשפחה מאוד חשובה לי ואני משתדלת להחדיר לכל בני הבית את ערך המשפחתיות. אני חושבת שהמשפחה תומכת ועוזרת לאדם בדרכי חייו. משפחה חמה ואוהבת נותנת ביטחון גם להורים וגם לילדים ובכך מכשירה לחיים ולהתמודדות במצבים שונים".

סבא רבא אברהם קירה

סבא רבא אברהם קירה הוא אבא של סבתי. סבא שלו הגיע מתימן לפני כ- 140 שנה מתימן, עוד לפני העליות הראשונות. הוא נודע בארץ כחקלאי מוכשר וקיבל את הכינוי "התימני". בשלב מסוים הכיר בארץ את אשתו שרה ויחד היו ממקימי המושבה מטולה. במוזיאון מטולה ניתן לקרוא את סיפורם האישי והקבוצתי. לאחר תקופה קשה עזבו את מטולה עם עוד מתיישבים תימנים והקימו את המושבה יבנאל למרגלות הכנרת. הם עבדו בחקלאות ושם נולד בנם הבכור הרצל קירה, שהוא סבא של סבתא שלי. בגיל תיכון למד הרצל בבית הספר החקלאי מקווה ישראל, שהיה בית ספר יוקרתי ללימודי החקלאות.

בבית הספר מקווה ישראל פגש הרצל קירה את בלהה אלקיים שלימים תהיה אשתו. בלהה אלקיים הייתה בתם של רבקה וסעיד אלקיים שהיה ממשפחה מאד עשירה שעלתה לארץ ממרוקו לפני כ-135 שנה בתקופת העלייה הראשונה, משפחתה הייתה ידועה מאד באזור יפו-תל אביב, שכונת נווה צדק. הם היו משפחה של סוחרי בדים עשירה שהיו ממקימי אחוזת בית, שהתפתחה לעיר תל אביב. הם שיווקו בדים לדמשק וביירות, שם היו להם חנויות. באחת מגיחותיו לירושלים בענייני עסקים, הכיר סעיד אלקיים את רבקה פרנקו ילידת ירושלים, בשידוך. להוריה של רבקה היו שורשים בעיר טולדו שבספרד. סעיד ורבקה התחתנו בתל אביב וגרו שם כשנולדה בתם בלהה אלקיים. בגיל בית ספר תיכון נשלחה בלהה ללמוד רקמה במקווה ישראל, כמו כל בת טובים. וכך קרה שבתו של הסוחר העשיר התאהבה בבנו של האיכר התימני.

הרצל קירה ובלהה אלקיים התחתנו בתל אביב ועברו לגור בירושלים. נולדו להם חמישה ילדים שהבכור מביניהם הוא אברהם קירה, אבא של סבתא שלי טלי, וסבא רבא שלי.

 מימין: סבתא רבתא בלהה אלקיים וסבא רבא הרצל קירה, משמאל: מימין: סבתא רבתא שרה וסבא רבא אברהם קירה

סבתא רבתא בלהה במקוה ישראל

סבתא רבתא בתיה קירה  

סבתא רבתא בתיה קירה היא אימא של סבתי. סבא וסבתא שלה עלו לארץ מפרס לפני כ-100 שנה וגרו בירושלים. קראו להם תותי ומשה לושי. בתם הבכורה היא מלכה לושי, סבתא של סבתא שלי.

יצחק משען, סבא של סבתא שלי, נולד במצרים למנחם משען ואשתו הצעירה שנפטרה זמן קצר לאחר הלידה. הוא עלה לארץ בתחילת המאה ה- 20, בתקופת העלייה השלישית. הוא הגיע לארץ יתום ובודד, גר בירושלים והיה שוטר.

יצחק משען ומלכה לושי נפגשו והתחתנו בירושלים ונולדו להם שלושה ילדים. בתם הבכורה היא בתיה משען, אימא של סבתא שלי טלי, וסבתא רבתא שלי.

סבתא רבתא תותי וסבא רבא משה לושי

סבתא רבתא מלכה וסבא רבא יצחק לושי

סבתא רבתא בתיה וסבא רבא אברהם קירה

ההורים של סבתי טלי, סבתא רבתא וסבא רבא שלי נולדו בירושלים וחונכו לאהבת הארץ. כילדים הם חזו בהקמת המדינה. שמחו עם כולם ובכו במלחמת השחרור. הם אהבו מאוד את ארץ ישראל וכך חינכו את ילדיהם, שחינכו את הנכדים וגם אותנו הנינים, לאהבת הארץ. סבתא רבתא בתיה וסבא רבא אברהם הכירו בירושלים כשהיא הייתה בת 14, תלמידת כיתה ח', והוא בן 17, תלמיד כיתה י"א. כחצי שנה לאחר היכרותם הוקמה מדינת ישראל ובמלחמת השחרור סבא רבא אברהם שירת בחיל האוויר. הוא נפגע ברגלו מכדור של צלף ערבי. סבתא רבתא בתיה לא שירתה בצבא כי תמכה כלכלית במשפחתה.

