מאגר סיפורי מורשת

הרקע

קראו לי בשמי אילנה, כי אחותי הגדולה אורה, שהייתה אז בת שנה, רצתה את השם הזה מאחר והייתה לנו שכנה שקראו לה אילנה. בנוסף נולדתי סמוך לט"ו בשבט – חג האילנות.

נולדתי בתאריך 8.1.1953 בבית חולים הקריה בתל אביב וגדלתי בשכונת פלורנטין בדרום תל אביב. הוריי עליזה ומלכיאל יהושע נולדו שניהם בסמרקנד. אבא שלי מלכיאל הגיע ארצה בשנת 1933 כשהיה בן חמש. הוא ומשפחתו עברו מסע רגלי שארך שנתיים מרוסיה, אחרי שאבא שלו היה בסיביר ונאסר על כך שרצה לעלות לישראל – אסיר ציון. מישהו הציע להבריח אותו ואת משפחתו תמורת כסף לישראל. בגלל שהוא אמר בקול רם שהוא רוצה להגיע לישראל, הוא נשלח למאסר בסיביר. במהלך השנתיים במסע שהם עשו, נולד להם עוד אח שמת בדרך. לארץ הגיעו  סבא וסבתא שלי עם ארבעת הבנים, בישראל, נולד בנם החמישי – הוא הדוד שלמה.

אימא שלי עליזה, נולדה בשנת 1933. בשנת 1935, הם יצאו מרוסיה באונייה לפרס וחיו שם שנתיים, נולד לה אח אחד בפרס ואחר כך הגיעו לישראל. נולדו לה עוד שני אחים, משה וגדעון. הם הגיעו לארץ באונייה  ועברו לגור בתל אביב בשכונת פלורנטין וחיו שם רוב חייהם, שם הם נפגשו עם שאר משפחתם.

אמי, עליזה למדה בבית ספר יחיאלי, בית ספר יסודי לבנות על שם יחיאלי, באותו בית ספר גם אני למדתי. אבי מלכיאל למד בילדותו בבית הספר היסודי המעלה.

אמי עליזה הייתה בת 15 כשההורים שלה קנו את הרדיו הראשון בשכונה. כל חברי השכונה הגיעו לראות את הרדיו וכך גם אבי מלכיאל. כשראה את סבתא עליזה נדלק עליה והציע לה חברות. הם התאהבו ואחרי מלחמת השחרור התחתנו בישראל. בהמשך נולדו להם ארבע בנות: אורה, אילנה, עפרה ורותי.

בילדותי שיחקנו מדרכה (כדור שפוגעים בקצה של המדרכה והוא חוזר), גומי, קלאס, שבע אבנים, חמש אבנים, חבל, מחבואים, כדורסל כדורגל. בבית הייתה תוכנית ברדיו של פעם בשבוע שנקראת תסכית, היא הייתה סדרת מתח. כשהיינו גומרים את העבודות היינו שומעים את התוכנית. אהבנו מאוד להקשיב לתוכנית כי זה היה מאוד מפחיד לשמוע, אבל אהבנו את זה.

פעם בשבוע היינו עוזרים בבית כי אימא שלי עבדה כל הזמן. עזרנו לסבא וסבתא בקניות. כולם  גרו קרוב, וכולנו בשכונה היינו חברים. הטלוויזיה הראשונה בשכונה נקנתה על ידי דוד שלי, שלמה וכל השכונה הייתה מגיעה לראות את השידורים הראשונים בטלוויזיה שם. אימא שלי, עליזה, הייתה לוקחת אותנו להצגות, היינו היחידים שהולכים, זה היה דבר נדיר. היינו מבלים הרבה בשפת הים ואוכלים אבטיח. הייתה משפחתיות מאוד חזקה.

אני גדלתי בשכונת פלורנטין, למדתי בבית ספר לבנות על שם יחיאלי ובתיכון אורט לבנות בלבד ברחוב התבור תל אביב במסלול אופנה. אחר כך התחתנתי ואחרי הנישואין השתתפתי בקורסים בשנקר ברמת גן – בית ספר גבוה לטקסטיל. שם למדתי במשך שנתיים עיצוב ותדמיתנות, כיצד לעשות גזרה ודוגמאות של חולצות. הייתי שכירה לתקופה מסוימת, ואז נהייתי עצמאית. בשנת 1976, לפני החתונה עבדתי בפפקו – מפעל לייצור בגדים מקטיפה, ולאחר מכן פתחתי עסק עצמאי לבגדי ילדים שנקרא קנגו – שזה הילד של הקנגורו. היה לי מפעל לסריגה, גזירה ותפירה.

