מאגר סיפורי מורשת

שמי יוכבד דבורצקי, נולדתי בשנת 1938 בעיירה וושקאי שבליטא. יש לי שלושה אחים, שניים גדולים ממני ואחד קטן ממני. כאשר הייתי בת שלוש החלה השואה. אימא שלי הייתה בהיריון עם אחי הקטן ואחיי הגדולים היו בני 12 ו-7. חיינו ביחד בעיירה, המשפחה שלי, סבתא ודוד שלי מצד האימא. עם תחילת הפרעות, שלושה ימים לפני כניסת הנאצים לעיירה בה חיינו, ברחנו עם כל המשפחה וקרובי המשפחה שבחרו להצטרף אלינו לכיוון רוסיה. בזמן הבריחה היה קר מאוד ואימא שלי מהלחץ והמהירות שכחה לקחת משהו חם ללבוש, לכן אחיה חזר לעיירה כדי להביא לה מעיל. לאחר זמן מה שהוא לא חזר המשפחה לא יכלה לחכות לו יותר והמשכנו בבריחה. לאחר המלחמה גילינו כי הליטאים תפסו את אחיה של אימא שלי, התעללו בו ולבסוף תלו אותו.

משפחתי המשיכה את הבריחה לכיוון רוסיה, בדרך הגרמנים התחילו להפציץ את כל האזור, לכן המשכנו את המסע ברכבות ובחציית נהרות על ידי רפסודות. ישנו סיפור שלא זכרתי ואחיי הגדולים הזכירו לי אותו. פעם אחת במהלך חציית נהר בעזרת רפסודה שהייתה צפופה באנשים, סוסים וחפצים, הגרמנים החלו להפציץ את אותו הנהר שניסו לחצות. כתוצאה מכך החבל שהוביל את הרפסודה נקרע, והרפסודה כמעט התהפכה. למזלנו אבא שלי קפץ לנהר, מצא את החבל, סידר את החבל שנקרע והציל את הרפסודה, כך הצלחנו לחצות את הנהר.

בשלב מסוים במהלך הבריחה הגענו לעיירה בסיביר, שם נשארנו זמן מה, במהלך אותו הזמן אימא שלי ילדה את אחי הקטן ואת אבא שלי לקחו לצבא האדום להילחם בגרמנים, בדיויזיה הליטאית שרוב חייליה היו יהודים. הם נשלחו אל מוות בטווח מכיוון שהם היו הראשונים לפרוץ בחזית הלחימה. אבי נהרג בלחימה זו. בעיירה בסיביר חיינו באורוות סוסים עם קור כמעט בלתי סביל, והיו המון מחלות. אחי הקטן שהיה בן שנה חלה במחלת הפוליו, באותה תקופה אף אחד לא ידע מה זאת המחלה הזאת ואיך ניתן לטפל בה, זה היה נס שהוא נשאר בחיים.

לאחר כשנה וחצי בערך עברנו לקירגיזייה שבדרום רוסיה, מתוך ניסיון למצוא מקום חם יותר. שם גרנו במקום הנראה כמו קיבוץ הנקרא קולחוז, אחיי הגדולים נשלחו לבית יתומים מכיוון שבתחילת השהות בקירגיזייה לא נתנו לאימא שלי לעבוד ולא הייתה לה אפשרות לגדל אותנו. לקח זמן רב עד שנתנו לאימא שלי רשות לעבוד, אני ואחי הקטן כמעט מתנו מרעב. הנהלת המקום שבו חיינו ראתה את המצב ונתנה לאימא שלי רשות לעבוד בחקלאות ובתמורה היא קיבלה אוכל מינימאלי. בעיירה הזאת חיינו עד תום המלחמה. אני זוכרת סיפור אחד שחרוט לי בזיכרון. באותה תקופה הייתי חברה של הבת של מנהלי המקום, ואני זוכרת כי הם הכינו סעודה ואכלו מכל טוב ולא הושיבו אותי איתם. עמדתי בפינה וחיכיתי לחברתי. בשלב מסוים הם "גילו" תום לב ועשו לי טובה והביאו לי פרוסת לחם. רצתי הביתה אל אימא שלי ולאחי הקטן והבאתי להם את הפרוסה ואני אכלתי את הפרורים.

בסוף המלחמה, בית היתומים של אחיי הגדולים שהיה בעיר אחרת, העביר את כל הילדים שהיו בו חזרה לליטא לעיר ווילנה. ממשלת ליטא לא הסכימה שכל המשפחות היהודיות יחזרו לליטא כדי שלא יהיו המון יהודים בווילנה. לכן האחים שלי ואני היו צריכים להילחם על הרשות שלנו לחזור לווילנה. לבסוף חזרנו בשנת 1946 לווילנה.

סבתי עם חברתה, במרפסת הבית שלהם בווילנה שבליטא

בשנת 1946 נשלחתי גם אני לבית יתומים בווילנה, מכיוון שאימי לא יכלה לטפל בי בעקבות מחלתו של אחי הקטן. היא נאלצה לטפל בו וכן לעבוד כדי שתוכל לפרנס אותנו. את השנים בבית היתומים אני זוכרת כחיים מאושרים היו חוגים שונים כמו חוג ריקוד והצגות שהפקנו. האוכל היה טוב, והצוות דאג לנו כאילו אנחנו הילדים שלהם. חשוב לציין כי זה היה הבית היתומים היחיד שהילדים שנאספו היו יהודים מרוסיה וליטא. בשנת 1950 עזבתי את בית היתומים בעקבות הרדיפות של היהודים בליטא שנגרמו כתוצאה מפרשת הרופאים ברוסיה, סטאלין הרג את כל הרופאים שטיפלו בו בקרמלין מתוך מחשבה שהם רוצים להרוג אותו. כתוצאה מכך החלו הרדיפות של היהודים בליטא. בית היתומים שלנו התפזר, הילדים פוזרו לפי ההחלטה הבאה: למי שהיו אימהות נשלחו אליהן בחזרה ולמי שלא היה נשלחו לבית יתומים רוסי בליטא. אני חזרתי אל אימא שלי והמשכתי את חיי הבוגרים.

בתמונה סבתי עם אימא שלי מינה ואחותה ליליאן בכניסה לביתם

הזוית האישית

אליה: לשמוע את הסיפור של סבתי גרם לי להעריך אותה ואת משפחתה יותר, לשמוע על הזוועות שעברו ועל ההישרדות היום יומית שעברו זה דבר שקשה לתפוס. אני אוהבת ומעריכה אותה עכשיו עוד יותר.

יוכבד: כל ילד בישראל צריך לדעת על זוועות השואה שעברנו. אנו צריכים לדעת שצריך להיות במדינה שלנו ולהגן על עצמנו ואף אחד לא יעשה את זה במקומנו.