מאגר סיפורי מורשת

כרמלה נולדה ב-7.9.1940 ליצחק וזוהר לבית קסלסי-רובין בעיר ספרו, השוכנת בקרבת העיר פאס. העיר ספרו מוקפת בפארקים ירוקים ובסמוך מפלי מים.

כרמלה, הבת השלישית מתוך אחד עשר ילדים. האם זוהר הייתה עקרת בית מסורה מאד ודאגה לטיפול וחינוך הילדים כשהדגש על חינוך הילדים, והאב עבד כסוחר בגדים וכלי בית. האבא עבד שעות רבות מבוקר עד ערב כדי לפרנס את המשפחה. הילדים במשפחה נהגו לכנות את האמא "שרת הפנים" מאחר ודאגה לכל צורכי הבית ואילו את האבא "שר החוץ" מאחר והוא רוב שעות היום היה מחוץ לבית לשם פרנסת המשפחה. בתחילה התגוררו בשכונה מעורבת, ערבים ויהודים. הם גרו בבית בן 4 קומות בכל קומה התגוררו שכנים. משפחתה התגוררה בקומת קרקע והסבים שלה בקומה השלישית. בבניין הסמוך לביתם התגורר השייח', אחד המנהיגים הערבים, שהיה מקורב לסבא שלה והוא הגן על היהודים. משפחתה הייתה ממגורשי ספרד. בזמנו החליטו להחליף את שם המשפחה לקסלסי על שם אחת הערים בספרד וזאת על מנת שלא יזהו את יהדותם.

במרוקו,  היא למדה בבית ספר צרפתי לבנות שנקרא "אליאנס". הם למדו את כל המקצועות, והדרישות מהתלמידים היו מאד קפדניות. חובה היה להגיע בתלבושת אחידה ונבדק שהלבוש נקי ומסודר, שהשיער מסודר, והצפורניים גזורות. היו כללי התנהגות ברורים. תלמיד שהפריע בשיעור או שוחח עם חבר קבל עונש חמור. בבית הספר עודדו להישגים בלימודים, בכניסה לכיתה היה לוח שנקרא "לוח הכבוד", כל חודש היו רשומים 10 תלמידים מצטיינים בהתאם לרמתם. גם בביתה, הוריה הקפידו על חינוך נאות ועודדו להישגים בלימודים. בכל כיתה למדו לפחות 30 תלמידים. יום הלימודים היה ארוך משמונה בבוקר עד השעה שש בערב.

עקב יום לימודים ארוך בבית הספר היה חדר אוכל, וכל התלמידים סעדו את ארוחת הצהרים כל יום. כמובן לא היה זמן לבלות אחרי הלימודים, לכן לקראת סוף השבוע רכשו התלמידים במרוכז כרטיסים לבריכה וגם כרטיסים לקולנוע. בשבת היו מגיעים התלמידים  לבריכה בשעות מוקדמות כשהמים עדיין נקיים וצלולים. במקום חיכו להם מדריכים שלימדו אותנו שחייה. אחרי לימוד השחייה הלכו לקולנוע מצוידים בכרטיסים מראש. זכור לכרמלה שאחד הסרטים היה "דויד וגוליית" בשפה הצרפתית.

בנוסף, הינו נוהגים לבקר בתנועת נוער בשעות אחר הצהריים ביום שבת. היחסים עם הערבים היו בדרך כלל תקינים.  אלא שבמלחמת העולם השנייה הערבים התחילו להתנכל ליהודים. באותה תקופה היהודים סבלו מאוד אבל המלך הגן עליהם וכך הופסקו ההתנכלויות. כשהתחילה מלחמת השחרור התחילו להגיע נציגים מהסוכנות היהודית בארץ ישראל. תחילה גייסו במחתרת בחורים ובחורות בני ובנות 18 והעלו אותם במחתרת לארץ ישראל כדי להשתתף במלחמת השחרור, זה היה בשנת 1948. בין הצעירים הנ"ל היה גם דודה, ידידיה ז"ל, שגויס במחתרת. כפי שצוין לעיל, כרמלה גרה  בשכנות עם הסבים. זכור לה שביום בו גויס, איש ממשפחתה לא ידע על כך. ביום בו גויס הופיע לפתע דודה בבית הסבתא כאשר כרמלה הייתה בביתה. הסבתא נדהמה מאוד שבנה מופיע באמצע היום כשהוא למעשה צריך להיות בלימודים. לשאלתה של הסבתא מדוע הוא לא בלימודים? הוא ענה "אמי יקרה התגעגעתי אליך" ואז התחיל לנשק ולחבק את סבתה ואף התבדח…..

