מאגר סיפורי מורשת

אנו, אורי גילור, אבי קופטימן ועילאי גינדי, תלמידי שכבת ט', משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית. השנה נבחר מיזם מיוחד לתיעוד סיפורי הותיקים ביישוב גני תקווה לציון 70 שנותיה. בחרנו במשה רחמנינוב, כי הוא סבא של עילאי ותושב ותיק ביישוב. ממנו שמענו את סיפורו האישי על עלייתו לארץ, ילדותו בקיבוץ עד למעבר לגני תקווה של פעם.

משה, סבא של עילאי גינדי מספר:

שמי הוא משה רחמנינוב, נולדתי בשנת 1948 בחודש מאי ב-17 לחודש. נולדתי בטהראן בעיר הבירה של פרס, בגיל שבועיים הגעתי לישראל עם אימא שלי ועוד חמישה אחים, כשאני התינוק הקטן בן השבועיים, שנולדתי יתום, אבי נפטר כשאמי הייתה בהריון ונשאה אותי ברחמה.

אני כמובן לא זוכר את העלייה לישראל, מסיפוריה של אמי, אני יודע שהגענו לארץ, גרנו בבית עולים. המצב היה אז קשה מאוד – זו הייתה שנת 1948, שנת הכרזת העצמאות, המדינה רק התחילה להתפתח. אמי, אלמנה עם שישה ילדים ואני התינוק אחד מהם, הייתה צריכה גם לפרנס את ששת ילדיה, גם לחנך אותנו ולטפל בנו.

המצב היה קשה ובלתי אפשרי עבור אמי, והיא נאלצה להעביר אותי, התינוק למוסד לילדים יתומים בנתניה, שלוש מאחיותי נשלחו לגור בקיבוץ, שתי אחיות הועברו לקיבוץ גשר ואחתות אחת לפנימיה בתל מונד. בגיל 10 הגעתי לפנימיית ילדים שהייתה בתל ליטוינסקי ליד תל השומר, שם התחנכתי במהלך כמה שנים ואחר-כך עברתי לגור בקיבוץ ברנר. מהקיבוץ נהגתי להגיע הביתה לביקורים, אמי כבר גרה בכפר סירקין שבפתח תקווה, שם היא קיבלה דירה בשיכון. כמובן שבדירה לא היו שירותים. השירותים היו מחוץ לבית. אני זוכר, שבחוץ, בחצר היה לול התרנגולות, שאמי גידלה, גם בשביל הביצים וגם בשביל בשר העוף למאכל, הייתי נוהג בחופשותלעזור ולהאכיל אותם.

ימי נעורי עברו עלי בקיבוץ גבעת ברנר ולאחר מספר שנים עברתי לקיבוץ נווה ים, שם הייתי עד גיל 17, התגייסתי לצבא בגיל צעיר יחסית.  זה היה בשנת 1966, בגיל 17 התגייסתי לחטיבת גולני. שירתי שם שלוש שנים, בתקופת שירותי לקחתי חלק במלחמת ששת הימים ברמת הגולן במוצב שנקרא תל פאחר. סיימתי את השירות הצבאי בשנת 1969, לאחר מכן התקבלתי לעבודה בתעשיה האווירית, שם עבדתי  עשרים שנה. עם חברי מגדוד גולני, אנחנו ממשיכים לשמור על קשר. גם בווטאפ וגם במפגשים מפעם לפעם, חברות רבת שנים.

קשריים משפחתיים שנרקמו בין המשפחות בגני תקווה – 1952

סבתא שרה, גם היא נולדה באיראן בשנת 1947, המשפחה שלה הייתה משפחה ציונית והם עלו מאיראן מתוך אהבת ארץ ישראל, סבא שלה היה רב גדול, ששמו מולה רחמן. בשנת 1952 הגיעה המשפחה מהעיר שיראז, לישראל. תחילה הם הועברו למעברה ליד שדרות וגרו בפחונים. בגלל הצפיפות והמשפחה הגדולה, אביה קיבל את הזכות לעבור לשיכון. בתקופת קום המדינה הפרנסה הייתה קשה ואנשים עבדו בכל מה שהיה אפשר, אביה של שרה התפרנס ממכירת ירקות ופירות, באחת מנסיעותיו שמע שמישהו רוצה למכור צריף שוודי – בגני תקווה – כך היגיע שרה עם משפחתה לגני תקווה לגור בצריף השוודי בשנת 1952.

שרה, בילדותה למדה פה, בגני תקווה, בבית ספר רביבים. היא למדה באותו בית ספר ששנים רבות אחר כך, למדו בו ילדינו. בית ספר שגם הילדים למדו.

אחת  מאחיותי, הרביעית במשפחתי, תמר, גרה בגני תקווה, היא הייתה הראשונה במשפחתי שעברה ליישוב. בעלה היה עולה חדש גם הוא מאיראן והוא דיבר בפרסית כמובן. באחד הימים הוא פגש את אביה של שרה, שמכר ירקות ופירות ביישוב – הם התידדו מאוד. אחותי הקטנה הייתה מגיעה לבקר את אחותינו תמר בגני תקווה והם היו מבקרים גם בביתה של שרה, המשפחות התידדו. גם אני כשהגעתי לבקר את אחותי תמר, ביקרנו בביתם – שם פגשתי את שרה לראשונה. אחותי התחתנה עם אחיה של שרה ואני חיזרתי אחרי שרה. אני זוכר שגרתי ברמת החייל, הגעתי לחופשה מהצבא, אז לא הייתה תחבורה והלכתי ברגל  כדי לפגוש את שרה בגני – תקווה – זו כוחה של אהבה.

