מאגר סיפורי מורשת

שמי שרי הוכמן, נולדתי בתל אביב. אבא שלי עלה מרומניה. לפני שהוא עלה לארץ הוא היה חבר בתנועת הנוער של גורדוניה. הוא היה ילד צעיר שהלך עם האחים הגדולים שלו לתנועה.

מהי תנועת גורדוניה?

תנועת הנוער "גורדוניה" הייתה תנועה ציונית-סוציאליסטית, שהחלה להתארגן בגליציה המזרחית ב-1923 ובקרקוב בשנת 1925. "גורדוניה" ינקה משלשה מקורות עיקריים: מערכי המוסר של תנועת-נוער, ובעיקר של תנועת-נוער עברית; מתורתו של א.ד. גורדון, תורה לפיה קיים קשר בלתי נפרד בין חיי האדם ועבודתו ובין חיי האומה ואדמתה, וכן, מערכיה העיקריים ועקרונותיה הציוניים-סוציאליסטיים של תנועת "הפועל הצעיר" שבארץ ישראל.

אבא שלי רצה להיות קצין בצבא היהודי בארץ ישראל. הוא חלם שמדינת ישראל תקום בארץ ישראל. כשהיה קטן, הוא אמר: "אני אהיה קצין בצבא היהודים כמו יהודה המכבי". אבא שלי הגשים את החלום שלו וכל חייו כמעט היה איש צבא. הוא לחם כמעט בכל מלחמות ישראל, למעט מלחמת העצמאות, בה היה עדיין ילד בן 12.

אבא שלי עלה לארץ באונייה "יחיעם", אונייה שנתפסה על ידי הבריטים. בים התפתח מאבק מול הבריטים, כי העולים רצו לעלות ולהישאר בארץ, אבל הבריטים הכריחו את כל העולים שהיו על האונייה ביחד עם האונייה להגיע לחיפה. כל הנוסעים הורדו בכוח מהאונייה וגורשו למחנות בקפריסין. במחנות אבי שהה כמעט שנה, הוא הגיע לארץ בפברואר 1949, שבעה חודשים לאחר קום המדינה.

אימא שלי נולדה ברוסיה, בגבול הרי אורל, גבול סיביר בעיר ניז'ני טגיל. בגיל שנתיים, כשהייתה במעון ילדים ברוסיה, היא חלתה בשיתוק ילדים והייתה משותקת בחצי הגוף הימני שלה, אך כל מי שהכיר אותה, ראה שהיא אישה יפהפיה, היא הייתה הנערה היפה ביותר בתל אביב ואנשים באו להראות אותה בתמונה מצולמת בפוטו בן יהודה. היא הייתה אישה גיבורה וחזקה ושום דבר לא עמד בדרכה להצלחה בחיים. היא עלתה לארץ באונייה "נגבה" בתאריך 1.2.1948 בגיל 8, ותמיד עזרה להורים שלה לגדל את האחים הקטנים שלה ולעזור בכל מה שצריך בבית. היא עזרה לסבא שלי לגדל ירקות בגינה על יד הבית בלוד והלכה לטייל עם הפרה שושנה. היא חלבה את הפרה, למרות הקושי הרב בתפעול היד הימנית שלה. היא לא וויתרה והייתה פעילה בתנועת הנוער, הייתה חברה פעילה ומדריכה בתנועת "הנוער העובד" ונבחרה למדריכה מצטיינת,. היא הלכה ללמוד בסמינר למורות, כדי להיות מורה וגננת בארץ.

שני ההורים שלי הקדישו את חייהם למען הארץ והסביבה. אבא שלי כאיש צבא ואימא שלי כמורה לעברית בישובים מסביב לבאר שבע (היא לימדה באופקים ובשדרות נשים ואימהות לקרוא ולכתוב בעברית, זה נקרא "גירוש הבערות", "הפרחת הבערות"). היא הייתה קמה מוקדם בבוקר ונוסעת ללמד עד השעות המאוחרות בערב ואני הייתי אחראית על האחים שלי. אני דאגתי לאוכל, למקלחת ולהכנת שיעורים. אמי תמיד אמרה "שלחיות בארץ ישראל זאת זכות ענקית וצריך להוקיר ולהודות על כל יום שלנו בארץ, גם אם קשה – אנחנו תמיד ננצח."

בשנת 1961 בחורף, עברנו לגור בבאר שבע בשכונה של אנשי צבא קבע. בשכונה גרו גם עולים חדשים ואנשים קשי יום. אבא שלי קיבל תפקיד "במפעל הטקסטיל", שהוא הכור האטומי בדימונה. בבוקר הגברים היו נוסעים מהשכונה וחוזרים מאוחר בלילה, לפעמים הם לא חזרו ונשארו לעבוד. בנוסף, אבא שלי היה עסוק עם הצנחנים במרדפים אחרי מחבלים בבקעה, חבר שלו סא"ל משה פלס – "סטמפלה" – שהיה גם המפקד שלו, נהרג שם במרדפים בעמק הירדן. כך שאבא היה מבקר לפעמים בשבתות ולפעמים באמצע השבוע ולפעמים עברו מספר שבועות בין ביקור לביקור. אולי כדאי שאספר לך שכשדודה ורד, האחות של אביך גיא, נולדה, הוא קיבל את הידיעה כשהוא עדיין בתפקיד, אחרי פעולה שהייתה בלבנון בלילה. הוא חזר למשרד בבסיס שלו ושם שרו לו החיילים: "סבא בא.. סבא בא,", כך הוא הבין שבלילה הוא הפך לסבא והוא עדיין לובש מדים ומשרת את ארצו האהובה.

