מאגר סיפורי מורשת

שמי ברוך זלץ נולדתי ב1950 בחיפה.

השם הפרטי שלי הוא ברוך, על שם סבי שנפטר במהלך מלחמת העולם השניה ברוסיה 

אמא שלי מספרת שאבא שלה שהוא בעצם הסבא שלי, היה איש גבוה ומרשים, וכשנולדתי היא החליטה לקרוא לי על שמו ולזכרו.

בכל פעם שהיא קראה לי, הזכרתי לה את אבא שלה וזה נתן לה הרבה מאוד כוח להתמודד עם חסרונו.

לא היה לי ואין לי שם חיבה. שם המשפחה שלי הוא זלץ וזה השם שמלווה את המשפחה שלנו דורות רבים.

אין לי מושג מאין מגיע השם, ולמרות שהרבה חברים הציעו לי לעברת את השם, החלטתי למען הזיכרון של משפחת אבי שכולה נרצחה בשואה, להישאר עם שם המשפחה המקורי.

ילדות-

את שנות הילדות שלי בליתי בשכונת חליסה שבחיפה, שכונה שהיו בה ארבעה בתי ספר ושלשה עשר בתי כנסת.

מדי יום בסיום הלימודים הגעתי הביתה, אכלתי ארוחת צהריים, חיש מהר סיימתי את שיעורי הבית, כי למען האמת הלימודים לא כל כך עניינו אותי ,אבל לא אהבתי להגיע לכיתה כשאני בלי השיעורים, לכן הכנתי אותם במטרה ששעות אחר הצהריים יהיו פנויות למשחקים.

בשכונה היה מועדון לפעילות חברתית ולמשחקי ספורט, ומהשעה ארבע אחר הצהריים ועד שבע בערב בליתי  במועדון , עד היום אני זוכר את המדריכים והחברים מהמועדון, ועד היום כשאני נפגש במקריות עם חברים מהמועדון אנחנו מעלים זיכרונות .

בשכונה שגדלתי בה הייתה ספרייה ציבורית שסבתא שלי כמתנה לגיל עשר, רשמה אותי כמנוי לספרייה, ושם רכשתי את האהבה לספרים ובמיוחד ספרי הרפתקאות.

גדלתי בבית עם עוד אח ואחות, וסבתא האימא של אמא שלי גדלה איתנו, ובעצם עזרה מאוד בניהול משק הבית. בבית היו שני חדרים וכולנו גדלנו בלי להרגיש צפיפות ובאווירה חמה.יש לי רק זכרונות טובים מהוריי ומהסבתא שגרה איתנו. הקשר הטוב עם אחי ואחותי נשאר עד היום והמשפחות נפגשות.

לימודים-

למדתי בגן ילדים בשכונת חליסה בחיפה יחד עם עוד ארבעים ילדים. רוב הזמן שיחקנו בחצר ונושא הלימודים לא היה עדיין מרכיב חשוב בגן הילדים. הגננות טענו שיהיה לנו מספיק זמן ללמוד בבית הספר. בסיום גן החובה עברנו לבית ספר בשם "אמונה", זה היה בית ספר של החינוך הממלכתי דתי, ובכל בוקר לימדו אותנו בשיעור ראשון תפילה אחרת של בוקר, כך שבסיום כיתה א' כל הבנים והבנות ידענו את תפילת הבוקר, חשוב לציין כי באותם שנים בחינוך הממלכתי דתי למדו בנים ובנות ביחד. בסיום הלימודים כל אחד הלך לביתו אבל ארוחת צהריים והחל מהשעה ארבע אחר הצהריים יצאנו לשחק בשכונה. כל המשחקים שלנו היו משחקי רחוב, הבתים היו קטנים מאוד ואי אפשר היה לשחק בתוכם.

בסיום בית הספר היסודי עברתי ללמוד  בתיכון דתי לבנים בלבד שנקרא "יבנה".

פעילות אחר הצהריים הייתה תנועת נוער. התלמידים התחלקו בין שתי תנועות נוער אחת בשם "בני עקיבא" והשנייה הייתה "הצופים הדתיים".

בניגוד לתיכון שהיה רק לבנים הפעילות בתנועת הנוער הייתה משותפת לבנים ובנות יחד. רוב בוגרי תנועת הנוער הלכו לשירות צבאי בנח"ל  ואחרי הכשרה צבאית קצרה הצטרפו לעזרה בקיבוצים. חלק מהחברים שלי מהתיכון נשארו חברי קיבוץ עד היום.

