מאגר סיפורי מורשת

שמי אריאל, שורקי, אני משתתפת יחד עם סבתא שלי בתכנית הקשר הרב דורי. סבתא שוש נולדה בתאריך י' באב, 1.8.1952. היום בת 69, בת שנייה מבין ארבע בנות. סבתא נולדה בירושלים בבית חולים שערי צדק הישן. בילדותה גרה בשכונת שערי פינה (בית ישראל), שגובלת עם מאה שערים, כיום היא גרה במעלה אדומים. דור עשירי בארץ במקור המשפחה מרומניה.

סבתא שוש, נולדה למשפחה דתית לאומית. היא נשואה לשלמה רייניץ 47 שנים. היא אימא לארבע בנות וסבתא לחמישה נכדים.

סבתא שוש מספרת:

שכונת שערי פינה

השכונה בה גרתי בילדותי היא שערי פינה בירושלים, לא הייתה טלוויזיה ורדיו אז היינו משחקים בכדור ובבובות. השכונה הייתה שכונה מעורבת של כל העדות הייתה לנו שכנה תמניה (חממה), שהייתה מדברת עם אימא שלי ביידיש.

בשכונה הייתה מאפייה ובימיי חמישי האופה היה מכניס עוגות לתנור. דיירי השכונה שילמו עבור  חימום התנור והפעלתו. אימא שלי הייתה מכינה 12 פסים של עוגות והייתה שמה אותן בתבנית גדולה, שאותה היינו מביאים לאופה ביום חמישי בערב. בימי שישי כולם היו מביאים לו סירים של חמין ובשבת בבוקר כולם היו הולכים להביא את הסירים שהוא היה שם בשורה על הדלפק במאפייה.

הבתים בשכונה היו בתים של קומה אחת עם חצר לפני הבית, לא היה שער, אז הילדים היו משחקים בחצרות כאילו שהיו משותפות לכל הרחוב. גרנו עם חצר שהייתה משותפת עם סבא שלי רבי יוסף הכהן ודודה שלי מרים גופשטיין. הבית היה בית ערבי ישן, שאבי נולד בו. הקירות היו עבים לפחות מטר ואדן החלון הייתה רחבה. בגלל שלא היה לי מדף לספרים נתנו לי את אדן החלון ושם שמתי ספרים והמחברות שלי. הבית עצמו היה כמו קרונות ברכבת (חדר מוביל לחדר) ואני ושלוש האחיות שלי ישנו יחד ולכן היו הרבה מריבות.

בחדר הראשון היה שולחן גדול שעליו היינו אוכלים, לומדים ומשחקים. אפילו התבנית הגדולה של העוגות הייתה על השולחן. המקלחת והשירותים היו בחוץ וכדי לחמם את המים היינו מדליקים פרימוס שהיה עושה רעש נוראי. היינו מתקלחים פעם בשבוע, ביום חמישי לכבוד יום שישי. היינו חייבים להתקלח מהר ובגלל שהיה לי שיער ארוך היו עושים לי צמה.

בגלל הקירות העבים והתקרה המאוד גבוהה הבתים היו מאוד קרים ובחורף היה קר מאוד והסדינים קיבלו לחות והורגשו תמיד כרטובים. "רק אם היית דבוק לתנור החימום היית יכולה להתחמם." ולכן בחורף כל השכנים היו יוצאים החוצה עם כיסא ויושבים בחוץ איפה שהשמש נמצאת, אוכלים תפוזים ומפצחים גרעינים.

אימא שלי רשה רודניצקי

הייתה אישה מיוחדת במינה היא מעולם לא רבה עם אף אחד. היא אהבה לעזור ואנשים היו בטוחים "שיבנה המקדש" (כך נקרא סבי) הוא אבא שלה "כי איזה אישה הייתה מסכימה לגור עם אביה של בעלה" וכשהוא נפטר והיא יצאה לעשות קניות, אנשים אמרו, שהאשכנזים לא יודעים לשבת שבעה, כי הם חשבו שהוא אבא שלה והיא יצאה מהבית בזמן השבעה. אף אחד לא האמין שהוא לא אבא שלה, כי היא טיפלה בו כל כך במסירות.

היא הייתה סרגנית מעולה, היא הייתה אלופה במשחקי בברידג' וברמיקוב והיא אהבה מאוד לקרוא.

בבית בכל יום היה את אותו האוכל והיו ימים שיותר אהבתי וחלק שפחות, הכי אהבתי את יום שלישי, כי אימא הייתה מביאה לי כסף לקנות נקניקיות והייתה מכינה סלט תפוחי אדמה. היום שהכי שנאתי הוא יום חמישי כי היא הייתה מכינה חצילים במיץ עגבניות.

