מאגר סיפורי מורשת

שמי אלה חנוכה, השנה התקיימה תוכנית הקשר הרב דורי בבית ספרי ואני בחרתי להביא את סיפורה של סבתא שלי שקוראים לה אגדה. סבתא אגדה צפר נולדה בתאריך 2/1/1950 להוריה: אביה ויקטור צפר ואימא עליזה. שני הוריה נולדו בלוב. אגדה, נולדה בארץ בהרצליה.

אביה של סבתא אגדה נלחם במלחמת העולם השנייה עם מדינות הברית נגד גרמניה הנאצית והוא קיבל אות גבורה על פעילותו.

אגדה צפר מספרת על שמה

כשאמי עמדה ללדת, היו לה צירים חלשים, היא עלתה על אוטובוס "אגד" כדי לנסוע לבית החולים, "בית החולים הממשלתי" ביפו שהיה בסביבה. לאחר כמה דקות  של נסיעה באוטובוס הלידה החלה. הנהג ביקש מכל הנוסעים לרדת מהאוטובוס, כדי לאפשר לאמי ללדת בפרטיות- באוטובוס. לאחר זמן מה אמי ילדה אותי. לאחר הלידה, המשכנו לנסוע באוטובוס לבית החולים כדי לוודא שהמצב תקין.

הלידה המיוחדת שלי פורסמה בעיתון "למרחב", ולכן קראו לי אגדה (מהשם "אגד").

גדלתי בעיר הרצליה ולמדתי בבית הספר "גורדון". אני הבת החמישית במשפחה מרובת ילדים ומתוכם שש בנות וארבעה בנים. עזרתי רבות במשפחה לגדל את אחיי הקטנים (חמישה ילדים).

המשחקים ששיחקנו היו: קלאס, מחבואים, שלוש אבנים ותופסת שיחקנו אותם אחר הצהריים, כל יום נפגשנו באותה שעה בגינה ליד בית הספר כדי לשחק. חבריי בבית הספר מהשכונה היו: חווה, מרים, זהבה, אסתר, ישראל ודוד. הם היו החברים הכי טובים שלי בכיתה וכיום אני בקשר עם רובם. אחר הצהריים השתתפנו בחוגים קהילתיים. הייתה קבוצה של ילדים בני שלוש עשרה שהתנדבו לעשות חוגים כל יום אחר הצהריים. כל יום היה חוג אחר כגון: ציור, בישול, ריקוד ונגינה. אני וחבריי מאוד נהנינו מהחוגים האלו.

תקופתי בבית ספר הייתה קצרה. למדתי רק שמונה שנים, כי להוריי לא הייתה את האפשרות הכלכלית לתת לי להמשיך ללמוד. בשמונה שנים שבהם למדתי הייתי תלמידה מוכשרת ומצטיינת והצלחתי לקלוט מהר מאוד חומר. נוסף על כך, הייתה לי יכולת ריכוז גבוהה והבנתי את החומר הנלמד. מנהלת בבית הספר התחננה לאבי שאמשיך ללמוד אבל רציתי לעזור להורי בפרנסת המשפחה.

הייתי שומרת על ילדים קטנים ומתפרנסת מזה. את הכסף שצברתי, הבאתי לאבי כדי שהוא יקנה לנו אוכל. הרגשתי סיפוק מהעזרה לאחיי הקטנים. בנוסף, לא התגייסתי לצבא משום שגדלתי במשפחה דתית והורי לא רצו שאתגייס. כיום, אני קצת מצטערת על זה. מאוד הייתי רוצה לחוות את החוויה הזו ולהיות בתפקיד משמעותי בצבא.

ההיכרות שלי עם דוד

הכרתי את בעלי דוד בגיל תשע עשרה, כשעבדתי בחנות פרחים. פעם אחת הוא קנה זר פרחים לאמו כי הייתה לה יום הולדת. ברגע אחד הוא התאהב בי והוא החליט להגיע מדי פעם כדי לקנות פרחים לאנשים אחרים, למרות שהם לא היו צריכים. ככה זה המשיך, עד שיום אחד הוא קנה זר פרחים בלי סיבה ואמר "זה בשבילך" ומשם ייסדנו זוגיות.

כשהייתי בת עשרים, אחרי שנה שיצאנו ביחד, הוא הציע לי נישואין. החלטנו להתחתן בתאריך 26.3.1970 באולם "חיים" ברחוב המסגר בתל אביב, בשעה שבע בערב. כל האורחים באו ועשינו ארוחה חגיגית וגדולה. אחרי שנה נולדה בתי הבכורה מירב בתאריך: 28.10.1971. למירב יש ארבעה ילדים: נוי, אביב, ליה ואלה. אחרי ארבע שנים, נולדה לנו ילדה שנייה ושמה דנה. לדנה יש שני ילדים ושמם רוני ובן.

אני מאוד אוהבת לעשות הליכות בים בבוקר, לבשל כל יום שישי כשהנכדים באים אליי לאכול ולשמור על ילדים. כיום אני מטפלת בשני ילדים (מיכל ועידו). כל יום הם באים אליי משתיים עשרה עד ארבע. אני מכינה להם אוכל ומשחקת איתם. לפעמים אנחנו הולכים לגינה ומכינים שיעורים ביחד. בנוסף, אני מאוד מתעניינת בפוליטיקה ומרבה לקרוא עיתונים.

המסר שאני רוצה להעביר לדור הצעיר הוא:

"בחיים אל תרים ידיים תמשיך בכל הכוח בסוף זה ישתלם"

המשפט הזה מלווה אותי מגיל צעיר. תמיד כשחשבתי לוותר או לפרוש אבא שלי היה אומר לי את המשפט הזה ותמיד זה היה נותן לי הרבה כוח להמשיך.

בתמונות תעודות העלייה של אבא של סבא

הזוית האישית

אלה: היה לי ממש כיף לראיין את סבתא אגדה. סבתי מאוד נהנתה לספר על ילדותה וסיפור חייה. למדתי מעבודה זו מלא דברים חדשים – איזה דברים? על סבתא אגדה שלא ידעתי לפי כן.

כדי לתעד את הסיפור, נפגשנו בימי שישי לכוס תה ועוגה אצל סבתי כדי לראיין אותה. אני שמחה שעשיתי את העבודה במסגרת תוכנית "הקשר הרב דורי". בזכות העבודה היה לי זמן איכות נוסף עם סבתי, משום שהיא גרה בהרצליה ואני לא יכולה להיפגש איתה ולבלות ביחד באמצע השבוע.