בחודש מרץ שנת 1955, בערב חג פורים, נישאו סבתא רבתא בתיה משען עם סבא רבא אברהם קירה בירושלים. בשנת 1956 בירושלים נולד בנם הבכור יצחק קירה, שנקרא על שם אבא של סבתא רבתא שלי. בשנת 1958 עזבו בתיה ואברהם קירה את ירושלים ועברו לגור בעיר חולון, שם בשנת 1961 נולדה בתם טלי קירה, שהיא סבתי מצד אמי. השם טלי משום שצירי הלידה של סבתא רבתא שלי החלו מוקדם בבוקר כשהטל עוד היה על העלים, ובנוסף היא נקראת גם בשם רבקה על שם סבתא של סבא רבא שלי, כי סבתא רבתא שלי בתיה אהבה אותה מאד. טלי קירה היא סבתי מצד אמי.

סבתא רבתא בתיה משען עם סבא רבא אברהם לפני נישואיהם וביום נישואיהם

סבתא רבתא בתיה וסבא רבא אברהם בתקופת שירותו הצבאי בחיל האוויר

השם קירה  

שם המשפחה קירה הוא בעל עבר היסטורי עתיק. קירה, שם תימני שמקורו מתקופת המקרא, ככתוב בספר עמוס: "גלה ארם קירה". במשפחתנו מספרים שאנו נצר לאותה קבוצה שבאה מהעיר "קירה" בחזרה מהגלות ואחר כך נדדה לכיוון תימן.

סבא שלי – שלום שלמה

סבא שלי נולד במושב שדה עוזיה שמדרום לאשדוד בשנת 1952, להורים יוצאי אלג'יר שעלו לארץ עם הקמת המדינה. יש לו שתי אחיות גדולות ממנו. הבכורה נולדה באלג'יר והשנייה בשדה עוזיה. כשהיה בן שנה, עברה משפחתו לגור במעברה באור יהודה ובגיל שבע עברו לגור בעיר חולון. הוא למד בחולון בבית הספר היסודי "כצנלסון" ובתיכון אורט במגמת אלקטרוניקה. בגיל בגרות היה פעיל בתנועת ה"שומר הצעיר" ובצבא שירת בחיל האוויר, בבסיס שדב דב, בקשר וניווט מוטס. לאחר הצבא ועד לגיל פרישה עבד בתדיראן חולון, כראש צוות במחלקת אביזרים.

תולדות המשפחה של סבא שלי

סבא רבא לאון שלמה הוא אבא של סבא שלי שלום. הוא נולד בעיר קונסטנטין באלג'יר בשנת 1926 למשפחה בת שישה ילדים. הוא למד באלג'יר נגרות בניין ושירת בצבא הצרפתי ששלט באלג'יר. בזמן שירותו הצבאי עבד כטבח צבאי וגר בעיר בלידה.

סבתא רבתא סוזן טמם היא אימא של סבא שלי, שלום. היא נולדה בעיר בנגזי שבלוב בשנת 1921, למשפחה בת שבעה ילדים. היא הייתה הבכורה ולכן למדה תפירה ועזרה בכלכלת הבית. האיטלקים שלטו בלוב ובשלב מסוים חברו לגרמנים הנאצים והקימו בלוב מחנה ריכוז גדול בשם ג'אדו. משפחתה של סבתא רבתא שלי ברחה מלוב לאלג'יר לעיר בלידה.

סבתא רבתא סוזן וסבא רבא לאון 

סבתא רבתא סוזן וסבא רבא לאון נפגשו בעיר בלידה שבאלג'יר ושם התחתנו. בשנת 1947 נולדה בתם הבכורה דניאלה ושנה אחרי כן, עם קום מדינת ישראל, עלו לארץ. הם הגיעו בשנת 1948 לנמל חיפה באונייה "אילת" וגרו כשנה באוהלים במחנה עולים בבית ליד. לאחר מכן הם עברו למושב שדה עוזיה ושם נולדה ב-1950 אחותו השנייה של סבי, מירה. גם סבי שלום נולד במושב. כשהיה בן 7, עברה המשפחה לעיר חולון לבית קטן ופרטי אותו בנו הוריו במו ידיהם. סבא רבא ליאון עבר לעבוד בתעשייה הצבאית וסבתא רבתא סוזן עברה לעבוד בתחזוקה בבנק מסד בתל אביב. מצבם הכלכלי השתפר והם יכלו להעניק לילדיהם אפשרויות לחינוך מתקדם. הבית שבנו בחולון חווה סיפורים של ליכוד משפחתי, חגים, חתונות, לידות, נכדים ונינים והכל עם אהבת ארץ ישראל ומסורת ישראל.

