מאגר סיפורי מורשת

שמי שרה מורה, נולדתי באיראן בכפר ליד העיר יזד. בגיל 6 עברנו לטהרן למחנה של יהודים המתכוננים לעלות לארץ. כנראה היינו שם בערך שנה, כי אני זוכרת שהייתי בת 7 כשעלינו לארץ.

ביזד היה רב מקובל ידוע, הרב אור שרגא. בתקופת מלחמת ששת הימים בשנת 1967 היהודים ביזד חששו לגורלם של היהודים בארץ ולארץ ישראל וכפי שמקובל, הלכו להתפלל בציון שלו, מתוך הבנה ואמונה שהתפילות יועילו ויעזרו למצב בארץ. באותו אירוע עבר גוי שצחק עליהם ואמר: הערבים יחסלו את כל היהודים בארץ! (חלילה) ממש באותו רגע הגוי חצה את הכביש, עברה משאית, ודרסה אותו במקום. היהודים שהתפללו במקום הרגישו שיד ה' הייתה כאן ושזה בזכות הרב המקובל!

שרה כתלמידה, נערה, בסמינר, ובטיול

חוויות אישיות שלי במירון בל"ג בעומר ליד קבר רשב"י – רבי שמעון בן יוחאי, התנא האלוקי

מקרה ראשון

לפני שנתיים בשנת תשפ"א נסעתי עם השכן שלי בדרכי הביתה  ערב ל"ג בעומר, בסביבות השעה 8 בערב, שוחחנו תוך כדי נסיעה והוא אמר לי שיש לו יום הולדת. ואני סיפרתי לו מה קרה לי בל"ג בעומר, באחת הפעמים. בערב ל"ג בעומר הגעתי למירון די מוקדם, ב-4 אחר הצהרים ותפסתי מקום מצוין משם יכולתי לראות ההדלקה של המדורות. יצאתי לכמה דקות להתאוורר וביקשתי ממי שישבה לידי שתשמור לי את המקום. כשחזרתי היה מלא וצפוף עם הרבה אנשים. לא היה נראה לי סביר שכל כך הרבה אנשים מצטופפים במקום כזה קטן ומיושן, בלי מתקנים ובלי מקומות ישיבה. אמרתי למי שישבה לידי שכדאי שנלך מכאן, שלפי דעתי המקום מסוכן מאוד והצפיפות יכולה להוביל לאסון, היא אמרה: "אל תדאגי לא יקרה כלום!!! רבי שמעון בר יוחאי שומר על כל מי שנמצא כאן". ירדתי למטה ונקלעתי למקום עם הרבה אנשים שהקיפו אותי, ודחפו אותי מכל הכיוונים. הרגשתי שמוחצים אותי. לא היה לאן לזוז. חשתי שאין לי אוויר לנשימה וכמעט התמוטטתי. סכנה ריחפה מעלי, ומתוך גרוני נפלטה צעקה: "אבא תעזור!!!" פתחתי את עיניי והסתכלתי מסביבי וראיתי שכולם התפזרו לכל עבר באופן מפליא. היה מקום – אף אחד לא  דחף אותי, ומצאתי שם אוכל והרגשתי מאוד טוב. הכל היה רגוע והיה מאד שמח מהמנגינות שהכליזמרים ניגנו מעל הציון של רבי שמעון בר יוחאי. ניסיתי בסיפור הזה שחוויתי בעבר, להדגיש כמה מסוכן שמצטופפים במקום קטן אנשים רבים במיוחד בערב ההילולה של רשב"י. לא דמיינתי לעצמי שזה עלול לקרות בצורה כה איומה. אך המציאות היא מעל לכל דמיון ולצערנו הרב מספר שעות אחר כך שמענו  ברדיו על האסון הגדול, 45 הרוגים, בהילולה במירון וכל השמחה שהייתה שם הפכה ליגון וצער.

מקרה שני

לפני הרבה שנים נסעתי בנסיעה מאורגנת למירון בל"ג בעומר. בשנים האלה האוטובוס היה מגיע עד למעלה ההר, קרוב לציונו של רבי שמעון בר יוחאי. המארגן של הנסיעה היה אבא של הרב של ישיבת המקובלים ישיבת השלום, הרב בצרי. הוא הודיע לנו: "יש לכם שעה – תעשו מה שאתם רוצים. עוד שעה האוטובוס יוצא, מי שלא יגיע – אנחנו לא מחכים לו". היה לי שעון ביד. הסתכלתי וראיתי שהשעה 3 וב-4 אני צריכה להגיע לאוטובוס. הלכתי והתפללתי. ראיתי שיש לי עוד זמן, הלכתי לבקר בקברים של אמוראים אחרים.

כשניגשתי לשם והסתכלתי בשעון והבנתי שיש לי עוד זמן ולא מיהרתי לחזור. הזמן התארך יותר מדי. הרגשתי שזה מוזר – איך יכול להיות שלא נגמרת השעה. הבטתי בשעון, וראיתי שהשעון שלי נעצר. מיהרתי למקום שהאוטובוס היה אמור להיות, אבל אבוי – לא היה שם אוטובוס כי איחרתי. בתקופה ההיא לא היו רכבים פרטים שהגיעו למירון. אם איחרתי את האוטובוס לא היה שום אמצעי לחזור לירושלים. עמדתי מאוכזבת ולא ידעתי מה לעשות תוך כדי שאני חושבת מה לעשות, ראיתי קבוצה של אנשים רוקדים. הסתכלתי עליהם, וראיתי ביניהם את הרב יצחק כדורי, זצ"ל. עקבתי אחריו במבטי. רציתי לראות לאן הוא הולך. הוא הלך עם מישהו, שהיה הנהג שלו. שאלתי את הנהג האם אני יכולה להצטרף כי איבדתי את הקבוצה שלי. הוא שאל את הרב, והרב הסכים. נסעתי איתם עד לירושלים. בדרך הרב ירד לפקוד קברים של כל מיני רבנים, ואני נשארתי ברכב. לאחר מכן הרב הגיע לקבר של רבי מאיר בעל הנס בטבריה. שם ירדתי וכשהגעתי לציון של רבי מאיר בעל הנס, להפתעתי הקבוצה שלי הייתה שם, ונסעתי איתם בחזרה.

אני למדתי מהחוויות האלו שהכל מכוון מלמעלה. כאשר מתנהלים בתמימות, הקב"ה מוליך אותנו בדרך הטובה והנכונה, והדברים מסתדרים.

הזוית האישית

שרה וצור: ההשתתפות בתוכנית היתה הזדמנות לגשר את פער הדורות וללמוד דברים חדשים. אנו מאחלים זה לזה בריאות טובה, שמחת חיים ולהמשיך תמיד ללמוד דברים חדשים.