מלחמת סיני פרצה בשנת 1956. היינו אצל סבתא שלי שולמית, ואבא שלי מלכיאל היה בא לבקר עם הרובה. פעם אחת כשהוא הגיע לביקור ואחר כך יצא חזרה לצבא, הלכתי אחריו, והוא לא שם לב. הוא נסע עם האופניים ואני הלכתי אחריו עד שהגעתי לרחוב הרצל בתל אביב, בדרך אחת השכנות זיהתה אותי והחזירה אותי לאמי. אהבתי אותו מאוד. הייתי מאוד קרובה לאבא שלי, תמיד לפני מבחנים, הוא היה מעיר אותי בחמש בבוקר, מכין לי קפה שחור מתוק, והיינו שותים ביחד את הקפה, והוא היה עוזר לי ללמוד למבחן. מאוד נהניתי איתו וזה היה בשבילי זמן איכות איתו – זמן איכות של שנינו.

בשנת 1966 שברתי את עצם הירך, עברתי ניתוח, וזה היה מאוד טראומתי בשבילי. בתאריך 6.6.1966 נכנסתי לבית חולים איכילוב וב בתאריך 8.6 עברתי ניתוח בירך, שבו שמו לי שלושה מסמרים לאחד בין העצמות, ולאחר שנה ניתחו אותי שוב והוציאו את המסמרים. שלושה חודשים שכבתי בלי לזוז ואז חודשיים הלכתי עם קביים.

בשנת 1970 עברנו לגור בקריית שלום כשהייתי בת 17, עברתי עם הוריי ואחיותי.

מקצוע/עיסוק

מילדות למדתי תפירה מאמי ומסבתי, עזרתי בעבודות תפירה שהביאו הביתה כבר מגיל 13- 14. הלכתי ללמוד במגמת אופנה בבית ספר אורט בתל אביב, שם למדתי אופנה, עיצוב אופנה, תדמיתנות (לימוד ייצור גזרות), ציור, אמנות ואסתטיקה. למדתי שם ארבע שנים, כשסיימתי את הלימודים התחלתי לעבוד בפפקו בע"מ שהיה מפעל לייצור בגדי קטיפה בתל אביב. שם עברתי את כל התחנות: גזרה, תפירה וציור עד שנעשיתי אחראית על המתפרה.

המפעל שלי

בגיל 18 התחתנתי מיד עם סיום התיכון ונולדו לי שתי בנותיי היקרות. אחרי לידתה של מיטל פתחתי מפעל עצמאי לבגדי ילדים מקטיפה שנקרא "קנגו" במקביל השלמתי לימודים בשנקר רמת גן, בית ספר גבוה לעיצוב בקורס עיצוב ותדמיתנות. את שם המפעל "קנגו" הציעה לנו חברת שיווק שלקחנו, קנגו זה הבן של הקנגורו – המפעל שלנו ייצר בגדי ילדים.

ניהלתי את המפעל עם מתפרות חוץ שהתנהלו בכפר דרוזי ירכא בצפון ובכפרים ערביים נוספים. במפעל היו לנו גם מכונות סריגה עגולות שסורגות את בד הקטיפה. אחרי הסריגה הבדים היו הולכים לאשפרה וגיזוז שיצרו את בד הקטיפה, כביסה וצביעה. כשהבד היה חוזר היינו פורסים את הבדים על השולחן מציירים עליהם וגוזרים אותם. עבדתי מול ה"משביר לצרכן", ה"שקם", "אתא" (חברה לבגדי עבודה), שיווקנו סחורה לקיבוצים ובנוסף היו לי עוד 50 חנויות בישראל ועוד מספר חנויות בבלגיה. כל שבוע הייתי נוסעת למשרד המסחר והתעשייה בירושלים, שבו הייתי מציעה את המחירים, כי הייתי עושה גם ייצוא והייתי צריכה לקבל מהם אישור על המחירים של כל פריט.