באותו ערב, כאשר אחד האחים שלו היה צריך לצאת, הוא לבש את מעילו. כאשר האח שם את  ידו  בכיס המעיל, הוא גילה פתק ובו היה כתוב: "אח שלי יקר, מבקש סליחה, אני מתנצל, לקחתי לך כסף שהיה לך בכיס, הייתי חייב כי אני בדרך לארץ ישראל. נא לא לדבר על כך, כי זה סודי. ברגע שאגיע לא"י אשלח מברק…". האח הופתע מהכתוב בפתק ומייד סיפר לסבא וסבתא. הסבתא הבינה וקשרה את הביקור הפתאומי של בנה שהגיע באמצע היום וכך הבינה שהגיע בבוקר להיפרד ממנה.

הסבא נדהם מההודעה של בנו שהוא בדרכו לא"י, דאג מאד ורצה להודיע לשלטונות לעצור אותו ולהחזירו הביתה. הדוד שמצא את הפתק בקש שלא לפנות לשלטונות כי העלייה היא במחתרת ועלולים לסבך אותו ואת משפחתו.המשפחה חלמה מאז ומתמיד לעלות לארץ ישראל ולא חשבה לרגע שחלום זה עשוי להתממש.

הדוד ידידיה ז"ל שהשתתף במלחמת השחרור, דאג שמשפחתו משפחת הסבים, תעלה לארץ ישראל ואכן המשפחה הגיעה ישירות לירושלים.

באותה תקופה התחילו להגיע מהארץ שליחים על מנת לגייס משפחות לעליה ארצה. כל תהליך הגיוס נעשה בחשאיות. כרמלה ומשפחתה, עזבו את מרוקו בתחילת 1956 וכל הרכוש נותר מאחוריהם. בתחילה, התכנית של הוריה הייתה להעלות את הילדים הגדולים במסגרת עלית הנוער. וכך כרמלה ושלושת אחיה הגדולים נפרדו מהמשפחה והגיעו למחנה הקליטה בעיר קזבלנקה. משם הם היו אמורים להמשיך לארץ דרך צרפת. אחיה הקטן נפתלי סרב להמשיך במסע ללא ההורים ודרש להמתין להם עד שיגיעו וביחד ימשיכו את המסע לארץ ישראל. כשההורים הגיעו הם המשיכו את מסע העלייה דרך צרפת  ומשם באנייה עד לנמל חיפה. מנמל חיפה הסיעו אותם במשאית יחד עם משפחות נוספות. כרמלה מספרת: "לתומנו חשבנו שאנו נוסעים לירושלים. אלא שהנסיעה הייתה בשעות הערב המאוחרות, היה חשוך ולכן לא ראינו לאן אנו נוסעים." לאחר נסיעה ארוכה הם הגיעו לבאר שבע, ירדו מהמשאית אל מעברת חצרים, שנקראה "מעברת ממבו". המשפחה ושאר העולים לא ידעו שהם מגיעים למעברה כי אף אחד לא הסביר להם שכך הולך להיות.

במעברה,  ליד כל צריף עמד צריפון ששימש לשירותים. משפחתה של כרמלה קיבלה שני צריפים ושרותים בחוץ. בכל צריף היו מיטות ברזל עם מזרונים ומעל שמיכות צמר בצבע אפור שחור. הנציגים שליוו אותם בנסיעה למעברה הסבירו להם, שיש צורך להסתיר את האור בצריף עם השמיכות הכהות על מנת למנוע חדירת "הפדיון", המסתננים, המחבלים.

במעברה לא היה חשמל והשתמשו בעששיות למאור, כמו כן השתמשו בנפט ובפרימוס לבישול. השימוש בנפט היה רב, ועל כן כל יום או יומיים היה מגיע אל המעברה עגלון עם פחים של נפט ומכריז עם פעמון שהגיע הנפטואז, והתושבים יוצאים עם הפחים שלהם וממלאים בהתאם לצורכם תמורת תשלום.

