מאגר סיפורי מורשת

 

הורי, שהיו ממוצא פולני דאגו להעביר לי את המסורת והתרבות היהודית במלואה. כבר בגיל ההתבגרות התחלתי להיות שייכת למועדון של יהודים צעירים. לאחר זמן מה נשאתי לבחור מתוך הקהילה היהודית ושמו היה גדעון. נולדו לנו שלושה ילדים: גבריאל, הנרי , כשעלינו לארץ ישראל השתנה שמו לצביקה ויהודית. הם קיבלו חינוך יהודי, כלומר, למדו בבית ספר ממשלתי וגם בבית ספר עברי. שם למדו על התרבות היהודית, המסורות, המנהגים והחגים.  

 

בצעירותי הייתי בת יחידה אך, הייתה לי משפחה מורחבת עם המון דודים ובני דודות והם היו בשבילי כמו אחים ואחיות. בנוסף, חגגנו איתם את החגים והמסורות היהודים, כמו כן, היינו מאוד מעורבים בקהילה היהודית. בעיר הבירה של אורגאי "מונטוידאו" היו מספר בתי כנסת מרוכזים באזור מסוים. בראש השנה היה נהוג שההורים היו הולכים לבית הכנסת ואנחנו הצעירים בגיל 14-18 היינו נפגשים ועוברים מבית כנסת לבית כנסת וכך הלאה והיה מאוד כיף. האוכלוסייה הלא יהודית לא הייתה מבטא אנטישמיות, לא הרגשנו ממנה אנטישמיות פרט לתקופה של כמה שבועות שבהם היו איומים על הצעירים היהודים בשנת 1962 כשהייתי בת 18.

 

בשנת 1964 נישאנו, גדעון ואני ובנינו משפחה יהודית, כאמור תוך שמירה על ערכים יהודים, חיינו בדרך שבה הרגשנו מיעוט של יהודים ודאגנו לחיות בתוך המסגרת של הקהילה היהודית והמצומצמת (אך הרגשנו מוגנים והכרנו כל אחד), פחות לקחנו חלק מהוויה של המדינה עצמה.                                                                                        

ילדינו גדלו בריאים ושמחים, דאגנו שיחוו פעילויות כגון ללכת להתעמלות ושחייה, כמו כן, לא היה חסר להם מפגשים עם חבריהם, ביקורים בפארקים שונים, הצגות ותיאטרון ובקיץ הרבה בילויים בים. כמו כן, חגגנו ימי הולדת כמו בארץ ישראל : עוגה מקושטת וליצנים. הילדים גדלו באווירה רגועה ולא התמודדו עם תופעות אנטישמיות.

בשנת 1974 עלינו לארץ. למרות שהיינו במסגרת ציונית, לא הייתה תכנית ממשית לעלות לארץ. באותה שנה התחילו חברינו לתכנן את עלייתם לארץ במחשבה שהילדים גודלים והרבה צעירים עוזבים את ההורים במטרה לעלות לארץ, במקביל, המדינה (אורוגאי) הפכה להיות תחת שלטון דיקטטורי והיו רמזים שלא יהיה טוב ליהודים, ההחלטה הייתה קשה אך ברורה.

 

הגענו לארץ ישראל בתאריך 31.07. 1974. זוג הורים צעירים ושלושה ילדים בגיל 9 וחצי, 8 וארבע, והיותי בת יחידה ואבא שלי היה חולה לב לא יכולתי לעזוב אותם אז  הם הגיעו איתנו. הקושי היה גדול מאוד. בלי להכיר את הארץ, בלי שפה וגעגועים לכל מה שעזבנו: משפחה, דודים ובני דודים, חברים ואורח חיים. עזבנו תרבות מסוימת ונפגשנו עם תרבות לגמרי אחרת, היה צורך להתאקלמות גם מאיתנו, מהילדים שלנו (כיום מספרים שהיה להם קשה) ומזוג ההורים שהיו מבוגרים וחולים. הרגשנו צורך לשנות את שם המשפחה לשם משפחה ישראלי.                                          

נשלחנו למעון עולים בשכונת אושיות וגרנו שבעה אנשים בדירה אחת קטנה. התחלנו ללמוד את השפה, הילדים התחילו בית ספר והיו צריכים להסתגל על שיטת הלימוד בשפה זרה ולהסתגל לילדים אחרים שהיו לגמרי שונים ממה שהכירו, היו צריכים להתמודד עם הגעגועים לחבריהם ולאורח החיים שהיה להם ולאוכל. היינו צריכים לשנות את אורח החיים שלנו, ללמוד הרגלים חדשים, לקבל ערכים חדשים. כלומר, עברנו תהליך של סוציאלזציה מחדש.

