מאגר סיפורי מורשת

שמי יהונתן שריה-סרי, סיפורי מתחיל בסיפורם של הוריי – אבי שלמה סרי הלוי ואמי נדרה (אורה בעברית). אבי נולד בתימן ושמו היה שלמה סליימאן, זה היה השם התימני שלו, כמו שלמה המלך, שמו של שלמה המלך היה גם סליימאן תסמיר. בצעירותו, בגיל עשרים וחמש, עלה מתימן ביחד עם קבוצה שעלתה ארצה. בהגיעו לארץ התחיל לעבוד בשתי עבודות שונות: כרצף וכסופר סת"ם. היו ימים שלא הייתה עבודה במקצוע הריצוף ובהם עבד כסופר סת"ם ולהיפך. אבי נפטר בשיבה טובה בגיל 86.

אמי נדרה, נולדה גם היא בתימן. היא עלתה בגיל 6 לארץ ישראל. היא דיברה עברית על בוריה. היה לה כישרון ללימוד שפות. כשהגיעה לירושלים, משפחתה גרה בשכונת התימנים בסמוך למאה שערים ואמי נחשפה ליידיש ולמדה להבין ולדבר. היא למדה את שפת היידיש כששיחקה עם בנות השכונה. רוב ימי חייה הייתה עקרת בית וטיפלה בשבעת ילדיהם. אני הילד החמישי במשפחה. הוריי גידלו אותנו על הערך של אהבה לזולת. אבי היה אומר: "גדול כבוד הבריות" ולכן גדלנו כאנשים חברתיים וגידלנו כך את הילדים שלנו.

אמי סיפרה הרבה על הוריה. אביה, סבי שלום, הביא אתו ארצה ארגז של סנדלרים כי הוא רצה לעבוד בארץ במקצוע הזה, אבל כשנפתח תלמוד תורה בשכונתנו בירושלים מינתה אותו העדה להיות מורה לתלמידים, כלומר ללמד אותם קרוא וכתוב וגם לקרוא בתורה בתימנית לפי המסורת התימנית. באותה תקופה הייתה מלחמה בין התורכים ששלטו בארץ ישראל ובין הבריטים שבאו לכבוש אותה. היהודים לא אהבו את התורכים ולכן רצו לעזור לבריטים. התורכים רצו לגייס את סבא שלי, לכן הוא ברח. כשהתורכים חיפשו אותו הוא נתפס בבאר שבע והיה צריך לשחרר אותו. הם שמעו שהשופט התורכי אוהב כסף ולכן שיחדו אותו. השופט נתן הוראה שסבא שלי צריך להשתגע וכך עשה, השופט צעק עליו: "שהנכנס יצא החוצה ולא צריך אותך פה". הוא המשיך לברוח כל עוד השלטון התורכי היה בארץ, עם בוא הבריטים נדודיו הסתיימו.

אנחנו גרנו בשכונת תימנים ליד שכונת הבוכרים. היינו ארבעה ילדים. אימא הייתה צריכה ללדת והיה צריך להיוולד ילד נוסף שהוא אני. אימא סיפרה לי שהיא לא רצתה ללכת לבית חולים כי שם מחליפים ילדים, היא רצתה שמילדת תבוא ותיילד אותה בבית. ובשעה טובה נולדתי בבית. בגיל ארבע-חמש עברנו מאזור שכונת הבוכרים לרחוב שבזי בנחלאות.

אירוע ילדות שנחרט בזיכרוני הוא היום בו אחי יגאל, שהיה ילד שובב מאוד, קפץ מהלול. זו הייתה קפיצה מגובה והוא איבד את הכרתו. אמי בקשה ממני שארוץ אחרי אבא שלא מזמן יצא מהבית. רצתי אחרי אבא וקראתי לעברו: "אבא, הילד הילד" אבא הבין מיד מה קרה והזעיק רופא. אחרי שקראנו לרופא אמרתי לאבא שלי שהיה מקרה כזה בבית ספר ואנחנו קראנו פרק תהילים, אז אבא שלי ביקש שנקרא גם פרק תהילים.

אני זוכר שיר ילדות מזמן הבריטים, כשהיינו שרים לבריטים בזמן שהם שלטו בארץ: "דגל אדום אדום, נישא למרום, כי בא היום, נרביץ לבורגנים" (נגרש את הבריטים מהארץ). בימים ההם, בהם הבריטים שלטו בארץ, התאמנו בקרב פנים מול פנים ואחר כך המפקדים היו לוקחים אותנו לשדות להתאמן על זחילה. הייתי בגדנ"ע (גדודי הנוער), הוכנסנו דרך בני עקיבא.

היה לי קשה בילדותי מפני שגדלתי בבית עני, לאבא שלי היו שני מקצועות: הוא היה סופר סת"ם ורצף, אבל בגלל המצב בארץ והמלחמות לא הייתה לו עבודה והייתה לו משפחה גדולה לפרנס. היינו שבעה ילדים וזה כלל לא היה פשוט.

