מאגר סיפורי מורשת

שמי יהונתן, אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם סבתי, אסתר (אטי) רדלר (בריטן), יחד אנו מתעדים את סיפור חייה ומנציחים אותו במאגר המורשת של התכנית.

זהו סיפורה של סבתא אטי: "שני הוריי גדלו בבתים ציוניים. אמי, פנינה שוורצמן, נולדה באוקראינה ואבי, שלמה בריטן, נולד ברוסיה. לאחר שנישאו בשנת 1913, עברו לאודסה.

אמי הייתה אשתו השניה של אבי, שהיה בעל בית מסחר והיו לו ארבע בנות. הוריי גמרו אומר לעלות לארץ ישראל ולקבוע בה את ביתם. הם סבלו מפרעות הקוזאקים בזמן שחיכו לאישורים לעלות ארצה. בשנת 1919, זמן קצר לאחר המהפיכה הרוסית, עלו לישראל. הם הגיעו ליפו ל'בית החלוץ' שכונה 'בית העולים'. הם עוד התאכסנו שם ב-1 במאי 1921, היום שבו פרצו מאורעות תרפ"א שהחלו ברחובות יפו ברצח חיים ברנר והמשיכו לרחובות יפו. הם הגיעו גם ל'בית החלוץ' כדי לפגוע בעולים החדשים ולהביע את זעמם נגד העלייה היהודית. בבניין שהו כ-70 עולים חדשים אשר הצליחו להדוף את הניסיון הראשון של הפורעים הערבים לחדור לבית. העולים חיכו בכיליון עיניים לסיוע המשטרה, אך השוטרים והקצינים הערבים שהגיעו למקום, לא רק שלא סייעו להם, אלא פרצו את השער ואיפשרו להמון המוסת לחדור פנימה. הפורעים החלו במסע הרג וביזה, במהלכו נרצחו 14 עולים חדשים שהתבצרו בחדר הקריאה בקומה הראשונה. רבים נפצעו, והדיירים ששהו בקומה השניה ניצלו, משום שהפורעים לא הספיקו להגיע אליהם. כעבור חצי שעה הגיע למקום קצין בריטי, מייג'ור ליינול ג'ון, שפיזר את הפורעים ביריות אקדח. למרבה המזל, משפחתי שהתה בקומה השנייה ותוך כדי המהומה אבי הצליח לחלץ את כולם מהחלון מחוץ לבניין ולהעלות את המשפחה על כרכרה. הם נסעו משם והגיעו לכפר סבא, שם קם ביתם הראשון בארץ ישראל שלא היה אלא אוהל. התחנה הבאה של הוריי הייתה המושבה ראש פינה. שם עבדו בשדות הטבק, אך פרנסה טובה לא הייתה שם והם חזרו למרכז לשכונת הרכבת בתל אביב.

נולדתי בבית החולים 'הדסה' בתל אביב בשנת 1931, ביום השביעי של סוכות הנקרא 'הושענה רבא'. בהיותי בת זקונים לשני אחים ושלוש אחיות, כולם "כרכרו" סביבי. כשהייתי בת שנה, עברו הוריי לשכונת 'עובד' בתל אביב, שכונת צריפים קטנה. הוריי כבר היו "ותיקים בארץ" – 12 שנים מאז עלייתם. אבי היה סוחר סוסים והגיעו אלינו הביתה להתארח סוחרי סוסים יהודים וגם ערבים. באחד הימים הגיע אלינו מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל אביב הידוע, שהיה קונה אצל אבא את סוסי הרכיבה שלו. הבית היה תמיד פתוח גם לעולים חדשים שאבי עזר בשילובם – הוא חיפש להם דירות ומקום עבודה. ארלוזורוב היה שולח את העולים ואבי היה נותן להם סוס ועגלה כדי שיוכלו להרוויח, והם היו חותמים איתו שיחזירו בבוא העת. כשאבי הלך לעולמו מצאנו שתי מגרות מלאות עם 'ווקסלאך' שלא החזירו ואבי מעולם לא דרש. אמי הייתה נדבנית והייתה תופרת לעולים חסרי כל מרוסיה "רובשקה" (חולצה רקומה שהרוסים נהגו ללבוש בשבתות וחגים). אימא בישלה לסוחרים, לעולים ולכל שאר הקרואים והאורחים.