סבתי טלי וסבי שלום שלמה

סבתא טלי וסבא שלום שלמה נפגשו בחוג לריקודי עם. סבתי רקדה עוד מגיל בית ספר תיכון וסבי הגיע עם חברים. הוא תמיד אומר שהכיר את סבתי ב"צעד תימני". זו הייתה אהבה ממבט ראשון והם התחברו מהר מאוד. יש להם ארבעה ילדים שאמי היא אחת מהם, ובנוסף יש להם עשרה נכדים, אני (דביר) החמישית ביניהם. סבתא טלי וסבא שלום דוגלים בלעשות הכל יחד: הם מבשלים, קונים, רוקדים, צוחקים, עוזרים, מנקים ותמיד יחד. הם אוהבים גם מאד לטייל בארץ ובחו"ל. בשישי-שבת כולנו מגיעים אליהם לארוחות משפחתיות ולמפגשי כיף. הם מאחדים את המשפחה ותמיד על ערכי אהבת ארץ ישראל. אני אוהבת אותם מאוד.

סבתא טלי וסבא שלום

משחקי ילדות של סבתא טלי וסבא שלום

סבתא טלי מספרת: "רוב חיי החברה שלנו היו מחוץ לבתים. כל יום בשעה 16.00 אחר הצהרים היינו יורדים לחצר ליד הבית ונפגשים עם חברים מבית הספר והשכונה, יושבים יחד, משוחחים ומשחקים. נהגנו לשחק תופסת, חבל, גומי, קלאס, שלושה מקלות, חמור חדש, גוגואים וחמש אבנים. כשגדלנו, חלקנו היו בתנועת הנוער הצופים ואני הצטרפתי למועדון הנוער "נאות שושנים" ובשלב מסוים הייתי שם מדריכה חברתית. מגיל העשרה רקדתי ריקודי עם בחוגים וכך גם הכרתי את סבא."

סבא שלום מספר: "כשחזרנו מבית הספר בצהרים, הייתי מניח את התיק בצד החדר, אוכל מהר ארוחת צהרים ורץ לשחק כדורגל עד שעות החשיכה. שיחקתי עם חברים מהשכונה ובית הספר. לא היו גינה או מגרש משחקים לכן שיחקנו ברחוב כי לא היו הרבה מכוניות. בנוסף היינו משחקים בגוגואים, בשלוש מקלות והיינו אלופים בלהכין עפיפונים ולהעיף אותם בשכונה. כשגדלתי הייתי חבר בתנועת הנוער "השומר הצעיר" והשתתפתי בפעילויות התנועה עד שהתגייסתי לצה"ל.

אוספים בילדות של סבתא טלי וסבא שלום

סבתא טלי מספרת: "בילדות, אנחנו הבנות נהגנו לאסוף מפיות מעוטרות ולהחליף בינינו. כמו כן אספנו עטיפות מוכספות וצבעוניות של סוכריות. בנוסף אספתי בובות מארצות שונות."

סבא שלום מספר: "אספתי בולים וסידרתי אותם באלבום מיוחד. כמו כן אספתי גולות צבעוניות, איתן שיחקתי עם החברים שלי. מכיוון שהייתה לנו חצר, אספתי לחצר בעלי חיים וטיפלתי בהם. היו לי תרנגולות, תוכים, ארנבות, עכברים, ציפורים, דגים ותמיד היה לי כלב."

תחביבים ואוספים של סבתא טלי וסבא שלום כיום

סבא וסבתא שלי רקדו שנים ריקודי עם בחוגים וכיום משתתפים בחוג ריקודי שנות השישים שהם מאד אוהבים. הם יוצאים להליכות משותפות ברחבי העיר וצופים בסרטים. סבתא אוהבת לסרוג ולרקום וסבא אלוף בעבודות עץ. הם אוספים ביחד חנוכיות מכסף, זכוכית ועץ, פסלי פילים ומגנטים ואצבעונים מהעולם.

