מאגר סיפורי מורשת

שמי רעיה זלוטניקוב, נולדתי בשנת 1952 בעיר גומל (הומל) בבלארוס.

הילדות

אני זוכרת בילדותי שעד גיל 9 הייתה לנו תקופה מאוד קשה, מכיוון שאבא שלי היה ניצל שואה, ולהתקבל לעבודה היה מאוד קשה, וכאשר עבדו הרוויחו קצת. בגלל זה היו בבית קשיי מחייה ולא הכל יכולנו לקנות, כמו לדוגמא – בגדים ואוכל. כאשר סיימתי כיתה א' הבנתי שקיים דבר כזה טלוויזיה, מכיוון שבזמנים האלו זה היה יקר ולא לכל אחד הייתה האפשרות לקנות טכנולגיה מסוג זה. עד גיל עשר לא היה לנו טלוויזיה בבית, כל מה שהיה זה רק אופניים.

הוריי

שם אבי הוא מישה, יליד 1926, שם אמי זינה, ילידת 1928. בגיל 15 נסע אבי לעיר חדשה בכדי ללמוד. באותה תקופה התחילה מלחמת עולם השנייה ובגלל המלחמה לא היה מה לאכול, כדי לא למות מרעב הלך אבא להלחם. הוא נלחם מ- 1942. בשנת 1945 עקב פציעה נקטעה לו הרגל, במשך שנה שלמה לא יצא מבית החולים. כאשר נגמרה המלחמה, עבר אבי לגור בישראל והכיר את אשתו לעתיד בשנת 1951.

אימא גדלה במשפחה גדולה. כאשר התחילה מלחמת עולם השנייה, היא ומשפחתה בחרו לעזוב את הארץ ורק אח שלה נשאר להילחם, השאר ברחו. הודיעו להם שהבן הצעיר נפטר והיה להם מאוד קשה. הם היו צריכים לברוח כל פעם לעיר אחרת כדי שהגרמנים לא יתפסו אותם.

קצת על הילדות

בבית ספרי למדתי במשך עשר שנים, בלימודים היה לי קל מאוד מכיוון שאבי היה מאוד חכם ויודע טוב את כל החומר, בזכות זה סיימתי את בית הספר עם מדליית זהב ומצטיינת בלימודים. בכל קיץ היינו נוסעים לקייטנת בית ספר, שתמיד התקיימה ביער והיה ממש כיף, עשו לנו פעילויות כגון תיאטרון, משחקים ותחרויות

במשפחתנו תמיד ניסינו לשמור על המסורת היהודית, אך באותה תקופה היו הרבה אנשים שהיו נגד היהודים. בכל חג ניסינו להכין אוכל יהודי שקשור לאותו חג, אך תמיד היו שכנים שהיו נגד החגים היהודיים. בכל פסח היינו אוכלים מצה, אבל כדי להשיג את המצה זו הייתה בעיה רצינית, מכיוון שכדי להכין מצה טעימה נדרש תנור מיוחד ולא לכל בית היה תנור כזה. על מנת להכין מצה הנו היינו שואלים את חברינו אם יש לחבריהם את אותו התנור, ומנסים לברר למי יש את התנאים להכנת מצה. יום אחד מצאנו מישהו שהיה לו את התנור, בלילה אחד אנו הלכנו וקנינו ממנו את המצות שנאפו בו, זה היה רחוק ונאלצנו לנסוע במכונית עד אליו, מה שלא היה פשוט לביצוע באותם ימים. לא היה פשוט לחגוג את פסח בחו"ל, נדרש היה מאמץ. כך הייתה ילדותנו.

מקצוע ועיסוק

כשעלינו לישראל, אני והמשפחה שלי, הייתי צריך מקצוע טוב כדאי לעבוד בעבודה טובה, אז הדבר הראשון שהלכתי לעשות הוא ללמוד עברית והמקום שבו למדתי הוא אולפן שבו למדו עוד אנשים כמוני שלא ידעו עברית. כשאר למדתי לקחתי קורס הנהלת חשבונות, היה מאוד קשה מכיוון שהשפה באותו הזמן היית לי ממש זרה וחדשה. כדי קצת להקל נכדי הגדול עזר לי ללמוד. היה לי קשה עד כדי כך שהיו ימים שפשוט בכיתי בערב מכל מה שעברתי, אך בעלי לא נתן לי לוותר וממש עזר לי נפשית. בזכותו המשכתי באותה התקופה, הוא תמיד היה אומר לי שאני חזקה מספיק בשביל לעבור את כל הדברים האלה וזה שטויות. גם הילדים שלי עודדו אותי, בזכותם לא וויתרתי והמשכתי ללמוד. בסוף הצלחתי ועוד קיבלתי תעודת הצטיינות, ועבדתי בהנהלת חשבונות בבנק.

היכרות ונישואים

אני ובעלי היכרנו בגיל 15, שזה גיל יחסית צעיר. באותה התקופה בעלי הלך לשרת בצבא, נאלצתי לחכות לו שנתיים. בשבילי זה היה אתגר גדול מכיוון שהוא כמעט ולא חזר הביתה בזמנים האלו, מאוד התגעגעתי אליו. כשהוא חזר, מיד התחתנו ונולדו לנו שני בנים. אחרי כ- 50 שנה אנחנו עדיין ביחד, ב- 50 השנים הללו התמודדנו עם הרבה קשיים, לדוגמא: עברנו מרוסיה לארץ ישראל, זו הייתה החלטה משמעותית בחיינו, ועוד מגוון קשיים אחרים שעברנו ביחד. אני ממש שמחה שהכרתי אותו ומאוד שמחה שאני עד עכשיו איתו. אנחנו הורים לשתי בנים ולשניהם יש ילדים מקסימים, שהם בעצם הנכדים שלי, שעוזרים לי בכל דבר.

הזוית האישית

איתן הנכד המתעד: היה לנו ממש כיף יחד בתכנית הקשר הרב דורי. למדתי הרבה על ההיסטוריה של המשפחה שלי.