בבית הוריי, תמיד היו מפגשים של כל מיני פעילים, אנשי צבא ואנשי רוח. הם היו יושבים בסלון ומדברים על מה צריך לעשות כדי לשמור ולעזור למולדת הצעירה. אני אהבתי לשבת מאחורי הקיר במסדרון ולהקשיב לשיחות שלהם. הם לא סיפרו על כמה קשה לחיות בארץ ולא התעסקו למי יש אוטו יותר טוב או בית גדול יותר, הם שאלו את עצמם – 'מה אני יכול לעשות כדי שהחיים בארץ יהיו בטוחים יותר והילדים שלנו יגדלו עצמאים וגאים יותר, מה לעשות כדי לחזק את הארץ שלנו'.

החיים בבאר שבע

החיים בבאר שבע היו מעניינים מאוד. ביום יום הגיעו לכיתה תלמידים מארצות שונות וכך למדנו מילים בהודית, באנגלית, בצרפתית וברומנית. בשכונה האנשים דיברו בעיקר בעברית, אך הילדים בכיתה לפעמים דיברו עם ההורים שלהם בשפת המוצא שלהם. בסוכות גנבנו קרשים מבתים בבנייה ובנינו סוכה ענקית. כל הילדים קישטו את הסוכה ובכל מיני אגרות ברכה לשנה החדשה, עשינו שרשראות מעיתונים. במיוחד אהבנו את השבועון "עוד להיט", כי הוא היה מודפס בצבע. במשך כל החג ירדנו לאכול שלוש ארוחות ביום על יד שולחנות מאולתרים או שישבנו על הדשא ואכלנו. הרבה פעמים התחלפנו באוכל, לדוגמה – הלן חברה שלי הביאה פריקסה שאבא שלה עשה, זו לחמנייה מטוגנת עם סלט טונה, ביצה קשה, תפוח אדמה וקצת חריף שקוראים לו אריסה. אני הבאתי חביתה עם ירקות בלחמניה, אז החלפנו ארוחות וככה למדתי להכיר טעמים חדשים ונפלאים.

ואז פרצה מלחמת ששת הימים ואבא שלי חזר לשירות צבאי מלא. הוא לא היה בבית כמעט ארבע שנים. הוא היה בא לבקר בסוף שבוע, או בחגים, לפעמים היינו נוסעים אליו למחנה לבלות בחג ולטייל.

סיימתי בית ספר יסודי ועברתי ללמוד בתיכון, במקיף א' בבאר שבע. בכיתה ט', בקיץ בחופש בין כיתה ח' לכיתה ט', עברתי במד"א קורס חובשים של שלושה חודשים לאחריו – כמו שלימדו אותי בבית – התנדבתי במד"א. שם היו עוד ילדים כמוני. הם באו מכל מני מקומות בעיר, באר שבע הייתה כבר עיר די גדולה והתפרסה על שטח ענק.

באוקטובר 1973 פרצה מלחמת יום כיפור. במלחמה התנדבתי לפנות פצועים באוטובוסים שהפכו לאמבולנסים משדה התעופה חצרים, לבית החולים סורוקה. זה היה מאוד עצוב וקשה. זה עורר בי הרבה מאוד מחשבות על העתיד שלנו פה בארץ שלנו. בליבי תמיד ידעתי שזאת ארץ מכורתי, ארצי האחת האהובה ושאנחנו חייבים לשמור עליה ועל כל מגוון החיים שבה.

החיים עם ההורים המיוחדים שלי וההתנדבות שלהם יצרו אצלי את החוסן להתמודד עם החיים ובעיקר לאהוב את הארץ שלי.

הזוית האישית

סבתא שרי: שמחתי לפגוש את נכדי האהוב ולספר לו מה הוביל את חיי למקום שבו אני נמצאת כעת, ולחוות את התרגשותו מהסיפור ומהחוויה המשותפת. נכון, אני צברית דור ראשון, נולדתי בארץ, הארץ הייתה צעירה וימיה לא היו קלים – גם כעת המצב איננו פשוט. האהבה הענקית לארץ ולכל תושביה והתמיכה ההדדית שלנו אחד בשני לימדה אותי המון על החיים. אני רואה בנכד שלי את אותן תכונות מיוחדות של אהבה לזולת, של עזרה ותמיכה הדדית, ביחד עם ההתפתחות שלו אני מאמינה שיפרח ויצליח בחייו, וזה נפלא בעיניי.

נועם היקר, תמשיך לגדול ולפרוח, תמשיך להגשים את שאיפותיך ובעיקר תזכור שלפני הכל – תהיה אדם אוהב בריות, אוהב חיים וחפץ חיים. אוהבת אותך מתוק שלי.