 

התחלתי לעבוד בבנק וקיבלו אותי יפה ועזרו לי להסתגל למרות שהיו לי המון טעויות בשפה. עבדתי כ- 4 שנים בבנק ולאחר מכן עבדתי עם בעלי בייצור מכנסיים. השנים עברו, הילדים גדלו, למדו וכל המשפחה למדה להסתגל למדינה. יש לציין שפגשתי כאן הרבה חברים מאורגאי וגם חלק מבני משפחתי שעלו ארצה לפנינו וזה עזר לנו מאוד, אך גם רכשתי חברים חדשים, גם דוברי ספרדית וגם ישראלים דוברי עברית בלבד. גם כאשר ידעתי את השפה העברית ואת התרבות היהודית והשתתפנו בחיים התרבותיים של המדינה, בתוך תוכי הרגשתי שמשהו חסר לי מכדי להרגיש שייכת לגמרי למדינה. בגלל שלא עשיתי צבא בארץ הרגשתי שאני צריכה לתת משהו למדינה בשביל להרגיש שייכת.

 

לימודי סיעוד 

כאשר בני הגדול התחיל צבא, לקחתי על עצמי החלטה מעט משונה ביחס לגילי. היותי בת 40 החלטתי ללמוד סיעוד על מנת להיות אחות בישראל (תמיד רציתי להיות אחות). התקשרתי לבית ספר לאחיות קרוב לביתי ושאלתי האם יש הגבלת גיל מכדי להתחיל ללמוד. (בתקופה זו לא היה רגיל שאנשים מבוגרים ילמדו מקצוע זה) מכיוון שמילאתי את הדרישות הנחוצות כדי להתקבל התחלתי את החלק החדש בחיי. סיימתי את בית הספר לסיעוד, סיימתי תואר ראשון תוך כדי עבודה בבית החולים ובהמשך סיימתי תואר שני. חיי השתנו, נכנסתי כל כולי למקצוע וזה השפיע בצורה חיובית מאוד עלי ועל משפחתי.

 

עבדתי במקביל במחלקת ניתוחי לב וב"הוספיס" (מחלקת של חולי סרטן סופני). נשלחתי עם עוד אחות דרך משרד החוץ למדינות דרום אמריקאים ובמרכז אמריקה כלומד סלבדור לקורסים ניידים לאחיות דוברות ספרדית וגם נשלחתי לאנגליה (עיר שקוראים לה לידס) להשתלמות לטיפול בחולי סרטן.

ילדינו, גבי, יהודית וצביקה. שירתו בצבא, למדו (בן אחד ובת אחת עורכי דין) ולאחר שהתחתנו המשפחה התרחבה. היום יש לי ולבעלי, גדעון. נכדים מאוד מוצלחים מגיל 18 עד גיל 3. לצערי אחד מילדי (צביקה) גר בגרמניה עם אשתו ובנו אך לפחות פעמיים בשנה אנחנו מתראים, כל פסח הם באים לארצנו והילד שלהם בן 8 יודע לדבר עברית לכן יש לנו תקשורת משותפת איתם.

 

היום יצאתי לפנסיה ובעלי עדיין עובד, אנחנו נפגשים עם הילדים והנכדים, יצאנו פעמיים לחו"ל איתם כל המשפחה ביחד ושם פגשנו את הבן והנכד שגרים בגרמניה.כמו כן, נפגשים עם הבנות דודות והחברים, נוסעים מידי פעם ביחד לחול ומשתתפים בחיים התרבותיים של מדינת ישראל.                                                                                                                                             

לבסוף, אנחנו מרגשים ישראלים לכל דבר.  

דבורה תירוש ותמר גרוס.

תשע"ה