משפחת בריטן – אמי, אחיי ראובן (משמאל) ויוסל'ה (מימין) שלוש אחיותי ואני אטי (במרכז)

למדתי בגן העירוני אצל הגננת סימה ברחוב צ'לנוב. שמרתי איתה על קשר והיא אף הייתה בחתונתי. כבר מגיל 4 ידעתי לקרוא כי בן השכנים, נפתלי, אהב ללמד אותי והסביר לי למשל שהאות ק' נראית כמו איש זקן עם מקל. כך כשהגעתי לכיתה א' בבית ספר 'ביאליק', כבר ידעתי קרוא וכתוב. באמצע השנה הועברנו לבית ספר 'יסוד המעלה' ובהמשך עברתי לבית הספר הדתי 'בית יעקב'.

אטי בגיל 8, טיול בית ספר 'בית יעקב', כיתה ג'

על אף המפגש הראשון והטראומטי של אבי עם הערבים שהתרחש ב'בית החלוץ' ביפו, הוא שמר על יחסים טובים עם שכנינו הערבים וקלט חיש מהר את השפה הערבית בזכות עבודתו עם הסוחרים הערבים. בתור אדם אדוק באמונתו, הוא ידע לכבד את אמונתם של הערבים והכבוד היה הדדי. הם כינו אותו "חתייאר אבו רובין" (אביו הזקן של ראובן). הוא היה ידוע ביכולתו ליישב מחלוקות בין יהודים לערבים. ב-1936 פרץ המרד הערבי הגדול שנמשך בהפסקות עד שנת 1939 (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט). המרד כוון נגד מוסדות המנדט הבריטי ובמידת מה נגד היהודים, ומטרתו הייתה לסכל את העלייה היהודית ואת מכירת הקרקעות ליהודים.

מתקופה זו יש לי כמה זיכרונות, הייתי בת 5 ואני זוכרת איך התנפלו עלינו הפורעים הערבים וראיתי מהחלון את עובדי הנמל הסלוניקאים רצים להילחם בהם. אותנו הילדים לקחו למשפחה ברחוב מלצ'ט, שם חיכינו עד שלקחו אותנו חזרה הביתה. בגיל 8 הצטרפתי ל'תנועת הצופים העבריים בישראל', או בקיצור 'הצופים הקשישים'. השבט שלנו נמצא ברחוב מאז"ה, על יד מגדל המים הישן והגימנסיה הריאלית 'בלפור'. כשהייתי בת 14 הגיעו אלינו נציגים לצופים מטעם ארגון 'ההגנה' במטרה לגייס אותנו. אני בדקתי את כל המחתרות ולבסוף בחרתי להתגייס ל'הגנה'. הייתי חלק מ'גדוד החברות', שכלל נשים בלבד. נהגנו להיפגש בבתי ספר בתל אביב ובגימנסיה הרצליה ושם עברנו אימוני קפא"פ (קרב פנים אל פנים), "התיידדנו" עם כלי נשק ולמדנו לפרק ולהרכיב אקדחי מאוזר וסטן גם בעיניים עצומות. לפעמים השתתפנו בפעולות בשטח, למשל חלוקת כרוזים. נשארתי ב'הגנה' עד הכרזת המדינה ופרוץ מלחמת העצמאות. שבועיים לאחר מכן הוקם צה"ל שהתבסס על המבנה האירגוני של ה'הגנה' (ומכאן שמו 'צבא הגנה'). אותי לא גייסו מכיוון שלא מלאו לי 18. כבר הייתי חברה של שלמה ועד מהרה נישאתי בגיל 18 ולכן הייתי פטורה מגיוס.

אטי בת 15 (מימין) בכיכר לונדון בתל אביב עם חברתי שרה, 1946

את בעלי שלמה הכרתי על מגרש הכדורגל. "נדבקתי" בחיידק הכדורגל הודות לאחי ראובן ונהגתי לצפות במשחקים שהשתתף בהם. באחד הימים התלוויתי לחברתי יונה לצפות בקבוצת מכבי רמת גן במשחק בראשון לציון. השחקנים על כר הדשא רצו בהתלהבות אחרי הכדור, אבל אני עקבתי בעיניי רק אחרי שחקן אחד. אמרתי לחברתי: "יונה, הבחור הזה יהיה בעלי". זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את שלמה שלי, השלמה השני בחיי ששמו היה כשמו של אבי, החצי השני שלי ומי שיחיה איתי קרוב לחמישים שנים. לימים סיפר לי שלמה שגם הוא לכד אותי במבטו באותו משחק אך מכיוון שהייתי נערה צעירה בת 14 והוא היה בן 20 הוא החליט להמתין קצת. שנתיים לאחר מכן, כשהייתי בת 16 הפכנו לזוג.

