מאגר סיפורי מורשת

שמי אריאלה רון ששון לבית מנלה, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדתי יעל, יחד אנו מתעדות סיפורים מחיי ומנציחות אותם במאגר המורשת של התכנית.

התלאות מפולין, עליה בלתי לגלית , האוניות "טיגר היל" ו"קווין אליזבת", הגשמה מלווה במאבק וההתיישבות

אמי, שרה (סונקה) ראמו, נולדה בעיר גרודנו, פולין. כיום בתחום שלטונה של בלארוס. את דרכה לארץ עשתה לבד, בשנת 1939. חלק מבני משפחתה שלא עזבו את פולין, נרצחו בידי הנאצים. ברכבת, הגיעה לנמל קונסטנצה שברומניה, שם המתינה לרגע שתוכל לעלות על אונייה ולהפליג לחופי ארץ ישראל בעלייה בלתי לגאלית.

רק ב 3 באוגוסט 1939, יצאה בחשאי האונייה "טייגר היל", להפלגה ועליה אמי יחד עם עולים מפולין ומכל רחבי אירופה בדרכם אל חופי ארץ ישראל, בפיקודו של רב חובל יווני. האונייה הגיעה לחופי ארץ ישראל  ב- 1 בספטמבר 1939, "רק אז שמענו שכרגע פרצה מלחמה בפולין ולכן לא יגרשו אותנו" כך מספרת אמי.

התנאים על האונייה היו קשים. האונייה נשאה משא מעבר ליכולתה. המחסור במזון ("קיבלנו ארבעה ביסקוויטים ביום"), במים ובתרופות נתן את אותותיו בנוסעים התשושים. "ישנו במזרונים על הסיפון, בתוך האונייה היו אחד על השני", שני אנשים חלו ומתו וגופותיהם נזרקו לים. אמי סיפרה כי בהגיעה ארצה שקלה 42 ק"ג.

בהגיע האונייה "טייגר היל" אל מול חופי עתלית, נאלצו להפליג לביירות, שם הועלו לאונייתם מעפילים נוספים מהאונייה "פרוסולה". בהנהגת רב החובל כתריאל יפה, המשיכה "טייגר היל" את מסעה מביירות אל חוף תל אביב. בהגיעם, נתקלו בהתנגדות מצד הבריטים, שפתחו על האונייה באש. הוחלט להעלותה בכוונה על שרטון מול חופי תל אביב. חלק מהנוסעים הצליחו לרדת אל החוף ולהיטמע בקרב תושבי תל אביב, שנקראו לעזרה. שאר הנוסעים, ביניהם אמי, נתפסו בידי הבריטים, הועלו על משאיות, הובלו למחנה סרפנד (צריפין) ולאחר מספר ימים שוחררה אמי. וכך הגיעה אמי לבית הספר החקלאי בנהלל. משם הצטרפה לגרעין ששהה בנס ציונה ב"גבעת מיכאל".

הפלגה אל הלא נודע

אבי, אליעזר (זאב וולף) מנלה, נולד בעיר קילצה, פולין, למשפחה דתית ציונית, אך למד בבית ספר חילוני של "השומר הצעיר" בעיר הולדתו. אבא סיפר: "העיר שלנו הייתה מאוד אנטישמית. החלטתי לעלות לארץ ישראל במסגרת תנועת "השומר הצעיר" שבה הייתי חבר". בשנת 1936 עלה על האונייה "פולוניה" עם סרטיפיקט ללמוד מתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטה העברית, ששכנה בהר הצופים. אבי סיפר: "אמרו לי שבארץ ישראל לא צריך השכלה, אלא להיות חלוץ, ואז הפסקתי ללמוד. עבדתי במדידות של כבישים בין תל אביב לבין חיפה. גם עבדתי כסבל בזיכרון יעקב". כעבור שלוש שנים, בשנת 1939, גוייס על פי הוראת ההגנה למשטרה הבריטית, והוצב כנוטר ברכבת שפעלה בקו בין קנטרה לבין חיפה. "בקבוצה היו יהודים וגם ערבים, עסקנו יום ולילה בפטרולים עם טרולים על פסי הרכבת, מהעיירה צמח דרך טול כרם, קלקיליה ועד מצרים".

