מאגר סיפורי מורשת

שמי עליזה שלח ואני משתתפת השנה עם נכדי שגיא הרדוף, בפרויקט הקשר הרב-דורי.

נולדתי במרוקו בעיר "ספי", למשפחה בת שמונה ילדים. אבי היה ספר דור שני, אמא וסבתא שלי היו תופרות. החיים בבית היו צפופים אך שמחים. גרנו בשכנות עם עוד כמה משפחות. במרכז הייתה חצר משותפת, ושם התנהלו חיי חברה מאוד טובים. בחצר הזאת כל הילדים נאספו למשחקים, ושם חגגנו חגים במשותף, חתונות, ואפילו ישבנו שבעה.

החלום שלי

היינו משפחה מסורתית עם חלום אחד גדול. המשחקים ששיחקנו בדרך כלל היו קלאס, קפיצה על חבל, מחבואים (היו הרבה מקומות מחבוא). פסח היה החג האהוב עלי, כי בכל פסח היה מפגש משפחתי גדול עם הסבים, סבא רבא, סבתא, דודים ודודות, בפסח היינו מקבלים בגדים חדשים, ונעליים חדשות.

החלום שלי היה לעלות לארץ ישראל. בסוף כל ארוחה סיימנו במשפט: "בשנה הבאה בירושלים". שמעתי על ירושלים מכל מי שהיה סביבי, כולם דיברו על ירושלים, וזה היה חלום של כל היהודים. אני שמעתי שירושלים היא עיר קדושה, ושכל יהודי חי שם בשלום ובאהבה. החיים שלנו התנהלו בצל החלום.

הדרך לבית הספר לא הייתה חלקה כי סבלנו מאנטישמיות. הערבים זרקו עלינו אבנים ואפילו נפגעתי פעמים רבות, ולכן כל הבקרים היו קשים. אני זוכרת שכל יום מחדש התעוררתי עם פחד, לא רציתי ללכת לבית הספר. היציאה בערב מהבית הייתה קשה ומפחידה. בשנת 1956 בפרוץ מלחמת סיני, סבלנו מאלימות מצד תושבי מרוקו, חלק מחנויות ובתי הכנסת של היהודים נשרפו. נשארנו בתוך הבתים במשך ימים ספורים.

היה דחף חזק לעלות לארץ ישראל וחיכינו בתור לעליה. התור שלנו הגיע רק אחרי שש שנים. בצורה מאוד בהולה באמצע הלילה: לקחנו תיקים והכנסנו לתוכם מה שבא ליד, כמו בגדים, נעליים, ועוד קצת אוכל וזהו. זה כל מה שלקחנו. עלינו על אוניה, שבה היו תנאים מאוד קשים, אבל אחרי מסע ארוך הגענו לארץ ישראל. הגשמתי את החלום שלי לעלות לארץ ישראל. אני, הוריי, סבתא והאחים שלי, הגענו לקריית שמונה, ולאחר חודשיים עברתי לקיבוץ שדה נחמיה ללמוד באולפן, שזה חצי יום לימודים וחצי יום עבודה. היה לי קל בלימודים, אך העבודה בשדות הייתה קשה ביותר. חבורת האולפן הייתה מורכבת מאנשים שהגיעו מרומניה, קנדה, צרפת והיה מאוד מעניין.

הזווית האישית

שגיא: היה לי כיף לעבוד עם סבתא ולשמוע את הסיפור.

עליזה: נהנתי לעבוד עם שגיא נהנתי במפגשים הרב דוריים, ומהביקור במוזיאון “אנו”.