שלמה במדי קבוצת הכדורגל מכבי ר"ג

ביום ההסטורי, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הייתי בבית הוריי כשקולו של בן גוריון בקע ממקלט הרדיו. מיד לאחר ההכרזה יצאתי עם אחי יוסל'ה לכיכר המושבות ברחוב העלייה בתל אביב והצטרפנו לקהל החוגגים ששרו ורקדו ריקודי הורה במעגלים. שלמה כבר היה מגוייס אז. למחרת ההכרזה, פלשו לארץ ישראל צבאות מדינות ערב, וכך התחיל השלב השני של מלחמת העצמאות, שלמעשה החלה עוד קודם לכן, מיד לאחר שתכנית החלוקה שהתקבלה באו"ם בכ"ט בנובמבר 1947. המעבר בין חגיגות ערב העצמאות לקרבות של היום שאחרי היה חד כתער. שלמה היה אז חייל בחי"ש, חיל השדה של ארגון ההגנה, ונשלח לשמור על גבול הצפון מפני פלישה סורית. בחי"ש שירתו מתנדבים בעלי כושר קרבי בני 18 עד 26, שהיוו את לב ליבו של 'כוח המגן העברי' של היישוב היהודי בארץ, שעל בסיסו יוקם צה"ל. כשהוקם צה"ל השתייך לחטיבת 'אלכסנדרוני' גדוד 33. אני וחברותיי בהגנה ב'גדוד החברות' נשלחנו ליפו להגן על בתיה מפני הבוזזים. על פי תכנית החלוקה, יועדה יפו הערבית להיכלל בשטחה של המדינה הערבית, אך שלושה שבועות לפני הכרזת העצמאות, נכבשה העיר בידי אצ"ל ורוב התושבים נמלטו על נפשם. מ-90,000 ערביי העיר נותרו כ-4,000 בלבד. העיר הפכה לעיר רפאים ורבים, למרבה הצער, ניצלו את ההזדמנות ופרצו לבתים ושדדו מכל הבא ליד. אנו נשלחנו להגן על בתי הערבים ולחסום כניסת פורצים.

אטי בתקופת ה'הגנה' בתל אביב

לתמונות מיום ה' באייר, לחצו על הקישור – ישראל נגלית לעין

שלמה ואני שמרנו על קשר מכתבים הדוק במשך כל המלחמה. בליל פציעתו, ה-4 ביוני 1948, ליבי ניבא לי רעות וכל הלילה בכיתי. הייתה לי תחושה רעה. למחרת ראיתי את חברו הטוב של שלמה, דנצ'יק ליד הדלת. "קשה או קל?" מיד שאלתי. תשובתו הייתה: "בואי ואקח אותך לבילינסון". שלמה נפצע בקרב עקוב מדם שלימים נרשם בדפי ההיסטוריה כ"קרב קאקון" על שם של הכפר בו התנהל. קאקון היה כפר ערבי גדול בעמק חפר ובאותה עת שימש כבסיס לצבא העירקי שהגיע לסייע לערביי ישראל. המיקום של הכפר היה בראש גבעה וכך הקנה לו שליטה טובה על כל סביבתו. תושבי קיבוץ המעפיל נאלצו להסתתר מאימת הצלפים כל היום. ארגון ה'הגנה' החליט לכבוש את הכפר והמשימה שתוכננה להתבצע בלילה בין ה-4 ל-5 ביוני 1948, הוטלה על חטיבת אלכסנדרוני. הקרב היה קשה מאוד ולבסוף רק בשעות הערב נכנעו העירקים. שלמה נפצע קשה מפגז.

שלמה ואטי

שלמה ואני נישאנו כשהייתי בת 18 ביום 6.10.1949. אחרי ירח הדבש עברנו לגור ברמת גן. כארבעה חודשים אחרי נישואינו התעוררנו בוקר אחד ביום חורף קר של פברואר 1950 והנה העיר כולה מכוסה שלג. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה – העיר הלבנה הפכה באמת ללבנה.