בקיץ 1941, פורסמה הודעה, שנוטרים רווקים ואזרחי הארץ מוזמנים להציע את מועמדותם למשימה מיוחדת. כמאה נוטרים הגישו את מועמדותם, נבחרו 67 וביניהם גם אבי. ב- 31 ביולי 1941 יצאה רכבת מלוד אל לפורט תאופיק, שבמהלכה הופצצה הרכבת מהאוויר. בפורט תאופיק, שבדרום תעלת סואץ, הועלה אבי על אוניית הפאר "קווין אליזבת". רק במהלך השיט נודעה לאבי ולשאר הנוטרים מטרת השיט: העברת טמפלרים שהתגוררו בארץ אל אוסטרליה.

הטמפלרים, שגרו בארץ והקימו שבעה ישובים, היו נוצרים אוהדי הנאצים, ואף הקימו סניפים של המפלגה הנאצית. על רבים מבתיהם תלו את דגלי צלב הקרס. בהיותם בעלי נתינות גרמנית, היחס אליהם היה כאל "נתיני אויב". בקיץ 1941, הצבא הגרמני בפיקודו של הגנרל רומל, התקרב לגבול מצרים והיה חשש שימשיך לעבר ארץ ישראל. הבריטים, שהיו בעלי המנדט על הארץ, חששו שהטמפלרים יהוו גיס חמישי של האויבת שלהם, גרמניה, והוחלט להגלותם מהארץ. זו לא הייתה הפעם היחידה שהבריטים גירשו גרמנים לאוסטרליה. כך עשו לפליטים שהגיעו מגרמניה לבריטניה, סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה וגרשו אותם באונייה "דונירה" (dunera).

באונייה "קווין אליזבת" החיילים הבריטים התייחסו בבוז אל הנוטרים שגוייסו למבצע. השיט נמשך 28 ימים. במהלך המסע חוו סערות, מחלת ים. אבי מספר: "כשהגענו לציילון Ceylon (מאז 1972 – סרי לנקה), ספגנו הפצצות של יפנים. פחדנו. המשכנו להפליג אל אוסטרליה". בנמל סידני המתינו לבאים כוחות גדולים של צבא ומשטרה ותפקידם של הנוטרים הארץ-ישראליים הסתיים. הם קיבלו כמה ימי חופשה בהם היו אורחי הקהילה היהודית בעיר, לדברי אבי: "ארגנו לנו קבלת פנים יפה ומסיבות… התארחתי בביתו של הרב הראשי של סידני, הרב פורוש, ושם התחברתי מאד עם קצין אוסטרלי יהודי בשם זאב ברום, שהציע לי הצעה מפתה: להתחתן עם אחותו. הוא הבטיח לי שטח אדמה בגודל של ארץ ישראל, אך סירבתי בתוקף". אבי חזר לארץ, רק אז נודע לו שכל בני משפחתו שלא עזבו את פולין לפני פרוץ מלחמת העולם השניה, נרצחו בידי הנאצים. אבי המשיך כנוטר, סיים קורס בהצלחה והגיע לדרגת "קורפורל". השתחרר בשנת 1944 וחזר להיות חלוץ.

אחד מתוך אחד עשר

הוריי הכירו אחד את השני בארץ, נישאו והצטרפו יחד לגרעין שהתגבש ב"גבעת מיכאל" שבנס ציונה. במקום זה היה מחנה הכשרה לגרעיני התיישבות וקיבוצים רבים לפני שעברו ליישובי קבע. במוצאי יום הכיפורים, י"א תשרי תש"ז, בלילה שבין 5 – 6 באוקטובר 1946, יצאה קבוצת בחורים מגבעת מיכאל לעבר גבעה שנקראה חרבת מוסא, להקים את הקיבוץ שיקרא "גלאון", שהיה אחד מ-11 הישובים שעלו בסתר, להתיישבות בנגב. זה היה מבצע התיישבות שלא היה כמותו בתולדות הישוב. תוך לילה אחד הוקם הצריף הראשון, וסביבו גדר. הצריף שנבנה באותו הלילה שמור עד היום והוא עומד בדיוק במקום שבו הוקם.