כנ"ל לגבי קרור, בגלל שלא היה חשמל היה צורך בקרח. ושוב מגיע עגלון אחת ליומיים עם בלוקים של קרח ושוב עם פעמון מכריז על קרח ואנשים יוצאים ורוכשים כל אחד על פי צרכיו – חצי בלוק, שליש בלוק, רבע בלוק…

במעברה, אחד מהצריפים שימש כמכולת ובה ניתן היה לרכוש צרכים בסיסיים כמו: לחם ביצים קמח וכולי…חלב לא היה בנמצא במכולת, כי לא היה חשמל ולכן כל יום הגיע עגלון עם בקבוקי חלב, ושוב הכריז עם הפעמון וכך שוב האנשים יצאו מביתם ורכשו את החלב בהתאם לצורכם. שאר מוצרי המזון כמו ירקות ופירות, דגים ובשר.. נרכשו  מהשוק שהיה בעיר העתיקה. הרוכלים ישבו על שרפרף ולידם ארגזים של פירות וירקות ובנוסף הייתה חנות אחת לבשר וחנות אחת לדגים. התושבים היו צריכים לצעוד קילומטרים מהמעברה אל השוק.

באותה התקופה היו בעיר מעברות של אהלים וצריפים, בתים ערבים בעיר העתיקה, שכונה א' וג' שחלק מבתיהם היו טרומיים ורק לאחר מכן החלה בניה מאסיבית יותר עם התגברותה של העלייה. אז התחילו לחסל את המעברות ולהעביר את התושבים לדירות קבע.

כרמלה אומרת: "החיים במעברה היו קשים ומאתגרים ועם זאת לא התלוננו ותמיד שמענו שארץ ישראל נבנתה בייסורים ועל כן עלינו להמשיך "לבנות ולהיבנות בה", ואכן כך היה. אמנם, למבוגרים היה יותר קשה אך הצעירים יחסית עברו את התקופה בצורה יותר קלה."

יש לציין שכשעלינו לארץ, התושבים קיבלו אותנו בצורה מאד יפה, לא הרגשנו שום אפליה או  קפוח, התחושה אף הייתה שהתושבים שהיו פה היו צמאים לעולים חדשים להגדלת האוכלוסייה  בעיר.

בבאר שבע היו רק שני בתי ספר, האחד חילוני והשני דתי. כרמלה  למדה בבית הספר הדתי ובו היו שתי משמרות של לימודים, אחת בבוקר ואחת אחרי הצהרים. כרמלה למדה במשמרת השנייה מ-14:00 ועד 19:00. בית הספר היה במרחק רב מהמעברה, וכרמלה וחברותיה צעדו רגלית עד בית הספר, כי לא הייתה תחבורה. בשעות אלו נשבו רוחות שהעיפו את החולות, לא היו כבישים והדרך עד בית הספר הייתה ארוכה מאד ולא נעימה. בגלל שלא הייתה צמחיה ולא היו בתים וכל השטח היה פתוח, סופות החול היו קשות. בימות השרב הקושי היה רב יותר.

כרמלה עלתה ארצה, כשהיתה בת  15, והחלה ללמוד בכיתה ט'.

כעבור חצי שנה עברה  משפחתה של כרמלה, מהמעברה לדירת מגורים בשכונה ב'. בית הספר התיכון הדתי עבר למבנה של בית ערבי בעיר העתיקה ובו היו ארבעה חדרים אשר שימשו ארבע כיתות. שם סיימה את התיכון. ולאחר מכן, החליטה ללמוד קורס לאחיות בירושלים. במהלך לימודיה היא בעיקר הייתה יוצאת  למפגשי חברה, טיולים ותנועות נוער. יש לציין שבתנועות הנוער היה דגש חזק על ערכים, על אהבת האדם ואהבת המולדת דבר שבא לידי ביטוי בניהול שיחות, שירה וריקודים…  תחילה בתנועת "עזרא" ואחר כך ב"בני עקיבא".

בזמנו היה בית קולנוע אחד בעיר העתיקה, ללא גג, בשטח פתוח עם ספסלים. בקיץ היה נעים אך בחורף עם הגשמים האנשים היו קמים באמצע הסרט ורצים הביתה. עם הזמן נבנה בית קולנוע נוסף שנקרא "קולנוע קרן". שהיום כבר לא קיים.

לאחר סיום בית הספר התיכון, יצאה ללימודי אחיות בירושלים. באותה תקופה, הוריה עם משפחתה העתיקו את מקום המגורים מבאר שבע לירושלים. לאחר שסיימה את לימודי האחיות, עבדה תקופת מה בבית חולים "הדסה" שבירושלים.

כרמלה חזרה לבאר שבע לאחר שהכירה את בעלה  ועבדה בבית חולים "סורוקה".

