מאגר סיפורי מורשת

שמי איתן אגרנוביץ', אני משתתף בתכנית הקשר הרב דורי ותיעדתי יחד עם סבי גרגורי את סיפורו.

סבא גרגורי מספר:

אני ומשפחתי

אני נולדתי ביולי 1948 בבאקו – עיר הבירה של אזרבייג'ן. אבא ואימא שלי היו לוחמים במלחמת העולם השנייה. בסוף של המלחמה (1945) סטלין אמר שכל חייל שנלחם צריך להישאר בשורות הצבא לפחות שנה. אבא (אייזיק) היה במשמר הגבול ושירת בגבול של אזרבייג'ן עם איראן. תפקידו היה ממלא מקום של קצין. אבא סיים את קורס הקצינים בהצטיינות אבל לא קיבל דרגה בגלל שהיה יהודי.

בשנת 1947, באותו הקורס בסוחומי (גאורגיה) אבא פגש את אמי (לודמילה) שהיא הייתה מזכירה שם. המליצו לאבא לעבור לבאקו כיוון שהאנטישמיות שם הייתה פחות חזקה. שם אני נולדתי. תנאי המחייה בבאקו היו מאוד קשים ולאחר שלושה חודשים אני והוריי נסענו לקרים ששם התגוררו ההורים של אבי. אחרי הרבה ניסיונות למצוא עבודה אבא חזר לשרת בצבא. היו לו הרבה תפקידים ואחד התפקידים שלו היה ניהול מאגרי הדלק של צי הים השחור בעיר פאודוסיה. אמא עבדה כמזכירה במשרד הפנים. ב-1951 כאשר הייתי בן שלוש נולדה לי אחות בשם פאולינה.

סבי עם עוד משפחות עומדים ליד קלחוז

ילדות של פעם

כשעברנו לקרים, גרנו בכפר בבית שהיה בנוי בסיוע חברה יהודית אמריקאית בתקופת הקולחוזים היהודיים (1925-1927). הבית היה בנוי מצואה של פרות, אדמה וחציר. כל הבתים היו בנויים באותה צורה – חדר גדול (סלון) ועוד שלושה חדרי שינה. בנוסף היה שם מקום גדול עבור חיות: כבשים, פרות, עזים ועוד.

מגיל צעיר אני אהבתי לקרוא ספרים. כאשר הייתי בן ארבע קיבלתי פרס מהספרייה על היותי הקורא הכי פעיל. מאוד אהבתי לצייר ולבנות משחקי דמיון מעץ וחומרים נוספים. בניתי כפרים שלמים, יערות, בובות, חפצים וצמחים. בנוסף אימא קנתה לי את הספר: "תיאטרון הצללים" והיו הרבה דמויות שהייתי גוזר ומכין תיאטרון שלם. הצגתי אותו בעזרת מנורת שולחן שהייתה מקור האור.

בית ספר והמדליה

בבית ספר לא היה לי פשוט בגלל האנטישמיות. למרות זאת סיימתי אותו עם מדליית כסף. בית הספר היה נקרא על שם ילד רוסי שעזר לפרטיזנים. הוא הסתובב בעיר פאודוסיה, עקב אחרי הגרמנים ודיווח לפרטיזנים על כל תנועה ופעולה שלהם. בסופו של דבר הגרמנים תפסו והרגו אותו. בתור תלמיד אהבתי מאוד מתמטיקה ופיזיקה. את הפיזיקה למדתי לבד כי הייתה לי מורה לא טובה. אהבתי ללמוד אוקראינית למרות שלא הייתי חייב, אבל את המבחן בשפה הייתי חייב לעשות ברוסית. במבחן דקדוק קיבלתי 5 מתוך 5 ובמבחן כתיבה חופשית הייתה לי טעות שטותית והמורה נתנה לי 4 מ 5. בגלל הציון הזה (כל השאר היה 5) המדליה שקיבלתי הייתה מדליית הכסף ולא זהב. כמובן שלתלמידים לא יהודיים על טעויות כאלה לא הורידו ניקוד. לי אישית לא היה אכפת איזה צבע המדליה. למדתי כי אהבתי ללמוד.

סיפור העלייה לישראל

אני עליתי לארץ בעקבות אלכס בני. בשנת 1996, כשאלכס סיים את הלימודים הוא אמר שהוא רוצה להפסיק לגור באוקראינה בגלל האנטישמיות ורוצה לעלות לארץ. אני ואשתי ז"ל התנגדנו קצת אבל בסוף נכנענו והסכמנו. שנה אחרי אלכס, גם בתי אלכסנדרה עלתה, ושנה האחרייה (בשנת 1998) גם אנחנו עשינו עלייה. הייתה לי בעיה לעזוב כיוון שעסקתי בפיתוח טילים נגד נושאות מטוסים. הייתי צריך לבקש אישור מיוחד מק.ג.ב. נציג אחד פנה אליי ואמר לי "למה אתה שולח בקשה עם אתה יודע שאסור". היינו ידידים טובים עם אותו הנציג. הסברתי לו שאני לא יכול להישאר כאן באוקרינה כיוון שהילדים שלי כבר עלו ארצה וילדים בשבילי זה הכל. בסופו של דבר הוא הסכים ואמר לי שאם הוא היה יהודי והיה יכול לעלות ארצה – היה עושה זאת גם.