עד לקראת סופה של שנת 1948, היה פיצול בין חברי הקיבוץ: חלק מהגברים, כולל אבי, שהו בנקודת הקבע של גלאון כדי לבנות ולהגן על הקיבוץ  מפני הכפרים הערביים ופלישת הצבא המצרי, ואילו הנשים והילדים נשארו ב"גבעת מיכאל". מדי פעם הייתה מגיעה אספקה לגברים הלוחמים: חימוש, אוכל, ביגוד ומכתבים. כך כתב אבי: "היום ירד כאן אווירון, כבר בפעם השנייה. בפעם הראשונה הוריד פניצילין בשביל חולה. היום הוא הוריד עיתונים. רצה גם לרדת, אבל אין מקום מתאים". במכתבים שכתב לאמי, לאור מנורת נפט, הביע אבי דאגה וגם תקוה להקמת המדינה, סיפר על הלחימה וכיצד נשרף הצריף שלו וכל חפציו. עוד סיפר על הלילות הקרים, על מחסור בחומרי בניין, בכוח אדם ועל געגועים לבתו שנולדה, (הכוונה אלי) ואל אשתו שנשארו בגבעת מיכאל, יחד עם יתר חברי הגרעין, בעיקר הנשים והילדים הראשונים של הגרעין.

ילדות בקיבוץ

בקיבוץ גלאון גדלתי עד גיל חמש וחצי. הוריי גרו ב"חדר", כמו שאר חברי הקיבוץ. זה היה חדר לא גדול שתפקד כסלון, חדר משחקים ובעיקר חדר שינה להורים. המקלחות היו משותפות לכל חברי הקיבוץ וכך גם הבגדים שהיו מכובסים במשותף. מצעים ומגבות לא היו פרטיים. הארוחות היו משותפות בחדר האוכל. אני גדלתי בבית ילדים, עם ילדים בני גילי. כך היה מקובל בקיבוץ ובשאר קיבוצי "השומר הצעיר". בבית הילדים אכלנו, ישנו ושיחקנו. במהלך היום הייתה איתנו מטפלת.

לאחר שנת הצהרים ההורים היו באים לקחת אותנו מבית הילדים ומקפידים להיות משוחררים מעיסוקים אחרים, ויחד בילינו. היום היו קוראים לזה  "זמן איכות". בשעות אלה הוריי שיחקו איתי, הקריאו לי סיפורים, טיילנו בשבילי הקיבוץ. אהבתי ללכת עם אבי אל הרפת, שם עלינו על גג הרפת כדי להאכיל יונים בתערובת שהיוותה מאכל לפרות, ועקבנו אחרי היונים במעופם. כך היה מדי יום. עם ערב, ההורים ליוו אותנו חזרה אל בית הילדים, שם אכלנו ארוחת ערב, נפרדים מההורים בחיבוק, ועוד סיפור קטן, לעיתים מלווה בפנס קסם, והמטפלת משכיבה אותנו לישון.

היו פעמים, שלאחר שהושכבנו לישון, יזמנו מעשי שובבות. כמו למשל – מציפים במים את חדר המקלחת, ומתיזים מים אחד על השני בצהלות שמחה, או לברוח לחדר ההורים בלילה במטרה לישון עם ההורים, עד שהמטפלת הייתה מגיעה לאסוף אותנו חזרה לבית הילדים, או "בורחים" לאירועים שנעשו בערב ולא היו מיועדים לנו, מבלי שהוזמנו.

אהבתי את הילדות בקיבוץ וגם לאחר שעזבנו את הקיבוץ ביליתי בחופשות עם הקבוצה שלי, בבית הילדים.

המושב צופית

בגיל חמש וחצי הגענו למושב צופית, שם היו לאבי קרובי משפחה, משפחת מכטינגר עם שלושת בניהם: גדי, אטידי ורני. גרנו בצריף, חדר אחד, שירותים בחוץ, מקלחת בגיגית גדולה. פעם בשבוע הלכנו לקרובי המשפחה למקלחת אמיתית. מהצריף עברנו לבית קטן בהרחבה של המושב צופית. אבי עבד בהנהלת חשבונות, ואמי טיפלה בחצר בה גידלנו תותים. השכם בבוקר אמי הייתה יוצאת לכסות את התותים המאדימים בגביעי ביצים, מחשש שציפורים ינקרו בתותים, ובצהרים נהניתי מ"מרק תותים". אם התמהמהתי בהכנת שיעורים, הייתי משלימה לאור מנורת נפט, עד שחוברנו לחשמל. חלב נאסף לכד, קנינו אותו במחלבה. הכרתי חברות, השתעשענו בבית שבנינו על עצים. פעמים בודדות, בעגלה רתומה לסוס ולפעמים חמור, טיילנו מצופית לבית ברל, ובדרך קטפנו תאנים נפלאים. ונולדה אחותי, ענת, בשנת 1953.

