מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתוניסיה ביולי  1935, בעיר תוניס. הורי נתנו לי את השם ג'יזל. אני הבת הבכורה. יש לי שלושה אחים: איציק שנולד ב-1940 ונפטר השנה, סימונה, שנולדה בזמן מלחמת העולם השנייה, וחיה ז"ל שנולדה אחרי המלחמה ונפטרה בהיותה בת 19.

אבי שירת בצבא הצרפתי ואמי הייתה עקרת בית. אמי הייתה מוזיקלית מאד ואהבה לנגן בפסנתר. הפסנתר של אמא היה מרכז הבית. מאד אהבתי לשמוע אותה מנגנת. הנגינה שלה מילאה את הבית בשמחה.

כשהייתי בת 5.5, הגרמנים הגיעו לטוניס. הבניין בו גרנו היה בן שתי קומות. בקומה ראשונה אנחנו גרנו ועוד שכן צרפתי ובקומה השנייה, הייתה דירה מאד גדולה של 6 חדרים. הדירה מצאה חן בעיני הגרמנים. הם גרשו את המשפחה שהתגוררה שם והשתלטו על הדירה. הם ניסו להשתלט גם על הדירה שלנו אבל אמי עמדה מולם ואמרה שיש "הסכמי וישי", וכיוון שאבי חייל בצבא הצרפתי, הם לא יכולים לגרש אותנו. הגרמנים ויתרו ונשארנו בדירה. אבל, הם לקחו את הפסנתר. כשהסתיימה המלחמה, אמא ואני מהרנו לדירה שלמעלה ומצאנו את הפסנתר הרוס, מלא בבדלי סיגריות, עץ שרוף ומקשים שבורים. הסתכלתי על אמי וראיתי את הדמעות בעיניה. למרות שרציתי לצעוק, שתקתי.

בתקופת המלחמה, הגרמנים גרו מעלינו ואני זוכרת את הנקישות של המגפיים שלהם כשעלו וירדו במדרגות. הם נהגו לחגוג עד מאוחר בלילה, בכל יום ראשון. החגיגות שלהם לוו בשירה ובצעקות. בשלב מאוחר יותר, כל לילה היו הפגזות של בנות הברית, כך שהיה קשה מאד לישון. כילדה סגלתי לעצמי הרגל להתכסות בשמיכה מעבר לראש כדי לא לשמוע את הרעש מהמסיבות של הגרמנים ומההפצצות של בנות הברית, ועד היום אני נוהגת להירדם כשאני מכוסה מעבר לראש.

בתקופת המלחמה, כל משפחה קבלה תלוש לכיכר לחם אחת ביום. כיוון שהייתי הבכורה, תפקידי היה ללכת כל בוקר, לעמוד בתור ולקבל את הלחם שהגיע לנו. באחד הימים, בתור ללחם, פנה אלי חייל גרמני ואמר: "זה לא מקום לילדה. אני אביא לך את הלחם". הוא לקח לי את התלוש ונעלם. חיכיתי הרבה זמן שיחזור, ולבסוף, הלכתי הביתה בבכי. הדבר שהכי כאב לי היה כאשר בערב, אחי הקטן אמר לאמי": "אמא, אני רעב". אחותי הקטנה סימונה, שינקה באותה תקופה, סבלה מבעיות בהתפתחות בשל המחסור במזון. היא ינקה חלב דל וחסר ויטמינים והחלה לעמוד וללכת רק בגיל 5.

תמיד אהבתי לצייר. וכילדה, נהגתי לעטר כל נייר וכל מה שנכתב, בציורים.

כיוון שהייתי תלמידה מצטיינת, התקבלתי ללימודים בתיכון היוקרתי "LYCEE" שהיה בית ספר של המעמד הגבוה בטוניס, שם למדתי במגמת אומנות.

למרות שהיה לי קשה להשתלב חברתית עם בנות המעמד הגבוה שהיו סנוביות, המשכתי להצטיין בלימודים.

עלינו לארץ בשנת 1956. המשפחה מוקמה בבאר שבע, בדירה קטנה. הייתי כבר בת 21, והעדפתי לעזוב את בית ההורים. חברים של אחי, שעלו לפנינו, למדו באולפן בקיבוץ "מעיין צבי". נסענו, אחי ואני בטרמפים לקיבוץ. למדנו שם באולפן ועבדתי בחקלאות. שנה וחצי הייתי בקיבוץ ושם נוצר הקשר עם דני בעלי. עד אז הייתי ג'יזל. כשהכרתי את דני, הוא סיפר לי שהיתה לו אחות ששמה היה ג'יזל, והיא נפטרה בילדותה, ממחלה. דני ביקש ממני רשות לקרוא לי בשם אחר כי ג'יזל היה שם שעורר אצלו זכרונות עצובים. הסכמנו שיהיה לי שם נוסף, דליה.