בשנת 1961, הכרתי את בעלי יוסי בבאר שבע. באמצעות חבר משותף. ובאוגוסט 1961 נישאנו בירושלים.

כרמלה ובעלה גרו זמן קצר בירושלים כי בעלה לא מצא שם עבודה. זו הייתה תקופה קשה בארץ, תקופת מיתון, וקשה היה למצוא עבודה, ולכן הם חזרו לגור בבאר שבע. כרמלה חזרה לעבוד בסורוקה, עבדה בקרים ולילות במחלקת תינוקות וילדים.

בשנת 63 כאשר נולדה בתה הבכורה, בתיה, היא הפסיקה לעבוד כי התקשתה לשלב את הטיפול בתינוקת עם העבודה בבית החולים. בעלה עבד תחילה במע"צ – מחלקה לעבודות ציבוריות. כאשר עברו לירושלים הוא עבד תקופת מה כעצמאי ולאחר שחזרו לעיר באר שבע החל לעבוד בתחבורה הציבורית.

לאחר 5 שנים כאחות היא מחליטה לעשות הסבה וללמוד עבודה סוציאלית. היא למדה במשך 3 שנים עבודה סוציאלית בבאר שבע. בשנת 65 כרמלה התחילה לעבוד בעירייה כעובדת סוציאלית עד שנת 1975.

בהמשך, כרמלה עברה  למשרד הרווחה בבאר שבע ועבדה כמפקחת מחוזית בשירות ילד ונוער בהתמחות למשפחות אומנה. לאחר 38 שנות עבודה כאחות וכעובדת סוציאלית פרשה לגמלאות בשנת 2000.

במשך השנים, משנת 1963 נולדו לכרמלה ובעלה ארבע בנות. בתיה נולדה בשנת 63, קיבלה את שמה על שם המיילדת שהייתה אחות טובה מאד וכן על שם בת-יה'. סיגלית נולדה בשנת 69, חגית נולדה בשנת  75, ומורן נולדה בשנת 84.

בתיה הבכורה, היום כבר סבתא, יש לה 5 ילדים ונכדים. היא מתגוררת בקריית מלאכי. עוסקת בהוראה וגם כמאמנת של ילדים ומתבגרים. הבן הבכור של בתיה עוסק בנושא מחשוב ונותן הדרכות בחברת טבע ופרויקטים שונים. הבת השנייה אדריכלית, השלישית למדה מחשוב אך לא עוסקת בזה, הרביעית מורה והצעיר עובד בהייטק.

הבת השנייה, סיגלית, למדה כלכלה. מנהלת קשרי נדל"ן באזור הדרום בבנק הפועלים ומכינה גמלאים לקראת היציאה לפנסיה. בעלה עובד בקמ"ג. יש לה 3 ילדים, בתה הבכורה עובדת כמורה למתמטיקה, השני סטודנט לכלכלה וחשבונאות והצעיר, שלמד בבית ספר למחוננים ב"מעוף" היום בצבא, בצוללות בחיל הים.

השלישית, חגית, למדה תרפיה באומנות ואיכות הסביבה ועוסקת בתחום תרפיה באומנות. בעלה עובד בהייטק, יש להם תאומות בנות 9.

הרביעית, בת הזקונים, מורן, מעצבת גרפית, למדה בשנקר. עובדת בסטודיו בפארק ההי טק גב ים נגב, עוסקת בעיצוב גרפי ומיתוג לחברות ממגוון תחומים, ביניהם: תעשייה, היי טק, אירועים ותערוכות. בעלה שותף בחברה משפחתית "גל תעשיות" שעוסקת בתחומי ההנדסה, ההקמה והאחזקה המכנית. יש להם 3 ילדים. הבכורה בת 11 ולומדת בתוכניות העשרה של בית הספר ופעילה במועצת התלמידים, השני בן 9 והצעיר בן 4.

כרמלה  אומרת: "כיום יש לי ב"ה  13 נכדים ו-7 נינים."

בהגיעה לגיל 70, משפחתה ערכה לכבודה מסיבת הפתעה בירושלים. במסעדה חיכו לה כל בני המשפחה, נכדים ילדים ואחים. בחצות לאחר סיום המסיבה, הם יצאו לסיור במנהרות הכותל.