בילדותי

הקשר שלי אל בית הספר ממ"ד דוגמא עוזיאל

למדתי בתלמוד תורה מזרחי, שהיה במבנה של בית הספר ממ"ד דוגמא עוזיאל. למעשה התלמוד תורה היה במבנה לפני שבית הספר עבר אליו. לימים הייתי היועץ החינוכי בבית הספר ממ"ד דוגמא עוזיאל.

אישיות שטבעה בי את חותמה הייתה דמותו של מר וירצבורג דב ז"ל. ישיבות המורים המרתוניות לפני כתיבת הציונים היו מיוחדות. ניכרה בו הבנת התלמיד והרגש החיובי אליו ויהיו הישגיו אשר יהיו. כאשר הגענו לאח של תלמיד מוצלח שכבר דיברנו עליו, והמורים ניסו לעשות השוואה ביניהם, היה נוהג לצטט את הפסוק: "לשם שבו ואחלמה" ולבטא אותו "לשם שבו ואח למה?" כלומר – בואו נדבר על התלמיד עצמו ולמה לעשות השוואה בינו לבין אחיו? כאדם, כמחנך וכיועץ מצאה חן בעיני גישה הומנית זאת וגם על כך הערכתי אליו. בזכותו אימצתי גישה זו.

הקשר שלי אל בית הספר התחיל עוד בעברי כתלמיד בבניין, שכן מהשכונה, מורה ויועץ חינוכי ועד היום כסבא לנכדי האהוב יובל הלומד כאן.

נכדי יובל ואני במפגש הקשר הרב דורי לפני פסח בו שלפתי חתול וגיליתי שהקשר לפסח הוא חד-גדיא

התפילין שנעלם בעיצומו של קרב

באחד ממפגשי תכנית הקשר הדורי התבקשתי להביא חפץ ובחרתי להביא אתי את התפילין ולספר את סיפורו. כששיתפתי את הקבוצה בסיפור התרגשתי ודמעתי. הכל התחיל במלחמת יום הכיפורים בסיני, גוייסתי ביום שבת. אלי צורף חבר מהיחידה, שנינו ניגשנו לרב של השכונה, שאלנו אותו מה לעשות, בגלל שזה יום שבת והאם אנחנו יכולים לנסוע ולהתייצב למילואים. הוא אמר לנו: "סעו לשלום". הוסענו עם היחידה לסיני ושם הצטרפנו למלחמה. באחת ההתקפות של המצרים נאלצנו לסגת, מסתבר ששכחתי שם את התפילין בתוך התרמיל שנשאר בשטח. צערי היה גדול, הייתי יומיים בלי תפילין וביום השלישי מופיע הרב הצבאי ושואל: "של מי התפילין האלו?" קפצתי ואמרתי: "שלי!" ומאז אני מחזיק את התפילין בארוני ומניח גם אותם לפעמים.

במפגש תכנית הקשר הרב דורי מציג בהתרגשות רבה את התפילין ממלחמת יום כיפור

זוגיות בצמיחה תמידית

פעם אחת החלטנו שמחה שלימים תהיה אשתי ואני להיפגש בתל אביב אבל משום מה אני אחרתי לפגישה כי לא הייתי דייקן במיוחד. היא חיכתה כשעה- שעתיים וכשלא באתי החליטה לנסוע חזרה לירושלים. באותו זמן נסעתי עם קטנוע ובדיוק כשהגעתי החליטה לנסוע ועלתה על האוטובוס. רדפתי אחרי האוטובוס שעה ארוכה עד שתפסתי אותו וכשירדה בקשתי ממנה סליחה והיא סלחה לי תודה לאל.

את שמחה הכרתי כל חיי ולימים כשגדלנו החלטנו להתחתן. זכור לי מהחתונה שלנו שהגעתי בסך הכול למספר ימים ואחר כך חזרתי לסיני להמשך המלחמה, רק אחר כך השתחררתי. בחתונה שלי אכלנו רק כריכים.

מימין: בתמונה העליונה – בחתונתנו ובתחתונה – חתונת הזהב, משמאל: יהונתן ושמחה-סיבי

עם השנים למדתי שבזוגיות צריך להימנע מוויכוחים. אם יש הערה, לא לפתח ויכוח, שומעים ומעבירים, כשמתחילים להגיד: "ואתה מה…" מתחיל ויכוח. תמיד לבקר את עצמי האם דיברתי יפה לאשתי, לא לחכות לביקורת שלה אלא אני בודק את עצמי האם נהגתי נכון. צריך לעזור בבית. לפעמים עבדתי בשתי משרות, עבדתי קשה ושילמתי מחיר על זה. אשתי התפטרה כי לא הסכימה שהילדים שלנו יהיו ילדי מפתח. כשהם באו הם מצאו אימא בבית וארוחות חמות, וכשגדלו חזרה לעבודה. לספר אחד לשני מה היה, להתעניין בשלום האחר. לא זה עניין שלך וזה עניין שלי. שיתוף בחיים, בענייני הילדים ובכלל.

