מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי בתיה, נולדתי בעיר יאשי, ברומניה. משפחתי (אימי ואחותי) הייתה ענייה וחסרת אמצעים בסיסיים לגידול ילדים. בימי החורף הקשיים והקרים ברומניה, לי ולמשפחתי היה מעיל אחד בלבד בו כל אנשי הבית היו משתמשים. כאשר בן בית אחד היה משתמש במעיל הדובון, השני היה צריך להמתין עד שיחזור כדי לקבלו. כשהייתי רוצה לאכול ממתקים כמו כל ילד שאוהב "שוקולד ועוגות גבינה" (יהונתן גפן), הייתי לוקחת סוכר וממיסה אותו במחבת, ממתינה שיתקרר ויהפוך לגביש לסוכר. בביתי הקט ברומניה לא היו משחקים, מים זורמים, ואפילו לא כיסא, היו רק ספרי לימוד.

היום בדיעבד אני מעידה בנחרצות: שחוויתי ילדות אומללה, אבל לעולם לא ביקרתי את הוריי והפנתי כלפיהם אצבע מאשימה וטענות כלפי ילדותי הדלה מפני שידעתי שלא היה להם מה לתת לי. בגיל שמונה החיים שלי החלו להשתנות מכיוון שבגיל זה הכרתי את בן זוגי לעתיד, הנרי. היה בינינו הפרש גילאים של ארבע שנים, אבל אף פעם הפרש זה לא הפריע בזוגיות שלנו.

כתבה על בתיה ובן זוגה שחגגו 70 שנים של זוגיות

בגיל אחת עשרה הנרי גר יחד עם משפחתו בבית עם יחידת דיור שבה התגוררתי יחד עם משפחתי. בגיל חמש עשרה התחלתי קשר רומנטי איתו. בגיל שמונה עשרה התחלתי לעבוד ולהתפרנס בזכות עצמי. בשלב זה בחיים שלי התחלתי להתאושש מחיי האומללים והקשים והתחלתי להוציא את ראשי מהבוץ. כבר בגילי הצעיר עבדתי קשה בשלוש משמרות בשבוע בבית חרושת לסריגה, עבדתי לילות כימים על מנת להשתכר וכל חיי חלמתי לעלות ארצה לארץ ישראל.

בגיל עשרים וחמש עליתי יחד עם בן זוגי, שבאותו הזמן היינו כבר נשואים. שבוע אחרי שעלינו ארצה בשנת 1963 החלטנו ללמוד עברית בקיבוץ יגור. בעקבות עבודתו של הנרי קיבלנו דירה בנצרת עלית ומשם עברנו להתגורר בצריף בקריית מוצקין. התאקלמות שלנו דרשה מאמץ רב והייתה מורכבת ומתסכלת מאוד. החיים דאז היו קשים עוד יותר בישראל מפני שלא הייתה לנו משרה מסודרת, ולכן הייתי צריכה לעמול בשתי עבודות: מוכרת במרכול ומשגיחת בחינות באוניברסיטה ונוסף על כך, לא ידעתי את השפה העברית היטב, לפיכך דברתי בשפה יידיש. כעבור ארבע שנים החיים שלנו השתנו שוב מקצה אל הקצה מפני שבן זוגי החל לעבוד בטכניון, עבודתו העניקה הצליחה להעמיד אותנו על הרגליים ולחסוך כסף לבית משותף. בארבע השנים הללו, בשנת 1967 נולדה לנו הבת הבכורה בביה"ח "רוטשילד" וכעבור ארבע שנים נוספות נולדה לנו בתנו הקטנה בשנת 1971 באותו בית החולים.

למרות עבודתו של הנרי ולאור התרחבות המשפחה, לא היה לנו מספיק כסף בשביל לכלכל אותנו, ולכן התחלתי לעבוד כשמרטפית על ילדים קטנים וכך הייתי מתפרנסת ותורמת את חלקי בכלכלת הבית. כעבור שנים רבות הצלחנו להתאושש ממצבנו הכלכלי הרעוע , הילדות גדלו והתפתחו כל אחת בדרכה הברוכה.

אני נותנת מעל ומעבר לבנותיי ולנכדותיי, המעל המעבר הזה הוא לתת ליקיריי כל מה שלא היה לי, מעין פיצוי על הילדות שעברתי. החלטתי לרכוש ולהעניק לכל הנכדות שלי שרשרת יהלומים וזכיתי מהן לתגובה מרגשת מאוד: "סבתא, זו המזכרת שלנו ממך".

תחום שאני אוהבת להתעסק בו הוא סריגה לילדות שלי. אני אוהבת לסרוג אפודות, כובעים ועוד. כמו כן, אני אוהבת לשחק עם נכדותיי במשחק המוכר "רמיקוב". אני נפגשת עם הנכדות לעיתים קרובות ואנחנו אוהבות להעביר ביחד את הזמן.

לאחר משברים רבים שעברתי ובעקבות המצב במדינה, אני רוצה להעביר מסר לדור הצעיר: "די לפילוג ,די לגזענות ושאנשים יהיו שווים בין שווים".

אהבתה של בתיה לארץ היא כבירה, היא מספרת ואומרת: "גם אם היו מציעים לי ארמון במדינת ילדותי רומניה לא הייתי עוזבת את המדינה שלי. אני גאה במדינה שלי, אני אוהבת את המדינה שלי ובחיים לא אעזוב את הארץ בתמורה לכלום כי אין לנו ארץ אחרת. למרות שלילדות שלי יש דרכון זר רומני גם הן בחיים לא יעזבו את המדינה. אם הייתי צעירה יותר ומלאת כוחות, אני גם הייתי יוצאת להפגנות".

מתוך ההתרשמות מדעותיה ורגשותיה של בתיה, ניתן לראות כי היא מביעה כאב וצער עמוק כלפי המצב במדינתנו. היא מספרת שהיא צופה בחדשות בטלוויזיה באופן רציף ודמעות זולגות מעיניה מרוב הפילוג והשנאה שנוצרה במדינה.

הזוית האישית

ליהיא המתעדת: "לו רק תסכימי ללטף באהבה, את הקמטים, אוכל לשאת הזקנה, והיא תוכל לשאת אותי״ השיר הזה מסכם את הקשר ביני לבין המבוגרת שלי, בתיה ליבוביץ. חוויה שמעניקה לשני הצדדים, ובעיקר ממלאת באושר ובנחת אותי ואותה.

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בבית ספר עירוני ג', בשיתוף פעולה עם בית האבות הספרדי.