מאגר סיפורי מורשת

שמי מיכל ואני בתם הבכורה של דינה ויוסף אלקיים ואחות לעוד שמונה אחים ואחיות. נולדתי במרוקו בעיר טרודנט בתאריך 12.12.1955, בעיר הייתה קהילה יהודית גדולה ומגובשת. בעיר שלנו גרו ערבים שכיבדו אותנו ואהבו מאוד את היהודים שסיפקו להם מקורות פרנסה. גרנו בפטיו שבו היו שתי דירות, בדירה אחת גרו סבי וסבתי ובשנייה אנחנו. היו לנו חיים נפלאים. אני זוכרת כילדה שחיינו בשמחה, חירות והמון פינוק. אבי שהיה מכונאי עבד בחברת רכבים ועם רב הקהילה. אימי עבדה בבית מרקחת.

בשנת 1961 בעקבות מותו של מלך מרוקו והחשש של היהודים מהלא נודע, כל קרובי משפחתנו יחד עם סבתא וסבא שלי עלו ארצה. אנחנו נותרנו במרוקו עד למציאת מחליף לאבי בעבודת הקהילה עם הרב. באמת היחס ליהודים השתנה, הוריי לא הרגישו בטוחים בעיר. אבי סיים את עבודתו בקהילה והוחלט שעולים ארצה. אני זוכרת שהכל נעשה בסתר. לעייני כל היה נראה כי כביכול עברנו דירה לעיר קזבלנקה כדי שלא ידעו שאנחנו עולים ארצה. הוריי ארזו מה שהם יכולים והעבירו לארגזים גדולים עשויים מעץ ואת בגדנו והציוד החיוני שמנו במזוודות ונסענו לקזבלנקה. שם גרנו כמה חודשים עד שאבי הצליח לארגן לנו דרכונים.

בשנת 1962 עלינו על אוניה למרסיי למחנה עולים שם היו משפחות מארצות שונות שלימים הם גם היו השכנים שלנו בשכונה. אני זוכרת שמאוד נהנינו במחנה העולים, היו שם המון ילדים וכולם שיחקנו יחד. לאחר מספר שבועות עלינו לאונייה "פמליה", אבי, אימי שהייתה הרה ועם חמש בנות.

באוגוסט 1962 הגענו לארץ לנמל חיפה. ההתרגשות הייתה עצומה אני זוכרת שאבי נשא תפילה ואימי בכתה. דודי חיכה לנו בנמל וסייע לנו בתהליכי הקליטה. מהנמל נסענו לעיר חדרה שם קיבלנו דירה בבניין. אבי לא הסכים להיכנס לדירה כיוון שהייתה מאוד קטנה לשבע נפשות. ואני זוכרת שישבנו בחצר עם המזוודות והיה מאוד חם, אכלנו את האוכל שקיבלנו בחבילת עולים וחיכינו. לפנות ערב הגיעו מהסוכנות והעבירו אותנו לדירה מעט יותר גדולה והבטיחו שבעוד כמה חודשים יעבירו אותנו לבית גדול ומרווח מה שלקח שבע שנים.

כשבועיים לאחר ההתאקלמות התחילה שנת לימודים חדשה. אבי רשם אותנו למוסדות חינוך. אותי, הבכורה, לבית הספר "אחד העם", שתיים מאחיותיי לגנים ושתי אחיותיי הקטנות נותרו בבית עם אימי. ההסתגלות בבית הספר לא הייתה קלה. הרגשתי בדידות וריחוק. עברית ידעתי מעט מאוד ולקרוא בקושי. בהפסקות הייתי לבד ולא רציתי ללכת לבית הספר. לימים אימי גילתה שאחת התלמידות שלומדת בכיתתי היא שכנה שלנו חדווה. אימי הזמינה אותה ואת אימה אלינו וכך נרקמה חברות ביני ובינה. ישבו יחד בכיתה והיא עזרה לי מאוד להתאקלם. כך הסתגלתי לחברויות נוספות שנרקמו ונהניתי מאוד עד כיתה ח'.

אבי עבד כמכונאי אצל האחים רויכמן, אימי הייתה עקרת בית. המשפחה גדלה נולדו לנו עוד ארבעה אחים ואחיות. משפחתנו הייתה דוגמא ומופת בשכונה שלנו. משפחה חמה אוהבת ומפנקת. אמא הייתה אמא לדוגמא, כולם התפעלו מהסדר והניקיון של הבית הקטן שגרים בו אחת עשרה נפשות. אני זוכרת שבחגים אמא הייתה תופרת לנו שמלות יפות, כל אחת בצבע אחר ואבי היה קונה לנו נעליים חדשות. הייתה לנו ילדות נהדרת.

לימים למדתי בסמינר לגננות ועבדתי כגננת 38 שנה. כעת אני בגמלאות. היום אני נשואה לסורין. יש לנו שלושה ילדים,  שלושתם נשואים וברוך ה' נולדו לנו תשעה נכדים מדהימים. היום אני יושבת עם איתן נכדי מבני הבכור וכותבת את סיפורי. יש לי שני חפצים שעוברים מדור לדור והם: מגילת אסתר של סבא שלי ומטבעות שאימי קיבלה מאמה שנהוג להשתמש בהן במימונה. בחודש יולי 2023 אנחנו נוסעים האחים והאחיות לטיול שורשים במרוקו.

הזוית האישית

סבתא מיכל: "בתוכנית הקשר הרב דורי לראשונה סיפרתי ותיעדתי את סיפור עלייתי וההתאקלמות בארץ. כשסיפרתי את הסיפור לאיתן נכדי מאוד התרגשתי וכאילו חוויתי הכל מחדש. התוכנית הייתה מאוד משמעותית עבורי נהנתי מכל המפגשים ואף ציפיתי להם. אני חושבת שזו זכות להשתתף בתוכנית. אני רוצה להודות למעיין מנהלת בית הספר שדאגה שתוכנית זו תהיה חלק מתוכנית הלימודים ולשלי שהייתה נעימה, תומכת, מעודדת, סבלנית וסובלנית. יישר כח."