אני ואשתי עלינו בעזרת חברה נוצרית אוונגליסטית שעוזרת ליהודים לעלות ארצה דרך הים. היתרון בעלייה עם אונייה הוא שאפשר לקחת משקל גדול פי 10 מאשר במטוס. אני זוכר, שכאשר הגעתי לארץ בדקו לנו את הכבודה וראו שיש לי קופסה גדולה ששוקלת המון. אז שאלו אותי האם הבאנו מקרר או טלוויזיה. אמרתי להם שהקופסה מכילה ספרים בלבד. הם פתחו את הקופסה והיו בהלם מכמות הספרים שהייתה שם. אחד הבודקים אמר לי בייאוש: "מה אתה מטומטם? אתה חושב שבארץ אין ספרים….?"

ההתאקלמות בארץ הייתה לא פשוטה. ידעתי מה מחכה לי והייתי מוכן לקושי. לפני העלייה הייתי מרצה באוניברסיטה ולא הייתי בטוח שתהיה לי שפה מספיק טובה כדי שאוכל להרצות כאן. בסופו של דבר, למרות כל הקושי, כן הצלחתי. כאן בארץ אני מרגיש שזה ביתי למרות כל הבעיות. שם לא הרגשתי בבית למרות שהיו לי גם הרבה חברים טובים, גם שפה וגם חיים נוחים.

המדע – חלק מחיי

אני מומחה בתחום בקרה אוטומטית, כלומר פיתוח מכשירים שיכולים לעבוד לבד ללא עזרה מאדם, כגון  טייס אוטומטי. תמיד רציתי ללכת לכיוון שילוב של תיאוריה ופרקטיקה. כשהייתי בסיומם של הלימודים באוניברסיטה כבר היו לי לא מעט מאמרים וכתבי עט ברמה גבוהה. לאחר מכן עשיתי דוקטורט בתחום. הייתי גם עוסק בפיתוח טילים בברה"מ לשעבר. כשעליתי לארץ יצרו איתי קשר משב"כ וביקשו מידע על התעסוקה שלי. סיפרתי להם במה עבדתי בנוסף רציתי גם להשתלב בתעשייה הצבאית בארץ כדי לתרום מהידע והניסיון שלי אבל זה לא הסתדר (יכול להיות שבגלל הסיווג הביטחוני שהיה קשה לי לקבל).

אחרי שנתיים שעליתי לארץ התחלתי לעבוד באוניברסיטת אריאל כמרצה, מנחה וחוקר. במשך 21 שנה הובלתי תחום בקרה אוטומטית והייתי מנחה של עשרות רבות של סטודנטים בעבודות גמר, עבודות מאסטר ועבודות דוקטורט ופרסמתי מאמרים רבים. הכנתי 18 קורסים שחלקם מועברים גם היום. כיום אני בפנסיה עם תואר פרופסור אמריטוס.

אהבת חיי

המשפחה של אשתי לריסה והמשפחה שלי הכירו הרבה שנים לפני מלחמת העולם השנייה. כבר בשנת 1930 הם הפכו לידידים. דוד שלי שיתף פעולה עם אבא של חותנת שלי (גלינה) בארגון הקולחוזים היהודיים (1925-1927). המשפחות שלנו נפגשו פעם בשנה אבל כל פעם לריסה לא הייתה בבית מסיבה אחרת ולא הזדמן לנו להיפגש. ב"נובי גוד" 1975/1976 גלינה התקשרה אל אבא שלי ואמרה שכל המשפחה שלה בבית ושאפשר להפגיש בינינו. הם הגיעו אלינו לחגיגות והתאהבתי בלריסה ממבט ראשון. אחרי כמה חודשים היא קיבלה חופש מעבודתה (היא עבדה במפעל בדניפרופטרובסק שבאוקרינה) ובאה לקרים לחופשה (ביולי 1976). שם העברנו הרבה זמן ביחד והחלטנו להתחתן אבל לא קבענו מתי. אחרי החופשה היא נסעה בחזרה לביתה והמשכנו לדבר דרך מכתבים. כעבור פחות מחודשיים הרגשתי שאני לא יכול בלעדיה אז נסעתי אליה והחלטנו להתחתן כמה שיותר מהר.

תמונה מהחתונה של גרגורי ולריסה ז"ל

התחתנו באוקטובר 1976 וחיינו באושר ובאהבה גדולה עד לפני שנה שהיא חלתה ונלקחה מאתנו. אהבתי אותה מאוד וממשיך לאהוב אותה מאוד גם היום .

הזוית האישית

איתן אגרנוביץ': הייתה עבודה קשה אבל מהנה. חקרתי ולמדתי הרבה על משפחתי בכלל ועל סבי בפרט. הרגשתי שאני נבלע לתוך הסיפורים של סבא והבנתי כמה זה חשוב עבורי הזמן הזה שאני מעביר אתו ועם זיכרונותיו, שזה הבסיס של משפחתי, הבסיס שלי.