מאגר סיפורי מורשת

שמי אבי דאול, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי, עומרי, יחד אנו מתעדים סיפור משפחתי ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

רקע – בית ההורים 

אבא שלי, אריה דאול, נולד בשנת 1929 במדינת ליטא בעיירה אושמינה. הוא למד בבית ספר עברי "תרבות" ועד שנת 1941 חייו התנהלו בצורה רגילה. ביוני 1941 פלשו הגרמנים במבצע ברברוסה למדינות הבלטיות ולברית המועצות וכבשו את העיירה של אבא שלי. הגרמנים אספו את הגברים היהודים והרגו אותם ביער סמוך. עד סוף המלחמה אבא שלי היה במחנה ריכוז דכאו בגרמניה. במאי שנת 1945, האמריקאים שחררו את המחנה. אבא שלי חזר הביתה, אבל גילה שאין בית, שאמו ואחותו מתו במחנות הריכוז. אבא שלי הגיע לבית הילדים בלודג', בפולין. בו התרכזו ילדים יהודים יתומים.

סבא אברהם, סבתא גיטה ודודה פרידה, משפחתו של אבי, שלא שרדה את השואה

אימא שלי, רינה דאול, נולדה בשנת 1930 בפולין בעיירה פולטסוק, לא רחוק מוורשה. ב- 1 לספטמבר 1939, כשהגרמנים פלשו לפולין, היא הייתה יחד עם שתי אחיותיה הגדולות אצל דודה שלהן בוורשה. כשההורים הבינו שפרצה מלחמה, אבא שלה שלח איכר עם סוס ועגלה כדי להחזיר אותן הביתה. עדיין חלק גדול מהדרך הן היו צריכות לעשות ברגל. הן הלכו לפחות 70 ק"מ תוך כדי הפצצות, נסיגה של הצבא הפולני והמוני פליטים. אחרי דרך מפרכת הן הגיעו הביתה. בינתיים התארגנו היהודים לברוח מהעיירה מזרחה. לפני שהגרמנים הגיעו הם הצליחו להגיע לעיירה בדרום ברית המועצות, שם הם חיו כפליטים. אבא של אימא שלי יצא לעבוד בשדות וכשיום אחד הוא לא חזר, הם גילו לתדהמתם שהוא מת בשדה. התנאים במחנה היו קשים מאוד, מעט אוכל ותרופות. אימא של אימא שלי חלתה בטיפוס ונפטרה. אימא שלי הייתה בת 12, היא נשארה לבד עם שתי אחיותיה. רק בשנתיים האחרונות של המלחמה היא הצליחה להגיע לדודה שלה וללכת לבית הספר. בסוף המלחמה, כמו רבים מהיהודים הפולנים, היא רצתה לחזור הביתה והגיעה לבית הילדים בלודג'.

סיפור אהבה

בבית הילדים הם קיבלו חינוך ציוני לקראת העלייה לארץ וכמובן דאגה של המדריכים המבוגרים, במקום ההורים שמתו במלחמה. ההורים שלי הכירו בבית הילדים ויחד עם קבוצה של כ- 50 בני נוער, בני גילם התחילו את מסע הבריחה, במהלכו חצו את האלפים והגיעו לרומא באיטליה. כאן הם התארגנו כקיבוץ והתארגנו לעלייה לארץ. בשנת 1947 הם עלו לארץ במבצע מייקלברג (מבצע כנף). זו הייתה עלייה בלתי לגאלית (בלתי חוקית) מיוחדת ושונה מהעליות הבלתי לגאליות באוניות המעפילים. הם עלו במטוס שאסף אותם משדה בור על יד נאפולי בדרום איטליה, ולאחר כמה שעות נחתו על יד יבנאל, מתחת לאפם של החיילים הבריטים. הם הקימו מושב חדש בשם שבילים שנמצא על יד בית הספר החקלאי עיינות ונס ציונה, הישוב התפרק כעבור שנים בודדות. ההורים שלי הגיעו לתל אביב, אבא שלי התגייס לצה"ל ונלחם במלחמת העצמאות ואימא שלי התחילה לעבוד כאחות בבית החולים תל השומר. הם התחתנו בשנת 1949. לאחר מותם מצאתי בקופסת עץ, בין כל התמונות שאמי שמרה, מכתבי אהבה שקיבלה מאבא שלי, כתובים בפולנית. אין לי מושג מדוע בחר לכתוב בפולנית. אולי רצה לשמור את פרטיות אהבתם בין שניהם.