בגלל שלא היו מכונות כביסה, אז פעם בשבועיים, הייתה מגיעה כובסת שקראו לה עפיה. היא הייתה מגיעה מוקדם בבוקר. בחצר היו מדליקים פרימוס, היא הייתה מכבסת ותולה את הבגדים על חוטים ברחוב. היו ימים שגם השכנים כיבסו והייתי הולכת בין חבלים והבגדים ברחוב. אני זוכרת כשעפיה הייתה באה היינו אוכלים פלאפל בצהריים.

 קולאז' תמונות מתקופת ילדותה של סבתא שוש

זיכרונות ילדות

מתחת לבית שלנו היה בור מים ובחצר הייתה לנו משאבה של מים, ואני זוכרת היינו מושכים ידית שדרך הפתח יצאו מים. ברצפת הבית היה חור שדרכו היה ניתן לראות את המים ובכל ראש השנה אנשים מבית הכנסת היו באים לעשות שם "תשליך". אבא שלי לא הסכים לשים בקומקום מים מהברז, רק מהבור בטענה "שזה לא עושה אבנית" אז גם בחורף, כדי לחמם מים הייתי צריכה לצאת החוצה בקור לשאוב מים מהבור לקומקום.

הייתה לי חברה שקראו לה רייזה והיא הייתה מאוד דתייה אז לא הרשו לה לשחק עם ילדי השכונה, כי הם לא היו מספיק דתיים ואיתי כן בזכות סבא שלי (יבנה המקדש).

להוריי החינוך היה מאוד חשוב ולכן הם שלחו אותי ואת אחיותיי לבית ספר פרטי. הם היו משלמים לבית הספר המון כסף כל חודש. כשהייתי מביאה ציונים, אבא שלי ישר שאל כמה שרה גולדברג קיבלה?

סבים

שם המשפחה שלי הוא "כהן" ובזמנו כהן היה שם משפחה מאוד נפוץ, אז בכל פעם שהייתי הולכת לקנות דברים או כשרציתי להתקבל למקומות והייתי אומרת משפחת כהן, היו שואלים אותי איזו, אשכנזייה, ספרדייה, של הדגים של הבשר… והייתי עונה הנכדה של יבנה המקדש.

רבי יוסף הכהן, אבא של אבא שלי, היה נגר ומסדר נקעים (מרפא), אנשים היו באים אליו כמו לרופא.

כשהטורקים שלטו בארץ בזמן מלחמת העולם הראשונה, חייבו את הגברים ללכת לצבא. מי שלא רצה ללכת שילם כופר. סבי סירב לפדות את עצמו ונשלח לקישלה – כלא. כשהוא הגיע, הוא ראה שכל האנשים שהגיעו לשם בכו והיו עצובים, משום שהשאירו משפחות לבד בלי כסף. כדי לשמח אותם הוא שר להם את השיר "יבנה המקדש". מאז דבק בו הכינוי הזה.

כשהוא חזר מהקישלה – כלא. שלושה מילדיו, דודים שלי, מתו מרעב ובן אחד נפל במלחמת השחרור שמו היה דוד אברהם. סבא עבד תקופה במאפייה ואז הוא פתח נגרייה.

סבי היה אדם מאוד שמח ואהב לעזור לכולם, הוא נתן לאנשים הלוואות ולא תמיד החזירו לו, אבל זה לא הפריע לו, הוא היה רודף שלום. היה לי סבא נוסף שקראו לו רבי אברהם שמשון רודניצקי, שיש על שמו רחוב בירושלים, אותו לא הספקתי להכיר.

משפחתי

אבא שלי, אריה כהן, היה אדם מאוד רציני, אחראי מסודר. לצערי, הוא נפטר בגיל יחסית מוקדם (60). הוא היה מסור מאוד לעבודה וגם כשהיה חולה ובכל מזג אוויר שהוא הוא היה הולך לעבודה ושלוש פעמים ביום היה הולך לבית הכנסת. בשבתות הוא היה הולך עם אמי לבית החולים הצרפתי (הוספיס לחולים סופניים) היה עושה להם קידוש, עוזר להם לאכול, משוחח איתם ואחר כך הוריי היו ממשיכים לכותל.

בראש השנה הוא היה מגיע לתקוע להם בשופר, ובמשך חודש שלם לפני ראש השנה היה מתאמן ומשגע את כל הבית. אבא שלי היה הולך להתפלל "בוותיקים" עם הנץ (התפילה הכי מוקדמת).

ולי היו שני פתקים: "אבא תעיר אותי לפני בית הכנסת". הייתי שמה את הפתק הזה כשרציתי לקום מוקדם, כדי להתאמן למבחן. "אבא תעיר אותי אחרי בית הכנסת", את הפתק הזה הייתי שמה, כשלא הייתי צריכה להתאמן למבחן.