מהיום שסבתא וסבא פרשו לגמלאות הם נרשמו לקאנטרי חולון, שם הם שוחים ופעילים בחדר כושר. בנוסף הם התנדבו בסניף של האגודה למלחמה בסרטן בחולון, סבא כגנן ותחזוקן וסבתא במשרד. סבתא גם התנדבה במתנ"ס נוער בצהרים ועזרה לילדים בשיעורי בית. הם גם משתתפים בהרצאות לגיל השלישי. בנוסף הם מטיילים בארץ ובעולם עם גימלאי תדיראן והסתדרות המורים. לדעתי הדבר שהם הכי אוהבים לעשות מרגע שפרשו לגמלאות הוא גידול הנכדים ובילוי איתם.

תקופת מחלת הקורונה במשפחתנו

סבתא טלי מספרת: "כמו כולם, נשארנו רוב הימים בבית. למזלנו גרו אצלנו ההורים של דביר עם הילדים דביר, ליאור ואריאל התינוק. הם היו בתקופת המתנה לבית בבת-חפר שיהיה מוכן לכניסה. אין ספק שזה גרם לכולנו נחת ורווחה בימים המטורפים והקשים שהיו. אני ואבי, סבא רבא אברהם, נדבקנו בקורונה והתאוששנו מהר כי היינו מחוסנים. דביר והמשפחה נדבקו אחרי שעברו לבת חפר. היו רגעים הזויים בקורונה. חגים ללא כל המשפחה המורחבת, ימי הולדת מרחוק וממרפסת למרפסת והרבה שיחות טלפון.

חפץ מיוחד העובר במשפחה – החנוכייה 

החפץ המיוחד הוא החנוכייה של סבתא רבתא בתיה וסבא רבא אברהם, ההורים של סבתא טלי. את החנוכייה הם קיבלו ביום חתונתם בירושלים בשנת 1955 מההורים של סבא רבא אברהם. זו חנוכייה שעברה במשפחה כמה דורות. בכל חג החנוכה לאורך השנים, הנרות דולקים בחנוכייה ומאירים לנו את החג ומשמחים אותנו.

מנהג מיוחד במשפחתנו הקשור בחנוכייה הוא שביום השמיני מדליקים נרות בצבעים כחול ולבן כצבעי דגל ישראל. כולנו שומרים על המסורת הזו.

החנוכייה המיוחדת

אמנות ומסורת ישראל במשפחתנו

מסורת – דברים, שיטות ומנהגים שנמסרו מדור לדור בעל פה או בכתב. (מילון אבן שושן). המסורת במשפחתנו באה לידי ביטוי בחגים ובימי הולדת. בערב שבת, אחרי שסבא שלום עושה קידוש, אנחנו אוכלים ארוחה משפחתית עם סבא רבא אברהם, סבתא וסבא, ההורים שלי, הדודים שלי וכל האחיינים שלי. סבתא מבשלת תמיד קוסקוס עם שעועית לבנה ובשר, עוף בתנור ושעועית ירוקה עם קציצות עוף וגם אורז לבן. אחר כך אוכלים עוגות, פירות וגלידות ומספרים על השבוע שחלף.

את החגים אנחנו חוגגים כהלכתם בשילוב מאכלים ושירים מתאימים. כל המשפחה מתאספת לארוחה, שירה ושיחה. סבתא טלי מבשלת מאכלים שמאפיינים כל חג ואמי ודודותי אופות עוגות ועוגיות, כמו אוזני המן בפורים, לביבות בחנוכה, עוגת פירות בט"ו בשבט, חביתות מיוחדות בפסח ופשטידות בשבועות. אני אוהבת לאפות ולכן אני עוזרת לאמי.

לכל חג הייחוד שלו ולא רק במאכלים: בסוכות אנחנו בונים סוכה. סבתא וסבא בונים סוכה גדולה בגג שלהם. אנחנו הנכדים מקשטים בציורים שלנו ובשרשראות. פעם אפילו ישנו בסוכה עד שהחל לרדת גשם וברחנו למיטות.

הסוכה בגג של סבי וסבתי

בחנוכה, כשמדליקים נרות עם סבתא וסבא, מדליקים בחנוכייה שלהם שהיא מיוחדת מכסף. אצל סבא רבא אברהם אנחנו גם מתאספים ומדליקים בחנוכיה שלו שעברה מדור לדור. בליל החג השמיני כולנו מדליקים שמונה נרות בצבעי כחול לבן כמו דגל ישראל ולכבוד מדינת ישראל.