ילדותי

נולדתי באוקטובר 1956 בשכונת מעוז אביב בתל אביב. בן שני להוריי. אחותי הגדולה טובהל'ה נולדה ארבע שנים קודם לכן. בשנות הילדות שיחקנו בהרבה משחקי חברה כמו: מחבואים, מחניים, תופסת ועוד. בבית המשחקים האהובים עלי ביותר היו ארץ עיר, אותו שיחקנו הכי הרבה, וגם  חבילה הגיעה (חבילה עוברת), דומינו, דמקה ואחרים. אבא שלי היה איש צבא, לפני כיתה ב' עברנו  לגור בבאר שבע, שם גרנו בשכונת ד'. למדתי בבית ספר צאלים. השנים שגרנו בבאר שבע היו מרובות בטיולים בנגב, בשמורת נחל דוד בעין גדי, מצדה ובאילת. כמה פעמים קצינים בדואים ששירתו עם אבא שלי בצבא הזמינו אותנו לחתונות בשבטים שלהם. כך הכרתי את החיים של הבדואים באוהלים במדבר, את המאכלים שלהם ואת מרוצי הסוסים שערכו לכבוד החתן והכלה.

אחרי שלוש שנים בבאר שבע חזרנו לבית במעוז אביב וחזרתי לכיתה ה' עם החברים הישנים. למדתי בבית הספר מגן, הצטרפתי לצופים בשבט הנשיא. אהבתי מאוד את הפעולות בצופים, את הטיולים ואת מחנות הקיץ. בכיתה ח', שאז הייתה הכיתה הבוגרת של בית הספר היסודי, הייתי ראש מועצת התלמידים, אחראי על עיתון בית הספר ויתר הפעילויות. כל תחילת יום נהגנו לעמוד במסדר בוקר, לשמוע את דברי המנהלת עם אקטואליה ותרבות. באחד הימים, המנהלת נעדרה מבית הספר ואני זכיתי לנהל את טקס מסדר הבוקר, בגאווה גדולה.

בימי חמישי בשעה 9.00 בערב היינו נכנסים למיטה ומקשיבים לשתי תוכניות רדיו מאד פופולריות – האחת פול טמפל והשנייה 999 – משטרה. אלו היו תסכיתים של סיפורי מתח על פשעים שונים ומשונים, שמאד אהבנו להקשיב להם. עד היום אי זוכר את מנגינת הפתיחה.

היום הראשון שלי בגן עירוני

בגרות וצבא

בשנת 1970 התחלתי את הלימודים בתיכון. למדתי בבית הספר תיכון חדש (כיום בית הספר נקרא על שם יצחק רבין) בתל אביב. בית הספר היה מאוד מיוחד. בניגוד לבתי ספר אחרים לא הייתה לנו תלבושת אחידה והמורים הקפידו שנקרא להם בשמם הפרטי. הנהלת בית הספר דגלה בערכי שוויון בין המורים לתלמידים. בשנות התיכון הייתי פעיל בצופים, הדרכתי ילדים מכיתה ה'. לקראת כיתה י"א התארגנו כגרעין נח"ל לקיבוץ מרום גולן. בסופי שבוע נסענו לקיבוץ, להכיר את החברים ואת החיים שם. בשבתות בבוקר השתתפנו בקטיף תפוחים. יותר מאוחר הצטרפתי לגרעין בקיבוץ בארי. עם סיום התיכון התחלנו תקופה של חצי שנה בקיבוץ, עבדתי בלול והשתתפנו בימי גיוס בקטיף התפוזים. בינואר 1975 התגייסתי לצה"ל, הוכשרתי כחובש קרבי בגדוד נח"ל בבקעת הירדן. כחובש הייתי תקופה מסוימת אחראי על חדר הבידוד. אני זוכר חייל שחייב היה לקבל תרופה מרדימה, אבל הוא לא רצה, כי רצה להישאר ער עם כל יתר החברים. שכנעתי את כולם שנשתה תה, בתה שלו ריסקתי את הכדור והוא נרדם כפי שקבע הרופא. בשנת 1978 השתחררתי. אחרי תקופה קצרה של עבודה כבודק בטחוני בנתב"ג, טסתי לטיול אחרי צבא בארה"ב. שם, שמחתי לפגוש לראשונה הרבה בני משפחה שחיו שם. זו הייתה הזדמנות להכיר אותם שלא רק דרך מכתבים.