עם פרישתה מהעבודה כרמלה החלה להתנדב בבתי ספר בבאר שבע במסגרת עמותת "ידיד לחינוך". הרצון להתנדב עלה תוך כדי שיחה עם חברה על האלימות  המתגברת בבתי הספר ובגנים. באחד הימים כרמלה קיבלה הודעה שמחפשים גמלאים להתנדבות בבתי הספר בעיר. כרמלה התקשרה וסיפרה לחברתה, ושתיהן והחליטו להתנדב. למחרת, הן התייצבו בעמותה והצטרפו.

במסגרת ההתנדבות הן  ליוו ילדים המתקשים לימודית, חברתית ורגשית. בד בבד הצטרפו ילדים אשר ביקשו את עזרת המתנדבים, וניכר היה שהילדים היו צמאים לדמות חיצונית. הרבה פעמים כשהיו מריבות בהפסקות, הילדים העדיפו לערב את המתנדבים על מנת ליישב את הסכסוכים.

כרמלה התנדבה  בבתי הספר  במשך שש שנים. בכל סוף שנת לימודים נהגו הילדים לכתוב מכתבי הערכה למתנדבים. ובסיומה של ההתנדבות כתבו מכתבי פרידה מרגשים מאד.

במשך השנים הצטרפתי לוותיקי באר שבע שהופיעו בבתי הספר היסודיים בעיר לספר על התפתחות העיר באר שבע מאז הקמתה.

תעודת ההוקרה מעמותת "ידיד לחינוך "  

כרמלה אומרת: "תקופת התנדבות זו תרמה לי רבות, ועל כך נאמר: 'ככל שאת נותנת את מקבלת יותר!' "

הזוית האישית

אוריה שמעון ובטי סמיונוב, תלמידות י"א "אור מרגלית": כרמלה יקרה, הפרויקט הזה תרם לנו להבין ולהעריך את משמעות החיים. למדנו שלא הכל בא בקלות ושהיו אנשים שכל כך התאמצו לעלות לארץ שלנו, לארץ לא מיושבת ומלאה בחול וחול. הם היו יהודים שהשתוקקו לעלות לארץ ישראל כי זאת הארץ הקדושה. אנו מעריכות את אותם אנשים שבנו והקימו את הארץ, לטובת הדורות הבאים. למדנו ממך מה זו גבורה ואיך לא לוותר על המטרות והרצונות שלך בחיים. מאז שעלית לארץ התנהגת כמו גבורה אמיתית! לא וויתרת על הלימודים וכל חייך המשכת ללמוד. לימדת אותנו להעריך את החיים וגם שיש רגעים בחיים שצריך לדעת להפוך לימון ללימונדה. גם אם זה קשה. לימדת אותנו על אהבה ואכפתיות  וכמה חשוב להתנדב ולעזור לילדים. אנו כל כך שמחות שהכרנו אישה מיוחדת כמוך שמלאה באהבה ונותנת לכולם. ועוד יותר שמחות שזכינו לשמוע את סיפור החיים העצום והמרגש שלך. באהבה והערכה.

כרמלה כותבת: הזכרונות הנ"ל הינם תמצית תולדות חיי. העלאתם רגשה והחזירה אותי למחוזות ילדותי. ועל כך נתונה תודתי לגברת שוש לוי, שאחראית לפרויקט "הקשר הרב דורי עם וותיקי העיר באר שבע". שוש פנתה ועודדה אותי להצטרף לפרויקט זה ועל ידי כך ניתנה לי ההזדמנות לחזור לימי ילדותי ולתקופת עלייתי ארצה בשנות ה-50 בתנאים קשים ומאתגרים. זה היה מחיר הגשמת חלום העלייה לארץ ישראל. הגשמתו הייתה הישג שלא ניתן לתיאור. תודה לאוריה ולבטי התלמידות מ"אור מרגלית" אשר גילו עניין וסקרנות בפרויקט וסייעו בכתיבתו. תודה גם לבני משפחתי שעודדו אותי לכתוב את הזיכרונות האלה שבאו לידי ביטוי כל פעם שעלה נושא העלייה לארץ, הקשיים והאתגרים שהתלוו אליה. והנה נפלה בדרכי הזדמנות לעשות זאת במסגרת הפרויקט הנ"ל. ולהיווכח עד כמה באר שבע שינתה את פניה ללא היכר מעיר מדברית לעיר פורחת ומשגשגת. חשוב מאד שהדור הצעיר ילמד ויבין שהמציאות העכשווית בה הוא חי איננה מובנת אליה. התפתחותה של באר שבע מלמדת אותנו על הקשיים והאתגרים שעמדו בפני התושבים באותה תקופה ויכלו להם. בהערכה.