בשנת 1990 בזמן האינתיפאדה נאלצתי לסגור את המפעל, כי עבדתי עם הרבה מתפרות בכפרים הערביים ואי אפשר היה לגשת לשם. סיבה נוספת לסגירת המפעל הייתה שהתחיל הייבוא הגדול מסין, שם הסחורה הייתה זולה מאוד יחסית, והיה קשה ליצרנים מקומיים להתחרות בייבוא הסיני. החלטתי לסגור את המפעל שלי, ומכרתי את הציוד. היה לי קשה לסגור אותו והפסדתי הרבה כסף. הייתי אוהבת לתפור לבנות שלי הרבה בגדים.

בשנת 1992 התחלתי לעבוד ב"משביר לצרכן" בדיזינגוף כמנהלת מחלקת טקסטיל בית. בשנת 1994 עברתי לראשון לציון, כסגנית מנהל סניף ובשנת 1999 קיבלתי את ניהול הסניף אותו ניהלתי עד לשנת 2013. בתקופה זו פתחתי הרבה סניפים וגם סגרתי. הייתי מאוד מעורבת ומנהלת מאוד מוערכת ברשת. בשנת 2013 פתחתי סניף בקניון הזהב בראשון לציון, ובשנת 2015 יצאתי לגמלאות.

מאז שאני בפנסיה התחלתי ללכת לכיתת גמלאים בקמפוס קריית שרת, שם אני לומדת שם פעמיים בשבוע, ואני הגזברית בכיתה והוועד. אני לומדת שלוש שעות כל פעם. הזמן שלי מוקדש לנכדים ואני הרבה עם הנכדים מאז. בזמן שעבדתי במשביר עבדתי כל יום משעה 9:00 בבוקר ועד השעה 21:00 בערב, לכן שמחתי כשיצאתי לפנסיה שהיה לי יותר זמן פנוי להיות עם נכדיי ובנותיי.

בריאות

בתחילת שנת 1966, בהיותי בת 13, נפלתי בשיעור התעמלות וקיבלתי מכה ברגל. בבדיקות שנערכו לי לא מצאו שום בעיה, ובכל זאת השוק ברגל שמאל כאבה לי מאוד. לאחר בירורים רבים וטיפולים שונים כמו חשמל שהייתי נוסעת בשני אוטובוסים מרחוב הרצל לבד תל אביב, החלפתי אוטובוס ברחוב בתל אביב שם טופלתי בסדרה של טיפולים בשמל ובמשיכות. לאחר מספר טיפולים הכאבים ברגלי התגברו. לאחר התייעצות עם רופא המשפחה הוא המליץ לנו לגשת לפרופסור ויצמן מנהל מחלקת אורטופדיה באיכילוב דאז.

בתאריך 6.6.1966 הלכתי עם אמי, שתיבדל לחיים ארוכים, לבית חולים איכילוב להתייעצות ובדיקות עם פרופסור ויצמן. הפרופסור המליץ לעשות סדרה ארוכה של צילומים באזור האגן והירכיים. הופתעתי ואמרתי שכואבת לי השוק מדוע הצילומים בירכיים. הרופא ביקש שאעשה את הצילומים כי לפעמים כאבים בחלקים מסוימים בגוף מקרינים את הכאב למקומות אחרים. כתוצאה מהצילום באגן הירכיים הפרופסור הסביר לי שעצמות ירך שמאל שלי נפרדו אחת מהשנייה וזה מה שהקרין לי את הכאב. הרופא ביקש שאתאשפז מיידית ואחרי יומיים בתאריך 8.6.1966 נותחתי. הייתי מאושפזת שבועיים באיכילוב עם כאבי תופת.