נישואין והחיים עכשיו

בשנת 1978 התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. למדתי היסטוריה ומדע המדינה. רציתי להתקבל לעבודה במשרד החוץ. חשבתי שבעבודה כנציג ישראלי בעולם, אוכל לממש את הכישורים שלי. אבל לא התקבלתי. בסיום הלימודים התחלתי לעבוד בבנק לאומי, בו עבדתי 30 שנה. באוניברסיטה פגשתי את הניה ולאחר כשנה החלטנו להתחתן והקמנו בית בירושלים. הניה עבדה כמורה לאנלית בתיכון. בשנת 1982 נולד בננו הראשון נעם (אבא של עומרי). לאחר מכן נולדו בתנו רוני (1986) ובננו הצעיר גל (1989). אבי, שנפטר בשנת 1993, זכה לראות את משפחתו, ממנה שרד יחידי, גדלה ומתפתחת מחדש.

בשנת 1995 עזבנו את ירושלים ובאנו לגור בהוד השרון. בשנים ההם עבדתי בבנק, במרכז ההדרכה, בו הייתי אחראי על הדרכת עובדים חדשים במחלקות עסקים. הייתי אחראי על תוכניות הדרכה חדשות, במיוחד בתחומי ההדרכה הדיגיטלית, שרק התחילה להתפתח. בשנת 2013 נולד עומרי נכדנו הראשון. אחר כך נולדו אלה, ניר, אורי וכרמל.

בשנת 2011 החלטתי להקדיש מזמני לבניית יחסי אמון בין ישראלים לפלסטינים מתוך רצון להיות שותף פעיל לשלום ופיוס בין העמים. אני מכיר במצב בו שני העמים חיים בארץ הזו, אף אחד מאיתנו לא הולך לשום מקום ולכן אני מרגיש חובה לעשות כל מה שאפשר, לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסתיני ולחיות בשלום. אני מאמין שאת השלום יעשו בסופו של דבר המנהיגים, ואנחנו האזרחים צריכים להשקיע בפיוס ושכנות טובה. גם אחרי, ובמיוחד אחרי האירועים הקשים של ה- 7.10, אני משוכנע שללא מציאת דרך לחיי שלום עם שכנינו הפלסטינים, לא נוכל להמשיך ולבנות את ישראל כמדינה טובה ובית בטוח לילדינו, נכדינו והדורות הבאים. אני מקוה שהיום בו נוכל לחיות בשלום יגיע במהרה. שנוכל להיפטר מהמשפט שאמרה אמי ואמרתי אני בלידת ילד חדש: "עד שהוא יהיה בן 18 לא נצטרך להתגייס לצבא".

עם היציאה לפנסיה, פעילותי ביצירת קשרים בין אנשים התעצמה. אני מקיים אותה במעשים יומיומיים: בהתנדבות בעמותת "בדרך להחלמה", במסגרתה אנו מסיעים ילדים פלסתינים, חולי סרטן, לטיפולים מצילי חיים בבתי חולים בישראל. אני מסייע לחקלאים פלסתינים בתקופה הקצרה של מסיק הזיתים, לסיים את המסיק לפני הגשם, מפגשים דו לאומיים ופעילויות נוספות, בזכותם אנחנו מצליחים לבנות יחסי כבוד ואמון ביננו.

בעת ביקור במוזאון בן גוריון, בשדה בוקר, הבנתי, שהתפוח (עומרי) לא נפל רחוק מהעץ (סבא אבי), 2021

תחביבים

אחד התחביבים האהובים עלינו ביותר, תחביב שמלווה אותי מהילדות מהבית, ומהצופים, הוא טיולים בארץ ובעולם. לקום מוקדם בשבת בבוקר, להכין תרמיל עם אוכל ומים. לנסוע לנגב ולבחור מסלול הליכה (קשה של מיטבי לכת), ללכת 10 ק"מ, להנות מהנוף הפתוח של המדבר, להנות מהפריחה החדשה אחרי ימי גשם. את הטיולים אנחנו עושים בדרך כלל עם חברים, שכמונו אוהבים לטייל ברחבי ישראל. הטיולים בטבע ממלאים אותי בהרבה אנרגיה ושמחה. בעזרת הטיולים אנחנו מכירים היטב את הארץ היפה שלנו. ושמחים לפגוש בדרך אנשים כמונו.

אחד המסלולים החשובים והמעניינים הוא שביל ישראל. עשינו ממנו חלקים גדולים בצפון, במרכז ובדרום. בעתיד עומרי ואני נוכל לצאת לדרך שוב.

פינות בנגב

הזוית האישית

סבא אבי: נהניתי מאד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי. עומרי כבר שנים רבות מגלה עניין בסיפורי המשפחה שלנו. זו הייתה הזדמנות נהדרת לענות על שאלותיו לספר את הסיפור שלנו.

הנכד עומרי: גם אני נהניתי מאוד מהחקר והלמידה על העבר של סבא שלי.