מאגר סיפורי מורשת

שמי רחל ואני קרויה על שם סבתי מצד אבי שנספתה בשואה. נולדתי בהרצליה ואת כל חיי העברתי שם. גרנו בבית קטן בן שני חדרים ואחר כך הוריי לקחו הלוואה ובנו בית חדש שבו היו שלושה חדרים, שתי מרפסות, חדר שירותים אחד, מקלחת ואמבטיה. בני הבית היו סבתא חיה (אימא של אמי), הורי צבי וסוניה ואני הבת היחידה.

בבית הישן היה מטבח קטן שבו בישלנו. בחצר ביתנו הישן גרו משפחות נוספות עם הרבה ילדים והיו סביבי חברים וחברות. בבית החדש אליו עברנו בהיותי בת שלוש היו עצי פרי, המון דשא וכשבאו אלי חברים וחברות היו לנו מרחבים גדולים לשחק בהם. השכונה הייתה קטנה, ובה צרכניה אחת וחנות ירקות בהם ערכנו קניות. אבי, שמאוד אהב ספרים, הביא כל פעם כרך חדש של "האנציקלופדיה העברית", ואז התרגשות גדולה מילאה את הבית.

בשנות ה- 50 הייתה תקופת "צנע" שבה מכרו אוכל עם תלושי מזון וכל משפחה קיבלה "פנקס מזון" חודשי ובו תלושים לפי מספר הנפשות במשפחה. לא ניתן היה לעבור את המכסה. כתוצאה מכך, אנשים גידלו ירקות, פירות, תרנגולות לביצים ולבשר ועוד. אמי הייתה האחות הראשית בקופת החולים ואבי עיתונאי ועובד מדינה ובשל כך, ביתנו היה היחיד בשכונה שבו הותקן טלפון. מלבד זאת מעונינו היה מאוד צנוע, עם ספרים לרוב, תקליטים ופסנתר עליו למדתי לנגן עד סוף התיכון. את הבגדים תפרו לי בבית משמלות ובדים ששלחו לנו דודות מאמריקה או משמלות ישנות של אימא וסבתא. הדגש בבית היה על הצד הרוחני – מוסיקה, תרבות וספרות ופחות על "החומר" כמו בגדים ורכוש. נפש נוספת קטנה אך חשובה ואהובה מאד בחיינו הייתה 'במבי' הכלבה שהבאתי להורי כמתנה (מתנה לא מחזירים!…)

מימין: בית ילדותי, במרכז: אני עם 'במבי', בצעירותי ועם סבתי

החברים שהיו לי היו בעיקר בנות כיתתי ובת השכנים. שיחקנו בחבל, מחבואים, קלאס ותופסת. למדתי בבית הספר היסודי ויצמן והמשמעת בו הייתה מאוד קשה. כשהמורה הגיעה לכיתה היינו צריכים לעמוד ואסור היה להתפרץ לדבריה. מעולם לא פנינו למורים בשמם הפרטי אלא רק בכינוי "המורה" ובגוף שלישי (המורה אמר/ה, המורה י/תראה וכו…). העונשים היו עמידה בפינה, שהייה מחוץ לכיתה, הערות ביומן והרשמה במזכירות. בתקופה ההיא עוד לא הייתה תלבושת אחידה עד לתיכון.

בבית הספר אהבתי מאוד את המקצועות ספרות ותנ"ך והיו לי מספר מורות שמאוד אהבתי וזכורות לי לטובה. לעיתים נהגנו להתחרות על המחברת היפה ביותר ופעם כלבתי הקטנה 'במבי' סחבה את מחברת ההיסטוריה שלי והפכה אותה לצעצוע. המחברת הושחתה לחלוטין והייתי עצובה מאד… נהנינו מאוד בטיולים, מסיבות כיתה ואחר כך בתנועת הנוער העובד והלומד. היו לנו שיעורי מוסיקה, ציור ומלאכה בהפרדה לבנים ולבנות – הבנים יצרו חפצים מעץ, מתכת, ואילו הבנות למדו לתפור, לסרוג, לרקום ולקראת מסיבת הסיום בכיתה ח' הבנות רקמו להן ועבור הבנים את חולצות המחזור. (כן, כן, אז למדו בבית הספר היסודי עד כתה ח' ומשם ישר לט' בתיכון)

במהלך השנים הללו הייתה עלייה גדולה של יהודי אירופה ומארצות המזרח. בבית ספרנו השתדלנו בעזרת המורים לקבל יפה את העולים ולהקל את קליטתם בארצם החדשה. לימודי הפסנתר שלי תפסו חלק ניכר מזמני והורשתי לשחק, לטייל ולהיפגש עם חברות רק לאחר תום האימונים המוסיקליים. בטיולי בית הספר ובתנועת הנוער נהגנו לרקוד ריקודי עם ולשיר משירי ארץ ישראל. תופעה שחסרה מאד כיום בנוף הישראלי והכלל עולמי בהם השתלטה לצערי תרבות הדיגיטל והטלפונים הניידים.