לאחר שיצאתי מבית החולים, שכבתי במיטה עם רגל ישרה במשך שלושה חודשים. פעם בשבוע אבי ז"ל הרים אותי ולקח אותי למשאית שלו, והיינו עושים סיבוב במשאית. הייתי מנויה לספרייה בפלורנטין, וכל מי שבא לבקר אותי ביקור חולים היה מביא לי ספרים לקריאה. סיימתי לקרוא סדרות רבות של ספרים, כגון: השמינייה הסודית, החמישיה הסודית, חסמבה, סדרות על כדורגל, אורה הכפולה, ספרים של ז'ול ורן ועוד. באו לבקר אותי חברים מבית הספר, מהשכונה ומהמשפחה. תמיד היו נכנסים ויוצאים אורחים מהבית . פעם בשבוע היינו שומעים תסכית ברדיו, שנקרא פול טמפל. כל יום הייתי מקפלת את כל הכביסות של הבית בהיותי במיטה, ואמי פינקה אותי כל יום בכבד על האש כדי שאחזיר לעצמי את הכוחות, למרות ששנאתי לאכול כבד, וקיבלתי שתי מנות דם אחרי הניתוח. אמי הייתה מגישה לי את זה והולכת לעבודה. כל יום זרקתי את הכבד דרך התריס החוצה. החתולים והכלבים נהנו מהכבד שלי בחוץ. יום אחד, פספסתי את התריס, הכבד נדבק על הקיר ונפל על הרצפה. כשאמי חזרה מהעבודה, עשתה לי "מי שברך". כעסה מאוד שהיא מתאמצת וטורחת עבורי, ואני זורקת את הכבד. עניתי שאני לא אוהבת כבד, והיא אמרה שזה חשוב לי כדי להתחזק.

אחרי שלושה חודשים הלכנו לביקורת אצל פרוסור ויצמן, הוא אמר שהניתוח הצליח, ואוכל לחזור לעצמי לאט לאט, אני אלך שלושה חודשים עם קביים ואעשה תרגילי פיזיותרפיה, וכך לאט לאט אצליח לחזור לעצמי. אחרי שלושה חודשים שהלכתי עם קביים הלכנו שוב לביקורת וויצמן אמר שההחלמה שלי מושלמת ורק צריך לעשות עוד הליך קטן – לנתח שוב ולהוציא את מסמרי הפלטינה ששמו לי בין העצמות ברגליים. כמובן שזה היה מאוד טראומטי בשבילי, ופחדתי מאוד מהניתוח השני כי כבר ידעת כמה זה קשה אחרי שכבר עברתי את הניתוח הראשון.

בפברואר 1967 עברתי את הניתוח השני שבסוף עבר מאוד בקלות. הכינו אותי לניתוח ביום ראשון ותכננו לנתח אותי ביום שני. בבוקר יום שני אישה ששכבה מולי נפטרה, אז נאלצו לדחות לי את הניתוח ליום רביעי. בימים שני ושלישי עזרתי במחלקות בבית החולים. הלכתי למחלקת ילדים עזרתי להאכיל ילדים קטנים, עזרתי לילדים שהתקשו, ואז החלטתי החלטה שכשאני אהיה מבוגרת אני אעבוד בי.ע.ל  (יד עזר לחולה) – ארגון מתנדבים שעוזרים למחלקות בבתי חולים. עדיין לא הגשמתי הבטחה זו, אך אולי אגשים אותה בהמשך חיי. הניתוח היה פשוט וקל. אחרי שלושה ימים יצאתי מבית החולים ומיד באותו היום יצאתי מהמיטה, שבוע אחר כך הוציאו לי את התפרים ברגל, וחזרתי לעצמי עם פיזיותרפיה לאט לאט. בסך הכל אני בן אדם בריא עם בעיות רפואיות בהתאם לגיל.

היום אני פנסיונרית, ופעמיים בשבוע לומדת בכיתת גמלאים בקמפוס קריית שרת בחולון. אני פעילה, מקפידה ללכת ברגל שלוש פעמים בשבוע, עושה פילאטיס פעם בשבוע, ובסך הכל אני בן אדם בריא – נפש בריאה בגוף בריא.

בית ומשפחה

בתאריך 12 באוקטובר, שנת 1971, נישאתי לבחיר ליבי, ברוך מושיוב ז"ל. לימים נולדו לנו שתי בנות, שרון בתי הבכורה (אימא של תהל) ובתי מיטל הדס ז"ל. באוקטובר 1980 ברוך ואני התגרשנו, עזבתי את בת ים ועברתי יחד עם בנותיי שרון ומיטל, לגור בקריית שלום קרוב להוריי ואחיותי שעזרו לי לטפל בבנות. כששרון הייתה בת שבע ומיטל בת חמש. גרנו בקריית שלום תשע שנים שם הבנות למדו בבית ספר דוד רמז.

