מאגר סיפורי מורשת

סבתא רבא נולדה למשפחה של קצבים בעיר בילה צ'רקיה שבאוקראינה. באותם שנים היה רעב גדול באוקראינה ולכן היה חשוב מאוד לשמור על הבקר. סבתא סיפרה שלעיתים היו מכניסים את הפרה שנותנת חלב אל תוך הבית כדי לשמור עליה.

 

לסבתא היו ארבעה אחים: דוד, צ'ליק, חיים וז'ניה. היא הייתה הבכורה ולכן עזרה הרבה בעבודות הבית ובמשק. ברחוב שסבתא גדלה גרו הרבה יהודים ששמרו על קשר טוב ועל יחסי השכנות. תמיד עזרו זה לזה ודאגו אחד לשני.

 

סיפורים ראשונים ששמעתי על סבתא דוניה הם סיפורים שמתארים את השואה. בדיוק שנה לפני פרוץ המלחמה סבתא עבדה בבנק ושם הכירה את סבא רבא (יצחק) שהיה איש צבא. תוך שלושה חודשים הם התחתנו וסבא גויס למלחמה בפינלנד. סבתא סיפרה שכבר מהמלחמה הזו סבא הזהיר אותה על פלישה של נאצים לאזור שהם גרו בו וביקש לקחת את משפחתה ואת סבי שרק נולד למקום רחוק מאוקראינה.

 

פרצה המלחמה ושני אחיה של סבתא גויסו לצבא האדום. אחד מהם, דוד, נהרג מיד בתחילת המלחמה וצליק נהרג בסוף המלחמה. בזמן הזה סבתא, יחד עם הוריה ואחותה ז'ניה ואחיה חיים (הוא היה נכה לכן לא גויס) וסבי שרק נולד ברחו לקזחסטן, לעיר טלדי קורגן.

 

בקזחסטן הם העבירו את שנות המלחמה הקשות. היא עבדה (סבתא רבתא) והוריה שמרו על סבא שלי. סבא רבא שלח לה מכתבים, אותם שמרה עד סוף חייה. סבתא נהגה לספר על גבורתו של סבא רבא בזמן המלחמה ועל פציעותיו: כדור חדר לעין ויצא מאחורי האוזן. הפציעה גרמה לסבא רבא לשיתוק למשך 5 שנים. במשך  שנים אלו סבתא רבתא טיפלה בו במסירות ובזכות הטיפול סבא רבא החלים וחזר לתפקד.

 

בתום המלחמה סבתא רבתא נסעה עם משפחתה במשך שבועיים ברכבת כדי לחזור הביתה. היא סיפרה שכדי להשיג מזון הם החליפו מלח שלקחו מטלדי קורגן בתמורה לתפוח אדמה או סלק.

 

לאחר המלחמה סבתא רבתא הייתה עקרת בית וגידלה את ילדיה: סבא שלי, אחותו האמצעית פאינה ,והאחות הקטנה גלה. בשנת 1990, כשהייתה בגיל 70, היא עלתה ארצה. כאן היא המשיכה לגדל את נכדיה ונינה ונפטרה בשיבה טובה בגיל 91.

 

תשע"ה, 2015