אני על הפסנתר

התבגרות

תקופת ׳הילדות- נערות׳ הסתיימה בעצם עם תום לימודי התיכון. מרבית החברים התגייסו לצה״ל ומעטים (יחידי סגולה) התקבלו ללימודים אקדמיים במסגרת צבאית תוך התחייבות לשירות ממושך עם סיום לימודיהם. הסדר זה נקרא – ׳עתודה אקדמית׳. הצבא אפשר לבנות (גם אני הייתי ביניהן) ללמוד בסמינר למורים ולדחות את גיוסן. לאחר סיום הלימודים התגייסנו ושירתנו כחיילות מורות בישובי הספר (מקומות מרוחקים סמוכים לגבול בצפון ובדרום). אני הוצבתי בפיקוד דרום.

בתקופה זו של שנות השישים (1967) פרצה מלחמת ששת הימים ולצערי נפלו בה ובמלחמת ׳ההתשה׳ שבאה אחריה אחדים מחברי לבית הספר והרבה אחרים שהכרתי במהלך השנים. איבדתי חבר טוב ואהוב שנפל ליד תעלת סואץ, חיים בן ארי הי״ד.

למרות טעמו הכבד של השכול המשכנו בחיינו. אהבנו להאזין ולשיר שירי מולדת בתוכם שירי שכול ומלחמות אבל גם נתנו ליבנו לזוגיות ואהבה. ערכנו מסיבות ריקודים בסגנון רוק, צ׳ה צ׳ה צ׳ה, טוויסט, טנגו. נהנינו לצפות במופעים של להקות ישראליות: ״התרנגולים״, ״גשר הירקון״, "הגשש החיוור", להקות צבאיות וזמרים שיצאו מתוכן כמו יהורם גאון, אריק איינשטיין, שולה חן, אסתר עופרים, נחמה הנדל, יפה ירקוני, שושנה דמארי, ועוד… ביקרנו גם בסרטים (כמעט בכל מוצ״ש) בתיאטראות, קונצרטים ואהבנו גם להאזין להרצאות בנושאים שונים. אז החלו "לצוץ" גם הטלוויזיות הראשונות בערוץ אחד בלבד שכלל גם תכניות לימוד – ׳הטלוויזיה הלימודית׳.

בתקופה זו החלו להיווצר גם הזוגות הראשונים והחתונות. חשיבות גדולה הייתה לבית ההורים שהיו מעורבים בחיינו והשיאו לנו עצות בכל תחומי החיים. לעיתים היו דעותינו חלוקות ולא תמיד נהגנו לקבל עצתם אך עשינו זאת תוך שמירה קפדנית על כבודם  ומעמדם כהורים!

בעת שירותי הצבאי

הקמת משפחה

בפרק הקודם הזכרתי את היווצרות הזוגות הראשונים והחתונות שהגיעו בעקבותיהם. היו גם משברים של פרידות ועגמת נפש אך תמיד נמצאו חברות טובות שתמכו, ניחמו ויעצו. גם ההורים נתנו כתף ומחו דמעות אך בד בבד הביעו גם דאגה למצב הבנות הרווקות שמא ״תאחרנה את הרכבת״… לכשעצמי, את בעלי יצחק ז״ל למשפחת בלומברגר הכרתי בשרותי הצבאי וכעבור שנתיים נישאנו. הקמנו משפחה יפה בת שלושה ילדים: בן- אסף יבור הנשוי לטלי לבית קובלינסקי, בת- הדס יבור הנשואה למיכאל (מיקי) טרבס ועודד יבור הנשוי לעינת לבית גליק. כולם בעלי השכלה, מתפקדים נפלא כהורים ועושים חיל במקום עבודתם.

כל השנים שמרנו על יחסים משפחתיים חמים עם ההורים שעלו בינתיים לדרגת סבא וסבתא וטיפחו קשר הדוק ביותר עם הנכדים. כיום אני סבתא גאה לעשרה נכדים, חמות לשתי כלות וחתן אחד. עלי  לציין בסיפוק רב כי בין שלושת ילדי ובני/בנות זוגם שוררת אחווה וידידות חזקה. ארוחות משותפות בסופי שבוע ובחגים שבהם לא נפקד גם מקומם של סבתות וסבים ובני משפחה מכל הצדדים. טיולים משותפים בארץ ובחו״ל שלא לדבר על דאגה ועזרה הדדית בשעת צורך. גישה זו מקרינה לשמחתי גם על ׳הדור השלישי׳ האוהבים לפגוש זה בזה ונהנים לבלות יחדיו. עשרת הנכדים כאמור משלושת 'בתי האב' מוצאים עניין משותף בעיקר באלה הקרובים לגילם. המבוגרים יותר משגיחים על הקטנים  ובסך הכל שוררת הרמוניה נפלאה לשמחה ולתפארת כל המשפחה!