דני עלה לארץ אחרי שלמד שנה רפואה בצרפת. כאן לא הסכימו להכיר בלימודיו ורצו שיתחיל מהתחלה. דני החליט "להתפשר" ולמד טכנאות רנטגן. עם סיום לימודיו, קיבל דני עבודה ב"סורוקה", ועברנו לבאר שבע. דני עבד בבית החולים, ואני עבדתי בקריה למחקר בנגב. כשנולדו הילדים, מיקי ואמיר, עזבתי את קמ"ג ועבדתי בכל מיני עבודות שאיפשרו לי להיות זמן רב יותר עם הילדים.  כשגדלו, הלכתי ללמוד בקורס של סוכני נסיעות. עבדתי כסוכנת נסיעות בחברת "מליה" ואחר כך בחברת "אופיר טורס". היינו עסוקים כמו כל זוג צעיר בבניית המשפחה. אבל אף פעם לא שכחתי את  אהבתי לציור ולאומנות. היא הייתה בתרדמת.

בהיותי בת 14, הופיעה  בעיתון בית הספר פרסומת של בית ספר לאומנות בצרפת. בפרסומת נכתב "ללמוד ציור ורישום בהתכתבות". ביקשתי מאבי כסף כדי להצטרף לסדנה בהתכתבות ותשובתו הייתה "ציור זה לא מקצוע".

עברו 30 שנה, ובנסיעה שלי לקנדה במסגרת העבודה, התחלתי לצייר על כל פיסת נייר שמצאתי. כל כך התלהבתי מהנופים שראיתי, שלא הפסקתי לצייר.

עם שובי, פרקתי את המזוודות ובעלי דני ראה את הציורים שציירתי בנסיעה ומאד התלהב. גם הבנים התלהבו ובעידודם נרשמתי לקורסים ברישום ובציור ב"מכללת קיי". למדתי עם מורים טובים ומפורסמים כמו אבינועם ואיצו רימר ועוד.

בשנת 1993, הצטרפתי לבית הספר לאומנות חזותית ב"מכללת קיי", שם למדתי שלוש שנים. כשפרשתי לגמלאות בשנת 1999, המשכתי בתחום. כל שנה בחרתי בסדנה שונה: שמן, שפכטל, פחם, דיו, עפרונות פסטל ובסוף צבעי מים ואקריליק. בין המורים אצלם למדתי יש לציין את איצו רימר, רות באומן, דניאלה מאלר, מרגלית שלי ורות פלדי.

בשנת 2007, הצטרפתי כחברה ל"אגודת הציירים של באר שבע והנגב". עד היום הצגתי בתערוכות: בירושליים, בחיפה, בבאר שבע בתערוכה משותפת עם האגודה, במרכז תרבות צרפת בעומר ועוד.

הציור ממלא אותי ברגשות של שמחה ואופטימיות. אני אוהבת את הצבעים השקטים והעדינים אשר משתלבים עם הלך הרוח שלי ועם אופיי.

בתקופת הקורונה, מצאתי את עצמי כועסת ומתנגדת למדיניות הסגרים. זה החזיר אותי לחוויות הילדות מתקופת המלחמה, ולתחושות של אבדן החופש. זו הייתה חוויה קשה ומטלטלת עבורי.

בהתבוננות על החיים שלי כיום, ממרומי גילי, אני יכולה לומר שהחופש, החירות והעצמאות הם כמו אויר לנשימה עבורי. הפחד הגדול ביותר שלי הוא לאבד אותם! כל חיי נלחמתי על החופש שלי והיום אני מבינה שזו אחת ההשפעות הדרמטיות של המלחמה על חיי.

היום אני גרה בגני עומר. אני מסתכלת בסיפוק ובנחת על ה"שבט" שלי ושל דני: שמונה: שני בנים, שבעה נכדים ושבעה נינים ועוד היד נטוייה…

הזוית האישית

כתיבת הסיפור שלי עוררה זכרונות נעימים. ממרומי השנים הסתכלתי אחורה על חיי שהיו מעניינים. אני גאה במשפחה שלי וגם מרוצה שהגשמתי את התשוקה שלי לצייר