נר שמיני של חנוכה

בפורים כל המשפחה מתאספת עם תחפושות ואנחנו חוגגים עם אוזני המן מאפה בית של סבתי טלי ושל אמי קורל ועם עוגיות מהעדה הלובית והאלג'ירית שנקראות "דבלה" ו"מקרוטות". בעבר סבתא רבתא בתיה וסבא רבא אברהם, ההורים של סבתי טלי, גם היו מתחפשים ומצחיקים את כולם.

סבתא רבתא בתיה וסבא רבא אברהם קירה בתחפושות

סבתא טלי וסבא שלום בפורים

בפסח, חגיגת "ליל הסדר" היא מיוחדת מאוד. זהו הערב שבו כל המשפחה מחכה לבוא לסבתא טלי וסבא שלום. אנחנו מגיעים הנכדים, הילדים ועוד אורחים ולפעמים אנחנו מונים כ-40 איש. סבתא מבשלת מרק עם קניידלך ובשר מיוחד. סבא, אני ובנות דודותיי מכינים יחד עוגת מצות עם קרם שוקולד ומתחרות מי תטעם יותר קרם תוך כדי עשייה. בליל הסדר עצמו כל בני הנוער והילדים יושבים יחד וקריאת ההגדה היא ממש חגיגה. כל אחד, מבוגר או צעיר, קורא בתורו ומדי פעם שרים שיר מתאים, מישהו מספר בדיחה וכולם מחכים לראות למי יצא לקרוא את הקטע של האח הרשע. סבא תמיד מתנדב.. מתחילת הקריאה בהגדה ועד סופה שרים את סימני ההגדה וכן עוד שירים שמתאימים להגדה ולא תמיד כתובים בה. את האפיקומן לא קשה למצוא, כי סבתא עוזרת לנו ברמזים של חם וקר. אנחנו מחליטים מראש מי יהיה מוצא האפיקומן אבל בסוף כולם מקבלים מתנות וכסף לגדולים. אחרי הארוחה אנחנו שרים את שירי ההגדה. אחר כך סבתא מחלקת לכולם שירונים ואנחנו שרים שירי ארץ ישראל לתוך הלילה בשילוב אכילת עוגת מצות ועוד דברי מתיקה.

מימין: סבתא רבתא בתיה וסבא רבא אברהם קירה בליל הסדר בטקס סימני הסדר, משמאל: סבתא טלי וסבא שלום בליל הסדר

מסר לדור הצעיר

"שלום, אני טלי, סבתא של דביר ואני רוצה לומר כמה מילים. המשפחה מאד חשובה לי ואני משתדלת להחדיר בכל בני הבית את הערך של משפחתיות. אני חושבת שמשפחה תומכת ועוזרת לאדם בקל ובקשה שבחייו. כמו כן, משפחה חמה נותנת בטחון גם להורים וגם לילדים. אני משתדלת יחד עם סבא שלום, להעניק לילדיי ונכדיי בטחון, עזרה, הבנה ואהבה רבה, כדי להכשירם לחיים ולהתמודדויות במצבים שונים. אנחנו מאמינים שהמשפחה היא המקום שבו החיים מתחילים והאהבה לעולם אינה נגמרת. אני מאוד אוהבת את ילדיי ועשרת נכדיי ונכדותיי שהם האור של חיי. אני גאה בהם ותומכת בהם בכל. הם יודעים שאני תמיד אהיה בשבילם בכל מצב ובכל מקום ושאצלנו במשפחה אף אחד לא נשאר מאחור או נשכח. בנוסף חשוב תמיד לזכור שבסוף – "החיים שלנו תותים."

דביר בוחרת בתותים מתוקים כי "החיים שלה תותים"

הזוית האישית

סבתא טלי קירה-שלמה: נהניתי מאוד להעביר לנכדתי דביר את סיפור העבר של משפחתי. תוך כדי העבודה נזכרתי בחוויות ילדות שלי וסיפרתי אותן לדביר. הקשר ביני לבין דביר הוא כחוט השני שעובר בין ליבי לליבה וקושר אותנו אחת לשנייה. אני מאחלת לדביר שתמשיך להצליח בלימודים, שתהיה מוקפת באהבה ושתחווה את ערך המשפחתיות תמיד בטוב. וכמובן שתממש את – "החיים שלנו תותים", לעד!

דביר הנכדה המתעדת: נהניתי מאוד לשמוע על משפחתה של סבתי האהובה טלי. צחקתי מסיפורים שסיפרה לי והתפעלתי מתמונות שראיתי. אני קשורה מאד לסבתא שלי ואנחנו מדברות על הרבה נושאים. תוך כדי העבודה יחד למדתי על חשיבות המשפחה בחיי והבטחתי לעצמי תמיד לראות את הצד החיובי בכל דבר ולממש את – "החיים שלנו תותים!"