מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי ישי, נולד באוקראינה. אימו: בלימה, אביו: בוריס. שניהם נולדו בעיירות יהודיות קטנות ליד ג'יטומיר. שניהם למדו בחיידר, אבא עבד כמנהל חשבונות ואמא פקידה בבית המשפט.

בגיל שלוש משפחתי הוגלתה לאזור אורל בגלל כניסת צבא נאצי, כי ידענו על השמדת היהודים על ידי הגרמנים-נאצים. גרנו בחדר אחד בתנאי קור קשים, אחותי ואחי שהיו בני 7 ו-10 למדו באופן חלקי (יומיים, שלושה בשבוע) וחלקית עבדו כחוטבי עצים (שאר הימים).

אני הייתי אחראי על משק הבית ובעיקר על עיזה קטנה שגרה איתנו בחדר. לא היה גן, הייתי צריך להוציא עצים לתנור הגדול שעליו ישנו בלילות.

בגיל שש חזרנו לג'יטומיר וחזרנו לחיים רגילים. המשחקים שלרוב היו מקובלים לשחק הם מלחמה – כמו הדגל וחיי שרה למשל היו רוסים וגרמנים ולפעמים היו לבנים ואדומים (קבוצות). חברים שלי היו מבית יתומים שעל ידי גרני. היינו משחקים גם במחבואים, בעיקר על עצים ומשחקי מים בנחל (גרנו בקצה של העיר אז בסוף הרחוב היה נחל), עברתי כמה בתי ספר. הרבה זמן הייתי באיצטדיון במקום לימודים. הבילויים המועדפים עלי היו משחקים בנחל, כדורגל, ועוד.

מגיל 17 חשבתי על עלייה לארץ. באופן רגיל זה לא היה אפשרי בגלל "מסך הברזל". בגיל 32 עם החלפת המשטר נפתח צוהר (נוצרה הזדמנות) לעלות ארצה. כדי לקבל אישור יציאה מ"ברית המועצות" היה צריך לאסוף חתימות ממקום העבודה.

הוזמנתי למנהל המפעל ובנוכחות מהנדס ראשי, מנהל מחלקה, ראש חוג קומוניסטי ונציג העיריה התקיים המפגש שבו השמיעו שכנועים לא לעזוב את המולדת, פנייה למצפוני האבוד והאשמות בבגידה. הסכמתי לכל דבר ואמרתי שבכל זאת החלטתי לעבור לישראל. פיטרו אותי מהעבודה ואחרי חצי שנה קיבלתי אישור. במשך תקופה זו חברים מצאו לי עבודה של פועל במפעל קטנועים.

נסענו ברכבת לוינה ומשם בטיסה לשדה התעופה "בן גוריון". בארץ שלחו אותנו למרכז קליטה בעיר צפת. מכיוון שלא ידעתי את השפה והייתי צריך להתפרנס התחלתי לעבוד באולפן ובערב עבדתי כפועל במפעל לייצור חלקי חילוף לטנקים. בגלל קשיי השפה לא הצלחתי להתקבל לעבודה כמהנדס אך באופן לא צפוי הגיע לי הזמנה ללמד מקצוע טכני ברשת אורט.

אני יחד עם התלמידים שלי צחקנו על העברית שלי והתברר שלתלמידים ידע של שפה זה לא העיקר. הייתי בן 34, אהבתי טיולים, סוגי ספורט שונים, יציאות עם חברים. כל פעם ביקרה אצלינו מישהי מעיר אחרת כדי ללמוד בעיר שלנו. בסוף כל ערב ליוויתי אותה לתחנת הרכבת. למחרת שלחתי לה מברק "תתחתני איתי?" היא שלחה חזרה "כן".

החלטנו לעלות ארצה למרות שאשתי הייתה בהריון, את הבת הבכורה "הברחנו" ארצה והיא נולדת חודש אחרי העלייה. אחרי שלוש שנים נולדה הבת השנייה.

חפץ משמעותי

זה היה בשנת 1942. המשפחה שלי בורחת מהנאצים לאורל ברכבת מסע. עצירה קצרה, אני בן ארבע ואמא מרשה לילדים "לחלץ עצמות" בחוץ על הרציף. לאחר זמן קצר הרכבת מתחילה לזוז. כל הנוסעים כולל האחים שלי קפצו פנימה ואני נדחפתי החוצה, אמא שלי הוציאה יד ואני שרצתי ליד הקרון לא יכולתי להגיע אליה כי היה מרחק חצי מטר בין הרציף לבית הרכבת.

אמא הורידה מטפחת וזרקה לי את הקצה שלה, אני תפסתי את הקצה של המטפחת ואמא משכה אותי פנימה והצלחתי לקפוץ לתוך הקרון אבל אמא נפלה ברווח בין הקרון  לרציף, המבוגרים שהיו ליד תפסו את המטפחת ובעזרתה משכו את אמא למעלה. את המטפחת הזאת אמא שלי קיבלה מאמא שלה ואני שומר אותה עד היום.

הזוית האישית

הנכדה יערה: "היה לי מאוד מאוד כיף לעבוד עם סבא שלי, זה קירב אותנו מאוד ונהנינו מהחוויה. הסיפור מאוד מרגש ומרתק."

סבא ישי: "ההרגשה היא כאילו טסתי עם נכדתי במכונת הזמן והראיתי לה תמונות תמונות בצידי המסלול. היו תמונות זוועה, (תוצאה של מלחמה – המצאה הכי מכוערת של טבע) מלחמות בכיתה (ברחובות, בין עמים). אמנם נכדתי תחפש שלום, אבל תמיד היא תדע וגם אני, לזיכרונות שלי יש משמעות."