צבא ומלחמות –

התגייסתי בחודש אוגוסט 1968 כחודשיים אחרי סיום בית הספר התיכון. התאכזבתי מאוד כאשר לא קיבלו אותי לצנחנים, זה היה כשנה אחרי מלחמת ששת הימים וסיפוריי הצנחנים ששחררו את הכותל השפיעו עליי, ומאוד רציתי להמשיך את דרכם. הגעתי לחיל התותחנים מלא כאב ואכזבה לקח לי הרבה זמן להתאושש. בסופו של דבר אחרי שנתיים נשלחתי לקורס קצינים, ובסיום הקורס שובצתי כקצין צעיר בגדוד התותחנים, ששירת סמוך לתעלת סואץ .צריך להבין שהתקופה הייתה תקופת מלחמת ההתשה, ולכן הפעילות שלנו הייתה מסביב לשעון. התקופה הייתה קשה מאתגרת ומאוד מסוכנת לצערי הרב מדי יום נפצעו או נהרגו חיילים שהיו איתנו. מדובר במלחמה שנמשכה 1000 ימים, מלחמה ארוכה וכואבת. כחודש לפני תום המלחמה גם אני נפצעתי פצעים קשים, (נקטעה לי רגל ימין) ומאז אני מתהלך על רגל תותבת, למרות הפציעה הקשה בקשתי ואישרו לי להישאר בצבא, והמשכתי לשרת עוד שנתיים אבל הפעם בתפקיד לא קרבי.

אחרי שנתיים בקבע החלטתי לסיים את שירותי הצבאי, התחתנתי עם החברה שהייתה לי עוד לפני הפציעה, הלא היא אמירה הסבתא של אילון. יצאתי ללימודים באוניברסיטה ולמדתי עבודה סוציאלית אבל רוב הזמן עסקתי בפעילות ציבורית. השתמשתי בחומר שלמדתי בפעילות הציבורית שלי ומאוד נהנתי ממנה. אין ספק כי אלמלא הפציעה בשדה הקרב הייתי נשאר בצבא הקבע שנים רבות.

הקמת משפחה-

את אמירה אישתי, הסבתא של אילון הכרתי דרך חבר משותף שלמד איתה בבית הספר " בסמת"

אמירה למדה להיות הנדסאית כימיה, ונשארה ללמוד מעבר לשתיים עשרה  שנות לימוד של תיכון, רגיל עוד שנה וחצי. זה היה תנאי לקבלת תעודת הנדסאית .

אמירה גם היא ילידת 1950 והגיוס שלה היה לכור האטומי בדימונה. מאחר ואמירה הייתה ספורטאית מצטיינת, ושיחקה כדורסל בנבחרת ישראל העבירו אותה לשרת בחיל האויר. התחלנו לצאת כחברים שלושה חודשים לפני שנפצעתי, לאחר שנפצעתי היא ביקרה אותי תקופה ארוכה בבית החולים, כאשר המפקדים שלה בצבא מאפשרים לה לטוס מבסיס "רמת דויד" שבצפון ל"שדה דוב" שבמרכז הארץ. 

התחתנו בטרם מלאו לשנינו עשרים ושתיים שנה. החתונה הייתה בחיפה עם מאות משתתפים וביניהם חיילים רבים מהתותחנים, ומחיל האויר. כמובן שיש לנו תמונות מהחתונה ויש גם סרט וידיאו, ומדי פעם אנחנו מקרינים את סרט החתונה ונזכרים בקרובים, שלצערנו נפטרו לאורך השנים.

שנתיים לאחר החתונה נולדו הילדים, ובשנים האחרונות הילדים מביאים לנו נכדים כדוגמת אילון מיקה נבו ונוגה. אנחנו משפחה מלוכדת ותומכת ומקווים שכך ימשיך בחגים ובאירועים משפחתיים.

הזווית האישית

ברוך: גם אני וגם אילון מאוד נהנו מזמן האיכות שהפרויקט העניק לנו במרוץ החיים. כשכל אחד נמצא במעגל האישי שלו, לא תמיד אפשר להקדיש תשומת לב אישית לנכד כזה או אחר. הפרויקט הזה איפשר לנו להיות ביחד מספר שעות, שמוקדשות אחד לשני מבלי שתהיה הפרעה מגורם שלישי. אני בטוח שאילון הכיר דרך הפרויקט דברים שאלמלא הפרויקט, הוא לא היה נחשף אליהם. תודה לכל מי שהגה את הפרויקט והוציא אותו מהרעיון הנפלא לפועל.