בשנת 1989 עברנו לגור בבית בחולון, בו אני גרה עד היום. בנותיי גדלו ולמדו. שרון למדה בבית ספר תיכון עירוני ו', ומיטל למדה במיטרני חולון. לימים שרון עברה קד"ץ חובשות ושירתה בקצין מודיעין בצפת כחובשת. אחר כך למדה בבית ספר לאחיות בוולפסון ארבע שנים, שם עשתה תואר ראשון ובמקביל עבדה כאק"גיסטית בוולפסון. מאוחר יותר עשתה תואר שני בבר אילן.

כשמיטל סיימה את לימודיה בבית ספר מיטרני, היא שירתה בצבא בחיל מודיעין באילת, לאחר מכן היא ניהלה קריירה כרפרנטית (מנהלת יחידות מחשב) בבונמארט (חברת בת של המשביר לצרכן), שם עזרה להקים את כל הסניפים בארץ שלהם. היא הייתה דמות מאוד דומיננטית בהקמת החנויות, ואחר כך עבדה כרפרנטית בזארה.

לימים בתי הבכורה נישאה ונולדו לה שלושה ילדים. היא עבדה כמיילדת שמונה שנים, עברה דרגות פיקוח שונות, וכיום היא אפידמיולוגית בלשכת הבריאות תל אביב עם תואר שני בסיעוד. מיטל נישאה ונולדו לה שלוש בנות, גרה בקיבוץ נגבה, היא סיימה תואר ראשון בחינוך והוראה, עבדה במקביל בבתי ספר שונים, בקיבוץ הייתה מנהלת תשתיות וניהלה את מפעל גת בקיבוץ גת. לאחר שעשתה תואר שני במנהל עסקים ומשאבי אנוש, מיטל חלתה בסרטן השד. לאחר התמודדות של שבע שנים קשות עם המחלה, נפרדה מאיתנו בתאריך 13.5.2022. חמישה חודשים לאחר פטירתה, בתאריך 4.10.2022, ברוך מסר את נשמתו לבורא לאחר שהיה מאושפז חודשיים, מורדם ומונשם בבית החולים וולפסון. חלק ממחלתו נבעה מכך שהיה לו קשה לקבל את פטירתה של בתו הקטנה מיטל.

הזוית האישית

סבתא אילנה: קודם כל אנחנו מאוד מחוברות ואני מאוד קשורה אלייך ומזדהה איתך בהרבה דברים, פיזית ורגשית את דומה לי ואני מרגישה שהקשר הרב דורי חיזק את זה. אני שמחה לשתף ולספר את הסיפורים שלי ברצון באהבה ובהתלהבות, כי לא מדברים על הדברים האלה ביום יום אז היה לנו כאן חלון הזדמנויות שבו יכולנו לדבר על דברים שלא חשבתי עליהם שנים.

אני רוצה לאחל לך שתצליחי בכל מה שאת עושה, ואת תצליחי כי את נערה מאוד רצינית ועניינית, מקצועית, יסודית אינטליגנטית, אכפתית, ערכית, יצירתית וכל דבר שאת מתחילה את עושה כמו שצריך עד הסוף ולא מוותרת לעצמך (לפעמים אולי גם בהגזמה), אבל זאת את פשוט את. את מוכשרת, ממושמעת, בעלת כושר ביטוי, מצטיינת בכל מה שאת עושה ונוגעת, בת לתפארת, אחות נהדרת, נכדה מדהימה, חברה שכולם רוצים להיות בחברתה, מושלמת, יפה, אלגנטית, מוסרית, פרפקציוניסטית, רגישה ומקצועית.

הנכדה תהל: סבתא, מאוד נהניתי והתעניינתי לשמוע את הסיפורים שלך מפעם והם רק חיזקו עוד יותר את הדרך בה אני רואה אותך – אישה חזקה עצמאית ומדהימה שיודעת להתמודד עם כל מכשול בדרך בצורה הטובה ביותר תוך דאגה לכל הסובבים אותך. אני מאחלת לך רק בריאות, אושר ונחת ושפשוט תמשיכי להיות כמו שאת, הסבתא הכי טובה שיש, מודל לחיקוי, תמיד נרתמת לעזרה בלי כל היסוס, תומכת, מקשיבה, אכפתית, מצחיקה, מבינה ומכילה. אני אוהבת ומעריכה אותך מאוד ומודה לך על הכל.