שלג בתל אביב 1950

בשנת 1955, כששלמה עבד כנהג אוטובוס בחברת דן, נערך נשף לנהגי דן ובנות זוגם, שם זכיתי בתחרות מלכת הנשף. כעבור כמה ימים צלצלו אלי מ'ידיעות אחרונות' והזמינו אותי להגיע למיונים לתחרות מלכת היופי של ישראל. התחרות הארצית נערכה בחסות מגזין 'לאישה' שהתחיל את דרכו כמוסף של 'ידיעות אחרונות'. שלמה ואחי יוסל'ה הפצירו בי שאלך. הייתי בת 24. באותם ימים המתמודדות לא קיבלו בגדי מעצבים אלא היינו צריכות להביא בגדים מהבית. את השמלה שלי תפרה לי אחותי שושנה. באותם ימים הייתי נשואה ועם ילדי הבכור בעז. הוטל וטו על בחירת מלכת יופי נשואה למלכת היופי של ישראל (קל וחומר אימא לילד). אכן לא זכיתי במקום הראשון ובמקום זאת הוכתרתי למלכת היופי של תל אביב.

אטי מלכת היופי של תל אביב, 1955

שלמה עבד בדן שנתיים ולאחר מכן היה שותף במוסך ומשם התפתח הלאה בעזרתי והקים את חברת רדלר. אני תמרנתי בין הבית והילדים לבין המוסך שם עזרתי לשלמה בעבודת הניירת. המפעל התפתח וכיום ממשיך אותו בננו הבכור בעז בצומת כנות. מאז ומתמיד אהבתי ללמוד וכן לקחתי עבודות נוספות על מנת לסייע בפרנסת הבית. למדתי קוסמטיקה ופתחתי עסק כקוסמטיקאית. זה היה ב -1960 בערך והייתי כבר אימא לשני בנים – בעז וגיורא. עבדתי עד שנת 1969 בה נולדה בתי נגה (לימים אימא של יהונתן). באותם ימים גם למדתי פילוסופיה כשומעת חופשית באוניברסיטת תל אביב בשביל הנשמה, במשך השנים נרשמתי לעוד קורסים, אנגלית וגרמנית וכן יידיש, השפה האהובה עלי.

ב-1960 כששני הבנים גדלו קצת, שלמה ואני החלטנו להתנדב במד"א. עברנו קורס עזרה ראשונה. במרוצת הזמן שלמה התקדם בארגון והיה יו"ר נוער מתנדבים ארצי וחבר בוועד הפועל של מד"א. אני הגשתי עזרה ראשונה בסניף ולעיתים הייתי יוצאת עם האמבולנס לטפל בחולים ונפגעים. במלחמת ששת הימים עברתי טסט לאמבולנס ולצערי במדינתנו למודת המלחמות יצא לי להשתמש ברישיון לאמבולנס בשתי מלחמות: ששת הימים ויום הכיפורים.

ראיון עם אסתר בחגיגות 90 שנה למד"א- חדשות ארבע עם אלמוג בוקר – אסתר רדלר בריטן המתנדבת הקרבית של מד"א ממלחמת ששת הימים: כדי לצפות בראיון לחצו על הקישור.

אטי במד"א – גשר אלנבי, 1967, פליטים חוזרים מירדן בתום מלחמת ששת הימים

שלמה ואטי מקבלים תעודת הוקרה על התנדבותם במד"א

בשנת 1971, בעת שהיינו בחופשה במלון 'שורש', בעלי שלמה קיבל התקף לב חמור. הוא איבד את הכרתו והצלחנו בעזרת החברים שלנו עוזי ומרים להביא אותו במהירות לבית חולים הדסה עין כרם, שם נפתחה מחלקת טיפול נמרץ לבבי. הוא עבר שלוש החייאות. המתח וההזדהות שלי עם שלמה היו מאוד חזקים.

ההתנדבות במד"א הייתה למעשה ההקדמה לדבר האמיתי – בית ספר לאחיות. החלטתי להגשים חלום ילדות ולהגשים חלום כאשר פציינט אחד יחיד ומיוחד עומד לנגד עיני – שלמה. חלפו ארבע שנים מאז התקף הלב שלו, אבל הוא נזקק לתשומת לב מרובה והשגחה. אני, שחרדתי מהתקף לב נוסף, רציתי להיות מסוגלת לתת לו את הטיפול הטוב ביותר. לימודי האחיות התקיימו בבית חולים מאיר. כשהתחלתי את לימודיי הבנתי ש'אחות מעשית' אינה יכולה לעבוד בטיפול נמרץ לב וכך הבנתי שעליי להמשיך הלאה בלימודים ל'אחות מוסמכת'. הייתי מוכנה לשלב הבא שהרגשתי שכל חיי המתנתי לו – לשמש כאחות מוסמכת בבית חולים במחלקת לב.