סבא שלי, יבנה המקדש – היה מפנק אותי ואת אחיותיי. אימא שלי לא אהבה את זה, כשהיינו מעצבנות, היה לו משפט קבוע, הוא היה אומר: "אני אוציא את הפס". אני ואחותי הגדלה, אטי, הספקנו להכיר אותו, אחותי הקטנה פנינה הייתה תינוקת.

בתקופה מסוימת בנערותו הוא נסע לעבוד במצריים וסיפר לי על כך וכשעליתי לכיתה א' למדתי על יציאת מצריים והייתי בטוחה שהוא היה שם.

דודה שלי, מרים גופשטיין – מרים, הייתה אחותו של אבא שלי ובמלחמת השחרור בעלה והבן שלה נהרגו באותו יום בזמן הפגזה. כשהבן שלה בא לבית מהצבא והלך להתפלל בבית הכנסת יחד עם אביו ואבי, אריה, הם התפללו למטה ואבי התפלל בקומה השנייה של בית הכנסת. בזמן התפילה הגיע פגז, שנפל ופגע בקומה הראשונה, הם נהרגו ואבא שלי ניצל.

בעקבות המקרה היא נאלצה לעבוד בערבים ולישון בלילות, וכשהיא נהייתה חסרת סבלנות אני ואחיותיי לא הבנו זאת.

סבתא שלי, גולדה – סבתא גולדה, הייתה בן אדם מדהים שהערצתי ממש, הייתה תקופה שהיא הייתה גרה שני רחובות מהבית שלנו. בכל תקופה נכד אחר היה ישן אצלה בבית, פעם לשבוע, פעם לחודש ולפעמים כמעט שנה. היינו ישנים אצלה בתורות פעם אחת אני, פעם אחרת אחותי, פעם בנות דודות שלי… ואני זוכרת שהייתי ישנה אצלה במשך שנה שלמה, בלילה הייתי לוקחת את החפצים שלי והולכת לישון אצלה, ובבוקר שלמחרת הייתי הולכת בבוקר הביתה, לוקחת את הילקוט שלי והולכת לבית הספר.

ביני ובין אחיותיי יש הבדלי גיל משמעותיים. הראשונה, אחותי הגדולה אטי סולומון, גדולה ממני בשלוש וחצי שנים. השנייה אני, שוש רייניץ. השלישית, אחותי פנינה כהן מימרן, קטנה ממני בשבע שנים והקטנה ביותר אביגיל סגל, שקטנה ממני בארבע עשרה שנים.

שמי

נולדתי ב"שבת נחמו" והוריי רצו לקרוא לי נחמה ואז אחותי הגדולה (אטי), בכתה ואמרה שזה שם לא יפה. אז ההורים שלי קראו לי שושנה כי לסבתא רבתא שלי קראו בלומה שזה פרחייה בעברית ולכן קראו לי בשם של פרח. שמי היה מאוד נפוץ באותה התקופה וכשנרשמתי לאוניברסיטה, עוד לפני שהתחלתי קיבלתי גיליון ציונים הביתה בדואר של מישהי אחרת, לבסוף גילינו כי הם עשו טעות בתעודת הזהות.

כשלמדתי היסטוריה בקורס על ימיי בית שני המרצה, פרופסור הר, שאל מי זאת שושנה  כהן וביקש שתעלה לבמה. התביישתי מאוד, אבל בכל זאת הלכתי לבמה ואז הוא אמר: "תסתכלו עלייה, אתם יודעים כמה היא הייתה שווה בימי בית שני?" בגלל שהייתי בת של כהן

בגלל שהייתי קוראת הרבה ספרים, אז בספרייה לא יכולתי להירשם רק בשם שושנה כהן, כי השם נפוץ, אז הייתי נרשמת בתור כהן שושנה בת אריה.

בת מצווה בתקופתי

כשהייתי קטנה לא היה נהוג לחגוג בת מצווה באולמות, אלא שהיו עושים מסיבה קטנה בבית עם החברות ועוד אחת עם המשפחה, כשהייתה לי בת מצווה אחותי הגדולה (אטי) הכינה הפעלות וכשהייתה לאחותי הקטנה (פנינה) בת מצווה אני הכנתי את ההפעלות. ההפעלות היו לקשור נר עם חוט למותן שצריך לנסות להכניס אותו לבקבוק או להעביר ביצה דרך כפות שתפסנו בין השיניים. גם סיפרנו חידונים ובדיחות.

סידור התפילה שלי

בנוסף במגזר הדתי היה נהוג לתת סידור מיוחד מההורים. אני קיבלתי סידור עם כריכה מכסף ועליו עיטורים של ארבעה אבני אילת, ובמרכזו לוחות הברית עם כתר מעליהם. בסידור הזה הייתי משתמשת רק בשבת, לבית הספר לא לקחתי אותו משום שהיה יקר.

