מאגר סיפורי מורשת

אני, זיוה כהן, נולדתי בבוקרשט שברומניה בשנת 1947 ועליתי לארץ בשנת 1959. רוצה לספר סיפור:

לפני שנים, בעלי הוזמן על ידי אונסק"ו ללמד שבוע באוניברסיטת רבאט שבמרוקו. קפצנו על המציאה. התכנון היה: שבוע מלמדים ושלושה שבועות מטיילים. וכך היה. טיילנו לאורכה ולרוחבה של מרוקו. לפעמים הצטרף לטיול מרצה מהאוניברסיטה ולפעמים סטודנט אחד או שניים. הם הראו לנו מקומות שאף מדריך טיולים לא היה מראה לנו.

שוטרים עצרו אותנו לעתים קרובות, כדי לבדוק מסמכים. בתחילה לא הבנו למה עוצרים אותנו ולמה הסטודנטים היו מבוהלים כל כך. מאוחר יותר הבנו שהסטודנטים נרדפו על ידי השלטון בגלל דעותיהם, המנוגדות למלוכה במרוקו.

אחד הסטודנטים הציע לקחת אותנו לראות את אחת החוות החקלאיות בצפון מרוקו. לשאלתנו מה מיוחד בחווה מסוג זה, הוא אמר לנו: 'תראו מהו עוני אמתי, מה זה ניצול ומהם האריסים של ימינו'.

הגענו למקום שכוח אל. חם! שומם! אין נפש חיה. רק חול וחול. חומת חמר שהקיפה שטח ענק, ובתוכו חורבה ששימשה בית מגורים – החווה החקלאית.

מרחוק שמענו צעקות ואישה זקנה מאד התקרבה אלינו בהליכה מהירה. האישה הייתה כפופה לגמרי ונראתה כמו מכשפה. הגב היה מקביל לאדמה, דבר שלא פגע במהירות הליכתה. שיערה הגיע עד הכתפיים, הוא היה פרוע, אדום, מכוער, מצחיק, מפחיד ומעורר רחמים כאחד. 'למה היא צבועה ככה כל כולה מכף רגל ועד ראש בחינה?' תהיתי.

'היא התגנדרה לכבוד החתונה של בת משפחה', תרגם הסטודנט את תשובתה.

'נכון שזה יפה?' שאלה. 'תראי איך אני יפה היום!' היא נראתה כמו מכשפה שיצאה מספר ילדים.

הסטודנט הסביר שהיא עובדת בשמש. האדמה והחום מייבשים את עורה. פוערים סדקים עמוקים בעור היבש, שחורים וכואבים. הדבר היחיד שקצת מרכך את עורה ומסתיר את החריצים השחורים זה החינה.

'בגילה?' שאלתי, 'עוד עובדת בשדות?'

'בת כמה את חושבת שהיא?' שאל הסטודנט.

'בת מאה', חשבתי.

'היא רק בת 50', אמר מבלי להמתין לתשובתי.

אנחנו מסתכלים מסביב ורואים אדמה צחיחה, ללא צל, ללא ירק. חם! פה ושם שיחים שהיו אמורים להיות עצים. על שיח אחד, שאריות פרי שלא נקטף והתייבש. לידינו שיח קטן של גפן עם אשכול ענבים שנראה טוב למאכל.

גבר וארבעה ילדים יצאו והצטרפו אלינו. הם היו רזים מאוד ולבשו סחבות. הם המשפחה שמתחזקת ושומרת על המקום בתמורה למגורים ולחלק מהיבול ומבעלי החיים שהם מגדלים. עניים זעק לשמים. בעלי שאל את הילדים, למה הם אינם אוכלים את הענבים, הם הרי עומדים להתקלקל. הם ענו שזה של בעל הבית. להם אסור לקחת מעבר למה שהוקצב להם, גם אם זה יתקלקל.

חשבתי, 'מי יידע?' אבל הם לא לקחו. הפחד השתקף בעיניהם. מעולם לא ראיתי ילדים פוחדים כל כך. בעלי קטף את אשכול הענבים ונתן אותו לילד. הוא פחד לקחת את האשכול. הפצרנו בילדים. ולבסוף הילד לקח את האשכול, אבל לא אכל.

כשרצינו ללכת פנתה האישה לבעלי: 'קח את הילדה איתך לארצך. קח אותה, היא ילדה יפה וחכמה. גדל אותה כמו בת. תציל אותה מהעוני, מהרעב'. הגבר הצטרף גם הוא לדברי אשתו: 'קחו את הילדה, תחנכו אותה, תצילו אותה'.

הבקשה הנואשת קרעה את ליבנו וללא אומר חזרנו לרכב.

בזווית העין ראינו את הילד מחלק את הענבים בין כולם.

הזוית האישית

הבקשה הנואשת קרעה את ליבנו וללא אומר חזרנו לרכב. בזווית העין ראינו את הילד מחלק את הענבים בין כולם.