השנה הייתה 1980 והייתי בת 50 ובפתחה של קריירה חדשה. רציתי לעבוד רק בטיפול נמרץ לב. הגעתי לבית החולים 'בילינסון'. האחות הראשית הציעה לי להיות סגנית במחלקת פגים. "תודה רבה על ההצעה", אמרתי לה, "אתן עושות עבודת קודש עם הפגים, אבל אני רוצה לעבוד רק בטיפול נמרץ לב". ידעתי מה הסיבה שהגעתי לכאן – לשמור על שלמה. כעבור שלושה ימים התקשרו מבילינסון ובישרו לי שנמצא מקום היכן שביקשתי ואני יכולה להתחיל לעבוד מיד. התחלתי את העבודה במחלקת טיפול נמרץ לב. לאחר שלושה חודשים של עבודה אינטנסיבית במחלקה, התבקשתי להחליף את האחות האחראית של פנימית א' שיצאה לחופשת לידה. זה לא היה עניין של מה בכך שכן נחשבתי עדיין כאחות חדשה. בתום עבודתי בפנימית א' חזרתי למחלקת טיפול נמרץ לב כאחראית המחלקה. הייתי שמונה שנים בתפקיד זה. בתפקידי הבא בבילינסון הייתי 'אחות קשר' שהיא הגורם המקשר בין בית החולים לבין הקהילה. במהלך עבודתי המשכתי ללמוד וקיבלתי תעודה במדעי החברה לשירותי הבריאות מבר אילן.

אטי אחות בבילינסון

"לתת זה לקבל" – זה היה המוטו שלי מאז ומעולם, שהוכיח את עצמו גם בשעותי הקשות. בכל שלב בחיי לבשה רוח ההתנדבות שלי פנים אחרות. כילדה הדרכתי בצופים, כנערה לחמתי בשורות ההגנה, כאישה צעירה התנדבתי בויצו, במד"א ובמחלקת השיקום של 'תל השומר', ובבגרותי מצאתי לי ארגונים אחרים הפועלים למען מטרות קרובות לליבי. אני חברה באיגוד הישראלי של הסורופטימיסט, איגוד בינלאומי א-פוליטי של נשים בעלות מקצוע, עובדות בשכר ועושות למען הקהילה ואף כיהנתי כנשיאת האיגוד. הייתי חברה ב'בית אברהם קריניצי', מוזיאון וארכיון לתולדות רמת גן, שם עסקתי בהתנדבות בתיעוד ממוחשב של מסמכים היסטוריים. הייתי חברה ב 'מסדר המכבים', ארגון הוותיקים של 'מכבי ישראל', המהווה מסגרת ארגונית, ספורטיבית, חברתית וחינוכית למאות אגודות ספורט בכל הארץ. ב-2001 היה לי הכבוד לקבל את תעודת 'יקירת מסדר המכבים' של מכבי ישראל ובספטמבר 2023 את 'יקירת מכבי ישראל'. הייתי חברה ב'מועצה לישראל יפה', הפועלת לקידום איכות החיים בישראל, שם כיהנתי כשופטת בכירה ולקחתי חלק בשפיטת מפעלים, ערים, יישובים, מוסדות ועוד. כחברה ב'הגנה' אני שייכת לארגון חברי ה'הגנה'. הייתי נוסעת איתם ביום תל חי לאנדרטת האריה השואג לאזכרה. עד היום אני גאה להניח ביום הזיכרון את זר חברי המחתרות באנדרטה במחנה בתל השומר. הייתי פעילה בעמותת 'אלכסנדרוני' התומכת בחטיבה שבה לחם שלמה והיא אמונה על הקמת אנדרטאות זיכרון בכל הארץ ועל עריכת אזכרות לנופלים.