קרובי משפחה עשירים ממקסיקו (משפחת סורסקי, שתרמו רבות לבית חולים איכילוב) – קנו לאבי טרקטור. בזכות עזרה זו קנו הוריי בית בנס ציונה. בנס ציונה היו להוריי חברים ותיקים מימי ההכשרה ב"גבעת מיכאל".

פעם שניה – נס ציונה

כאן, המשכתי את לימודיי עד סיומה של כיתה ח'. מקצועות הלימוד כללו גם חקלאות, זמרה, וכלכלת בית. המורה להתעמלות היה דוד טבק (שיאן ישראל בריצות ל-100מ' ול-200 מ'). בשעות אחר הצהרים שיחקנו הרבה מחוץ לבית בכדור, בתופסת, במלחמה על הדגל, בחבל, ברכיבה על אופנים עם "ראמה", ב"חי-דודס", בשוטרים וגנבים, בהקפות – והכל בהתאם לעונת השנה. התחברתי לחברים וחברות חדשים. מפגש עם חברים וחברות היה בדרך כלל לא מתוכנן: פשוט באים "ליד הצרכניה". אהבתי לקרוא ספרים, למדתי קצת אקורדיון והשתתפתי בחוג התעמלות כולל התעמלות על "מקבילים", שהיה אז נדיר בארץ.

חיי חברה פעילים היו עם הצטרפותי ל"נוער העובד": היו פעולות עיוניות שהיו נפתחות בשירים ובסיומן רקדנו ריקודי עם. דאגנו לנקות את הקן, יצאנו למחנות עבודה, קיימנו קבלת שבת ועוד. והיו גם מעשי שובבות. עד היום אנחנו בקשר טוב וחם עם חלק מחברי הקבוצה.

בסיום כיתה ח', נאלצנו ילדי המחזור שלי ללמוד מחוץ לנס ציונה, בה לא היה בית ספר תיכון. למדתי בבית ספר תיכון ברחובות – תמ"ר (תיכון מאוחד רחובות). מגיל 16 עבדתי במהלך חופשי "החופש הגדול". עם סיום התיכון, הקדמתי את גיוסי, ושירתי בחר"פ באר שבע.

לירושלים הגעתי כשלמדתי באוניברסיטה, שם הכרתי את אישי יהודה, ובה נשארנו לגור 55 שנה, שם נולדו שלוש בנותינו. עבדתי כמורה בחטיבת ביניים ובתיכון "זיו" בבית הכרם בירושלים ואישי עבד באגף תקציבים, ובמשרד הבריאות כסמנכ"ל בכיר וראש מנהל תכנון ובינוי מוסדות רפואה.

נס ציונה – פעם שלישית

במהלך הקורונה, ועם יציאתנו לפנסיה, עברנו לגור בנס ציונה (2022).

עזה – 3 פעמים, לנוכח ימים אלה – "חרבות ברזל"

לאור מלחמת "חרבות ברזל" אני מציינת שלוש פעמים בהן הגיע מישהו מבני משפחתי אל עזה בהקשרים שונים: במלחמת קדש – סיני (1956), אבי גוייס והגיע עד לעזה. כשחזר, הביא חוברות וכרזות מבית ספר בעזה. באותו זמן "המקלט" שלנו בנס ציונה היה חפירה באדמת החצר. ביקור שני היה לאחר "מלחמת ששת הימים" הצטרפתי לטיול מאורגן לעזה יחד עם חברתי הטובה רבקה ואביה (בשנת 1968). ביקור שלישי היה של אישי, יהודה, במסגרת עבודתו במשרד הבריאות. הוא הגיע לעזה לטפל בנושאי בריאות עם המנהל האזרחי של מדינת ישראל, שהיה מופקד על טיפול באוכלוסיה של עזה בכל התחומים.

הזוית האישית

סבתא אריאלה: זו הייתה הזדמנות נהדרת לי להעלות דברים מהעבר, ויחד עם זה לספר עליהם לנכדתי היקרה יעלי.

יעל הנכדה המתעדת: זו הייתה הזדמנות נהדרת ללמוד על קצת מחיי סבתא בילדותה ועל הוריה.