שלב התקומה

בה' באייר שנת תש"ח  – 1948 הייתי תינוקת כבת חצי שנה בערך ולכן כמובן שאינני זוכרת דבר. סבתי ואמי השגיחו עלי בביתנו הקטן בהרצליה ואילו אבי נלחם במסגרת "ההגנה" במלחמת העצמאות. כילדה, זכורה לי התקופה בה הארץ שלאחר המלחמה הוצפה בעולים חדשים בעיקר מארצות האסלם ואף ממדינות אירופה. מאחר והמדינה הצעירה הייתה בשלבי הקמתה, לא ניתן היה לשכן אותם בבתים ולכן הוקמו במקומות היישוב השונים מגורים זמניים שנקראו "מעברות". התנאים היו קשים מאחר ו"הבתים" היו אוהלים או מבני בד (בדונים), בחלקם אף ללא מים זורמים וחשמל. בחורף הסבל היה  גדול בשל הגשם שהציף את המקום הבוץ והקור ששררו שם. בקיץ העיק החום בפחונים הקטנים.

היו לי חברים לכיתה שהתגוררו במעברות הללו וחלקם ניסו להסתיר זאת מחמת הבושה כי לעיתים, נהגו ילדי "הוותיקים" ללעוג ולהקניטם .– מעשה מכוער ומאד לא חברי! זכורים לי ביקורים במקומות הללו יחד עם אמי שהייתה חלק מצוותי רפואה שנהגו לבקר במקום. התרשמתי מאד מחיי החברה שנוצרו במקומות אלה בין המשפחות, ארוחות משותפות ומשחקים בין הילדים הרבים. לא יאומן, (כבת יחידה) אפילו עד כדי קנאה. לרבים מן העולים המבוגרים היו קשיים בעברית, במציאת מקומות עבודה וחלק מהם לצערנו לא עמדו בכך והם היגרו לארה"ב או שבו לארצות מוצאם באירופה. לעומתם, חלק מילדי המעברה הצליחו למרות הקשיים לסיים לימודים גבוהים ולתפוס עמדות גבוהות במקומות עבודה, אחרים, השתלבו בעבודות שונות או הקימו עסקים בהם עשו חיל. על כך גאוותנו! עם הזמן החלו בבניית שיכונים בבתי אבן ותושבי המעברות הועברו לגור בהם. בתחילת שנות השישים חוסלו המעברות כליל.

גלגולו של חפץ

כפי שסיפרתי, אבי השתתף במלחמת השחרור. באחד הלילות, ישב יחד עם חיילים נוספים ב"חפירה" (מעין תעלת הגנה מפני אש האויב שיצרו הלוחמים) מול קלקיליה ונתכו עליהם פגזי מרגמה במשך זמן רב. בסיום ההתקפה, לקח צבי (סבא רבא של נכדיי) שני תרמילי מרגמה למזכרת ובשובו מן המלחמה יצר עבורו אומן פמוטים מן התרמילים הללו אשר בהם נהגה סבתי להדליק ולברך על הנרות מדי ערב שבת.

שנים ספורות אח"כ ביקר בביתנו חבר מארה"ב ואבי לקח אותו לסיור קצר באזורינו. הסיור החל בחוף ימה של הרצליה, עיר מגורנו, בים התיכון ידוע כגבולה המערבי של מדינת ישראל. לאחר מכן נסעו השניים לגבול כפר סבא-קלקיליה, מקום החפירה, שהינו גבולה המזרחי של מדינת ישראל (מרחק נסיעה בן חמש עשרה שעות בלבד ואבי תאר באזניו את ליל ההפגזה). לשאלת האורח "מה חשבת ברגעים אלה בהם ראית את המוות לנגד עיניך" ענה מארחו: "חשבתי על בתי הקטנה שהייתה אז בת חצי שנה".

מימין: הפמוטים עשויים מהתרמילים, משמאל: צבי שילוח

קטע זה מתואר בספרו של אבי – 'ארץ גדולה לעם גדול' /צבי שילוח שיצא לאור לאחר מלחמת ששת הימים.

משפחתי המורחבת

הזוית האישית

רחל: שמחתי מאוד על ההזדמנות שנקרתה בפני לשתף את נכדי עידו והוריו בחוויות מימי ילדותי ונעוריי עם כל הדומה והשונה מילדותם שלהם. על הטוב ועל הרע….

רחל במסגרת סדנה במוזיאון אנו