נישאנו בשנת 1971 – שרה שעבדה כספרית חסכה כסף, קנינו דירת שיכון בגני תקווה שעלתה אחת עשרה אלף לירות. שווים היום לאחר שני "פיחותים" היה 1.10 שקלים. דירתנו הייתה ברחוב הערבה, אלה היו שיכונים של חברת עמידר – כך הכל התחיל ומאז 1971 חמישים ושתיים שנים אנחנו גרים בגני תקווה.

אני זוכר את היישוב, הכל היה דיונות של חול וצריפונים קטנים. רחוב לוי אשכול בקריית אונו היה תעלה ששממנה עברו לגני תקווה. כשאני וסבתא התחתנו היה לנו מקרר, שבעצם היה ארגז עם קרח. היה מישהו שמסתובב בשכונה עם עגלה והיה צועק "קרח, קרח, קרח" ואנשים היו יוצאים מהבתים ויורדים לקנות בלוק או חצי בלוק קרח, כך היה גם עם הנפט, מוכר הנפט היה עובר עם עגלתו ואנוו ירדנו לקנות נפט בג'ריקנים, כי עוד לא היה אז גז בביתים.

עם השנים לאט לאט השתנו הדברים. דוגמא אחת למשל, הזכורה לי כשחיברו אותנו לטלפונים, עד אז לא היה שום טלפון ביישוב גם לא טלפון ציבורי. אימא של סבתא שרה הייתה מאוד חולה ולכן הוגשה הבקשה המיוחדת לטלפון עבורה וכך קבלנו את הקו, רק בתקופה מאוחרת יותר המצב השתפר ולאט לאט כולם קיבלו טלפונים.

במהלך השנים נולדו לנו שלושה ילדים: הגדול שמו אלעד, האמצעי שמו אמיר והשלישית בתנו מאיה. כולם גדלו ולמדו בגני תקווה וגם היום הם גם גרים בגני תקווה – מהם יש לנו עשרה נכדים. שגם הם לומדים פה. ואת תיעוד סיפור זה כותב נכדי עילאי גינדי יחד עם חבריו הלומדים בחט"ב הראשונים בגני תקווה.

משה מספר על בית ספר רביבים בגני תקווה כאיש ועד ההורים

זיכרונות מגני תקווה של פעם

הילדים שלי למדו בבית ספר רביבים, בית הספר שהיה פעם הראשון והיחיד פה ביישוב. היה גם בית ספר דתי שנקרא בית יעקב. בתקופה הזו אני נבחרתי להיות אחד מאנשי הוועד המרכזי של בית הספר, כאיש ועד תפקידי היה לטפל בנושא הטיולים וגם כל מיני פעולות ואירועים מיוחדים. אחד מטיולים שאירגנתי, שהיה גם אירוע מיוחד הזכור לי, היה לחוף הים בניצנים. ארגנו על חוף הים אירוע שלם על המעפילים והבריטים, במשחק שאירגנו התלמידים נחלקו לשתי קבוצות: חלק מהילדים לבשו מדים של הצופים כאילו הם החיילים הבריטים וחלק מהילדים בבגדים רגילים  – הם שיחקו את תפקיד המעפילים. כל האירוע התרחש בשעות החשכה, כשקבוצת החיילים הבריטיים היו צריכים לגלות את המעפילים, לעצור בעדם, כדי שלא יעלו לארץ – המשחק התלמידים היה מושלם, ה"מעפילים" התגנבו בחושך, והחיילים הבריטים רדפו אחריהם. הטיול והאירוע היה המחשה ללימוד נושא העפלה בצורה חוויתית ומלמדת.

תפקיד נוסף שמלאתי כאיש ועד בית הספר, הייתי אחראי על נושא התרבות: קראנו למבצע "מבצע אביב", ארגנתי את כל אנשי הועד, והלכנו לחנויות ביישובים הקרובים: באזור בסביון, קריית אונו, אור יהודה ופתח תקווה. אספנו בחנויות, דברים שבעלי החנויות היו מוכנים לתרום לבית הספר. את שלל המתנות שאספנו הבאתי לבית הספר. מתנות אלו שימשו כפרסים באירועים, מכרנו כרטיסים וערכנו הגרלות, והיו רבים שזכו בהגרלות אלו, אני זוכר שמישהו קנה אופניים וקראנו לזה הפרס הגדול. הכסף שנאסף הועבר לקופת בית הספר, כי לא ממש היו אז תקציבים לבתי הספר של פעם.

 בימים ההם בזמן הזה – לכבוד וותיקי היישוב

בשנת 2001 הוציאה המועצה חוברת חגיגית לכבוד ותיקי היישוב, קראתי את סיפורי המתיישבים הראשונים ושמרתי על החוברת. היום עשרים ושתיים שנה עברו, והנכד שלי עילאי וחבריו אורי ואבי באים לראיין אותי כותיק היישוב ולשמוע ממני את הסיפורים על גני תקווה של פעם….

הזוית האישית

עילאי גנדי: סבי, משה וסבתי שרה השתתפו בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת כתת הותיקים עם תיכון מית"ר בשנת 2019, שניהם העלו את סיפוריהם. קישור לסיפורו של סבא משה: "גונב מגנב פטור – סיפור אהבה". קישור לסיפורה של סבתי שרה, שגם היא היא השתתפה בתכנית בשנת 2019, "על אהבת אנשי ספר". השנה הייתה לי הזכות להשתתף עם סבי בתכנית הקשר הרב דורי עם שני חברי אורי גילור ואבי קופטימן , במסגרת המיזם המיוחד לתיעוד סיפורי ותיקי גני תקווה לציון 70 שנותיה. בחרנו בסבי משה כתושב ותיק ביישוב גני תקווה, ממנו שמחנו לשמוע על גני תקווה של פעם.