הייתי חברה בוועדת אימוץ הצנחנים במסגרת עיריית רמת גן, שם הקפדנו לפנק את הצנחנים ובפרט את החיילים הבודדים שבהם. הייתי חברה בהנהלת 'האגודה למען הקשיש' של אגף הרווחה של עיריית רמת גן והרציתי בנושאי בריאות, נפילות ומניעתן במועדוני הקשישים העירוניים. בנוסף, הצטרפתי למערכת 'כיוון חדש' של האגודה למען הקשישי ברמת גן. ב'יום המעשים הטובים' היינו מחברים את שתי האוכלוסיות הללו – הצנחנים והקשישים – והצנחנים היו משפצים בהתנדבות את בתי הקשישים בעיר. פעלתי גם ב'אוזן קשבת' של אגף הרווחה בעירייה. אימצנו משפחות עולים מאתיופיה, וכשעשיתי זאת נזכרתי בגעגועים בהוריי ובעולים החדשים מרוסיה שהתארחו בבית ילדותי. אני מרגישה בת מזל, זכיתי לחיות חיים מלאים ומספקים, גם ברמה האישית והמשפחתית וגם בתרומתי לחברה ולמדינה. אני רואה חוט מקשר (ומן הסתם גם כמה גנים שעברו בירושה…) בין בית הוריי, שהיה בית של נתינה ועזרה לזולת, לבין השבט שהקמתי עם שלמה – ילדיי ונכדיי שרוח ההתנדבות מפעמת גם בהם. בשנת 2001 זכיתי לכבוד גדול, כשעיריית רמת גן מצאה אותי ראויה לתואר יקירת רמת גן. בשנת 2023 נקראה גינה ברחוב הגלגל ברמת גן על שמי כהוקרה לעשייה הרבה בעיר ובהתנדבות.

כהוקרה לתרומתה הרבה של אטי רדלר לעיר רמת גן, נקראה גינה על שמה ברחוב הגלגל ברמת גן.

מימין: אטי במרכז התמונה מקבלת פסלון הערכה מאת הוועדה לאימוץ הצנחנים עם מרים יקים וצבי בר ראש עיריית רמת גן, משמאל: אטי מקבלת את תעודת יקירת העיר רמת גן מאת ראש העיר צבי בר

אטי מקבלת יקירת מכבי ישראל, ספטמבר 2023

טקס קריאת גינה ברחוב הגלגל ברמת גן ע"ש אטי רדלר בריטן עם ראש העיר כרמל שאמה הכהן, ספטמבר 2023

ההובי (תחביב) שלי מאז שפרשתי לגמלאות מעבר להתנדבויות הוא שזירת תכשיטים מפניני מים מתוקים וחרוזי סברובסקי. את העיבודים למחרוזות, לעגילים, לצמידים ולטבעות אני מביאה מהרעיונות שלי. התכשיטים שאני מעצבת מאוד מקוריים ומיוחדים. השתתפתי בפרויקט של עיריית רמת גן – 'נשים יוצרות בית' שנמשך שלושה ימים בביתי, בבית קריניצי ובעוד מקומות. עד היום אני נהנית מהיצירה ומהמתנות שאני מעניקה.

הזוית האישית

יהונתן הנכד המתעד: אני מאחל לסבתא שלי שתהיה גאה בי כשאהיה חייל ובכלל בחיי. אני מרגיש שאני ממשיך בדרך שלה ובערכים שלה. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד לשמוע את סיפור חייה. היא משמשת מקור הערצה והערכה בשבילי באיך לחיות ולתת לאחרים. אני יודע שאם היא הייתה יכולה להתנדב במלחמת חרבות ברזל, היא הייתה עוזרת ומסייעת בכל דבר שהיא יכולה. סבתא אוהבת את ארץ ישראל בכל נשמתה והיא העבירה את אותה אהבה לארץ לשאר המשפחה.

סבתא אטי: ליהונתן נכדי הצעיר ביותר שירש את התכונות המשפחתיות שלנו – יפים מבחוץ ומבפנים, מסורים למשפחתנו לעמנו ומדינתנו. אני גאה ביהונתן שממשיך את השושלת האמיצה המשפחתית שלנו. שיצליח במעשיו כייעוד שלנו בחיים הפרטיים והציבוריים.

נכדי הצעיר ביותר, יהונתן, לפני גיוס! אני גאה בך מאוד. כבר מילדות אתה אוהב מוזיקה, משתתף בחוגים, תלמיד טוב וחרוץ. אני מאחלת לך ולנו ויודעת שתהיה לוחם מסור כמסורת המשפחה, יהונתן נצר לגיבורים מדורי דורות, נדיב וחכם, ויעשה תפקידו מעל ומעבר ובמסירות גדולה למופת. בהצלחה יהונתן. אוהבת וגאה, סבתא אטי רדלר בריטן.