תודה לאל זכינו להקים משפחה לתפארת ונולדו לנו חמישה ילדים. אודליה בתי הבכורה נולדה באנגליה בהיותי שליח של בני עקיבא ולאחריה נולדו תאומים תומר וריקי, נעמה (אימא של יובל נכדי הלומד בביה"ס ממ"ד דוגמא עוזיאל ועמו אני בקשר הרב דורי), נרי בננו הקטן.

כתבתי עשרה ספרים בתחומים שונים. הספר "ברכת יהונתן" שבו אני מספר את סיפור חיי הוא משמעותי בשבילי, מכיוון שהוא מספר את כל הדברים הקשים שחוויתי. אהבתי ואני אוהב ללמוד תורה.

מדגם מהספרים שכתבתי במגוון נושאים

בסוף דבר של ספרי "ברכת יהונתן" כתבתי: "נולדתי בתקופה היסטורית וזכיתי להשתתף בכל האירועים המכריעים בתקופה זו. בגיל שלוש עשרה זכיתי לשמוע את תוצאות ההחלטה באו"ם וגם זכיתי לשמוע את ההכרזה מפי דוד בן גוריון "הנני מכריז בזאת….", השתתפתי במבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים ועד מלחמת לבנון.

מתפלל במלחמת יום כיפור

גם במגש הכסף שעליו ניתנה מדינת ישראל, השתתפה משפחתי במותם של שניים ממשפחתנו – דודי מתיתיהו סרי וארז נכדו של דודי שלמה סרי. אני בא ממשפחה ענפה שראשוניה עלו מתימן עוד בתקופת השלטון העותמני (התורכים). סבי היה בין ראשוני שכונת התימנים – נחלת צבי שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה…"

החלום שלי הוא שה' יאריך לי ימים בבריאות ושהוא ישמור עלי מאנשים שרוצים לעשות לי משהו רע.

הזוית האישית

יהונתן סרי שריה: כשילדים גדלים, הם מתחילים לזלזל בהורים שלהם, בסבא וסבתא שלהם. הם עושים הפוך ממה שהם צריכים לעשות, שהרי הם צריכים לכבד את הוריהם וללכת בדרכם ככתוב: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". במפגשי הקשר הרב דורי ובמיוחד בסיור במוזיאון אנו קיבלתי תשומת לב מנכדי יובל והתרגשתי מהטיפול שלו בי ומהעזרה שהעניק לי.

יובל חזם: סבא שמגיע לבית ספר זו חוויה בפני עצמה, חברים שלי פגשו את סבא והוא סיפר להם בדיחות, זה היה ממש מגניב שסבא נפגש עם החברים שלי והצחיק אותם. בדרך לבית הספר סבא סיפר לנו סיפורים ובדיחות על בית ספר. סבא היה יועץ בבית ספר שלנו לפני הרבה שנים, כשנכנסנו לבית הספר הוא פגש את המורה לספורט וגיליתי שהמורה שלומי היה תלמיד של סבא והוא היה שובב מאוד!! דברים כאלה מגלים רק עם סבא! למדתי על סבא הרבה מאוד, גיליתי על הרבה דברים שסבא עשה במהלך החיים ושהוא הספיק הרבה כל כך.

הקשר שלי ושל סבא התחזק מאוד ואני מרגיש קרוב אליו יותר. למדתי מסבא שתמיד, בכל גיל, אפשר להתחיל ללמוד דברים חדשים. הרגשתי אחריות שסבא יחזור הביתה לשלום ולכן דאגתי שיעלה על מונית והודעתי לסבתא שהוא בדרך. אני ממליץ למי שיכול להרשות לעצמו להפסיד כמה שיעורים ומוכן להשלים אותם לבד להצטרף לתכנית כדי לגלות דברים חדשים ומעניינים על האנשים הכי קרובים אליך. זו הזדמנות שלא תחזור על עצמה, להגיע עם סבא לבית ספר, וללמוד על סבא הרבה.

המורה המובילה רויטל כהן-קלפוס: יהונתן, בכל פעם שנכנסת לחדר הארת אותו באור גדול. הכנסת הרבה רוח צחוק והומור למפגשי הקבוצה וזה היה כל כך מחייה ומעורר- תודה.

יובל היקר, למדתי ממך שיעור כה משמעותי – שיעור ענק בכבוד למבוגר, בקיום מצוות "והדרת פני זקן" בצניעות, בענווה, בנעם ובחן. כשזכיתי ללוות אותך עם סבא למונית וראיתי כה מקרוב את הדאגה שסבא ישב בזמן ההמתנה, שישתה, את הסיוע לנהג בהעלאת ההליכון וסיוע לסבא – כניסה למונית, חגירת חגורה והסרת דאגה: "סבא, הנהג יודע את הכתובת ועכשיו אתקשר לסבתא ואומר לה שיצאת לדרך". בסיור במוזיאון אנו אתה ליווית את סבא לשירותים, קשרת לו את השרוכים והלכת בקצב של סבא וסבתא למרות שהיית מוקף בחברים. אשריכם שזכיתם לנכד שכזה, יובל אותי רגשת עד דמעות – תבורך.