מאגר סיפורי מורשת

שמי זיוה, נולדתי בברית המועצות בתום מלחמת העולם השנייה בעיירת וולוז'ין לאבא שאיבד במלחמה את אשתו ושתי בנותיו ואימא שאיבדה במלחמה בעל ובת.

ההורים שלי נפגשו בקרב הפרטיזנים ביערות בלארוס ובנו משפחה חדשה יהודית חילונית, המציינת חגי ישראל בתנאים לא ממש נוחים במדינה קומוניסטית. זה אומר, למשל, שמצות לפסח הכינו במחתרת בבית אחת המשפחות היהודיות. כתובת מקום זה נמסרה רק מפה לאוזן. אנשים היו מגיעים לאותו בית בהתגנבות יחידים ובפחד גדול מהשלטונות.

בגיל 3 עברנו לעיר הגדולה מינסק, בירת בלארוס. במינסק למדתי בבית ספר חמש שנים. אלו היו שנים טובות עבורי. הייתי תלמידה טובה, השתתפתי בפעילויות שונות כמו תנועת נוער (פיונרים), מקהלה, חוג ריקודים, הוצאת עיתון בית הספר, תחרויות דקלום שירה וקטעי ספרות (בהן זכיתי במקומות הראשונים). בכיתה הייתה עוד ילדה יהודיה אחת ושמה מירה והיא הייתה החברה שלי. גרנו בבית פרטי עם גינה ובה גדלו צנוניות, עגבניות, בצל ירוק, תות גינה ופטל ופרחים כמו יסמין ודליות.

היה לי פסטר ולמדתי בבית ספר למוזיקה. שקיים עד עצם היום הזה (ביקרתי בו ב-2018). בחופשות קיץ ההורים היו סוכרים בית בכפר שלידו יער, נהר, שדות חיטה. כך בילינו כל המשפחה כחודש.

מימין: אני בת שנה, 1946, במרכז: עם אחי, 1950, משמאל: כיתה ג' בתלבושת אחידה חגיגית, 1954

הבית שלנו במינסק שימש מקום מפגש מרגש לפליטי מלחמה מכפרים באיזור, שבאו לסידורים שונים בעיר הגדולה. בבית זה ישנו, אכלו, דיברו ושרו. שם חיינו עד לתחילת מסענו לקראת ארץ ישראל. באותן השנים (שנות החמישים), לא ניתן היה לעלות לארץ מברית המועצות. הגבולות היו סגורים.בשנת 1958 נוצרה אפשרות לצאת לפולין לאלה שהיו לפני המלחמה תושבים ואזרחים פולניים (מה שהיה נכון לגבי הוריי). באותה שנה עזבנו את מינסק (אבא, אימא, אחי ואני) ויצאנו ברכבת משא לעבר גבול פולין.

מימין: משפחתנו נפרדת מברה"מ, במרכז: הוריי נפרדים מסבי וסבתי מצד אמי, משמאל: פולין, גוגל מפות 

בפולין שהינו כשנה וחצי בתחושה של תחנת מעבר, למרות שבעיר שלנו הייתה קהילה יהודית מגובשת ופעילה. אבא מצא עבודה ואני ואחי הלכנו לבית ספר פולני. דיברתי את השפה והייתי מרוצה מהלימודים. בשנת 1960, בתחילת השנה לאחר מאמצים רבים של ההורים, קיבלנו אישור לעלות לארץ. חלק מהדרך עשינו ברכבות לאוסטריה ולאחר מכן לאיטליה ומשם באוניית תאודור הרצל לארץ. זכור לי מאוד ובבירור שכאשר הגענו לאחר מספר ימי הפלגה לנמל חיפה, כולם יצאו מהתאים לסיפון העליון והמראה היה מרהיב, מרגש ומעלף.

מחיפה הופנינו למעברת טבעון: לצריף, פתיליה, שמיכות צבאיות ויללות התנים ממש קרוב לדלת הכניסה. פחד אלוהים!! אני נשארתי במעברה מספר שבועות מועט כי די מהר הגעתי לקיבוץ חפציבה במסגרת עליית הנוער. זה היה ביתי הראשון במולדת.

בקיבוץ

למדתי עברית עם מורה פרטית, ניגנתי בפסנתר עם מורה פרטי, טיילתי ברחבי הארץ במסגרת בית הספר ותוך כדי לימודים עבדתי בשדות, בכרמים ובבתי הילדים של הקיבוץ. אהבתי את הזמן שם.

בשנת 1962 אמי רשמה אותי לבית ספר אורט ברמת גן למגמת כימיה תעשייתית. למדתי, הצלחתי ואהבתי את המקצוע שבו גם עסקתי בצבא.

בעת שירותי הצבאי

עם שחרורי מצה"ל פגשתי את שמעון, בעלי לעתיד וסבא של אילון הנכד. נישאנו, נולדו לנו שלושה ילדים: ערן, יניב והגר ז"ל. יניב הוא אבא של אילון המקסים, נכדינו הצעיר ביותר. עם אילון יש לנו יחסים נפלאים: אנחנו רואים יחד סרטים, הצגות, מוזיאונים, שומעים קונצרטים ופותרים הרבה תשבצים.

סבא של אילון ניצול שואה. הוא היה בגטו וילנה (בירת ליטא) כילד בן שלוש. סיפור הישרדותו מרגש מאוד. הוא בין הניצולים הבודדים באקציית ילדים במחנה עבודה לאחר חיסול הגטו. סבא שמעון משתתף במצעדי חיים לציון חיסול גטו וילנה ומצרף אליו את בנינו ערן ויניב (אבא של אילון).

מצעד החיים

בעלי ואני גמלאים של התעשיה האווירית ומכון התקנים עם ותק בעבודה של מעל 40 שנה כל אחד.

במעבדה לכימיה במכון התקנים

חיינו מלאים בתעסוקה מהנה: חדר כושר, ברידג', חברים ,טיולים ועד לקורונה הרבינו לצאת לחופשות גיבוש בארץ ובחו"ל יחד עם כל המשפחה המורחבת.

עם חמשת נכדינו

אנחנו אוהבים את הארץ, את החיים בה, ומודים על ההזדמנות להיות חלק ממיזם "הקשר הרב דורי"

הזוית האישית

זיוה: אני שמחה לתת לאילון הזדמנות להתוודע אל דרכי לארץ.

אילון: היה כיף לשמוע על ילדותך ולדעת מה עבר עליך לפני שבאתי לעולם.