לימים כשנהייתי מנהלת בית ספר, בכל שנה כשתלמידי כיתה א' חגגו את מסיבת סידור (כשהייתי מנהלת היה נהוג בבתי ספר דתיים שבכל שנה תלמידי כיתה א' מקבלים סידור במסיבה גדולה יחד עם ההורים ולפעמים גם סבים וסבתות או קרובי משפחה אחרים). למסיבה הייתי באה עם הסידור הזה שקיבלתי בבת המצווה שלי, כשהוא עטוף כמו מתנה והייתי אומרת להם: "היום לא באתי לבד אלא באתי עם החבר הכי טוב שלי, שמלווה אותי הרבה שנים." הילדים היו צועקים לי בטח זה בעלך או אב הבית, ואז הייתי מוציאה את הסידור מהעטיפה ומראה להם את הסידור שהוא "החבר הכי טוב שלי". כשרע לי אני מתפללת בו, כשאני שמחה אני מודה אליו וכו' וההורים והתלמידים היו מתלהבים, אם היו מגיעים גם סבים וסבתות הם היו באים אליי בסוף המסיבה ומספרים לי שגם להם הביאו סידור, הם היו מתארים לי אותו ומספרים לי שמאוד התרגשו להיזכר בזה.

מתנה נוספת שהיינו מקבלות בבת המצווה היא שעון יד, אני קיבלתי שעון מחוגים שהיה אז מאוד יקר ובכל כמה זמן הייתי צריכה לאפס אותו. את השעון היה מותר לי לענוד רק בשבתות וחגים.

את הסידור עד היום שמרתי אבל השעון כבר לא בידי.

שלמה בעלי

שלמה הוא בעלי כבר 47 שנים, וסבא של אריאל 13 שנים. גם שלמה נולד בבית החולים שערי צדק בדיוק שנה לפניי. (1952) גם הוא דור עשירי בארץ מצד אמו ודור ראשון בארץ מצד אביו שהגיע מהונגריה.

איך הכרנו?

אני מכירה את שלמה מגיל 15. הייתי לי חברה טובה שקראו לה גם כן שושנה, אבל קראנו לה שושיק. לשושיק היה חבר והיא הייתה נפגשת איתו מבלי שההורים שלה ידעו.

יום אחד היא רצתה להיפגש עם חבר שלה ואיתי וכדי שארגיש בנוח, חבר שלה הביא את שלמה (סבא של אריאל). אני ושלמה הפכנו לחברים (אני הייתי בת 15 והוא בן 16), שבע שנים לאחר מכן התחתנו.

החתונה

שלמה ואני הלכנו לבד להזמין את האולם, כדי להקל על ההורים. אבא שלי הזהיר אותי לחפש אולם שהכל בישיבה כי בזמנו היו אולמות שהיה בהם רק מזנון ורחבת ריקודים. כשרצינו לסגור אולם לא הסכימו לסגור איתנו כי נראינו כמו ילדים.

בדרך לשבת חתן אני ושלמה סחבנו יחד באוטובוס בלוק קרח עטוף בשק מהעיר העתיקה עד לבית הכנסת בקצה השני של ירושלים (קריית משה). בחתונה ניגן לנו אקורדיוניסט (נגן אקורדיון) והיה שמח מאוד.

לחתונה הגיע המנהל של בית הספר בו לימדתי והביא לי מסמך שעליו הייתי צריכה לחתום וזו הייתה הפעם הראשונה שבה חתמתי  בשמי החדש שוש רייניץ.

קריירה

כשהייתי ילדה היה לנו ארון גדול מעץ והיית לוקחת שיש מבית החרושת לשיש על יד הבית, הייתי מושיבה את הבובות שלי בשורה כמו תלמידים ועל הארון כותבת עם השיש כאילו הוא לוח, כשאחיותיי היו קטנות הייתי מלמדת אותן כאילו שהיו התלמידות שלי.

עוד כשהייתי ממש קטנה ידעתי שאהיה מורה, ודווקא כשהגעתי לבית הספר המורה אמרה לי שמתאים לי ללמוד משפטים.

בזמני בנות לא הלכו לצבא והשירות הלאומי היה ממש בתחילת הדרך, אז ממש בגיל 18 התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית ספרות והיסטוריה. בו זמנית שימשתי גם כממלאת מקום בבית ספר.

כבר בגיל 20 הייתי מורה. בשנה השלישית ללימודי, חברה אמרה, שמחפשים דחוף מורה בבית שמש, אז הלכתי לראיון והתקבלתי. אמרו לי שאני מורה משכבת ז' עד ט' ועוד לפני שהתחלתי ללמד, המורה של כתה יב' נכנסה לשמירת הריון והכניסו אותי ללמד גם אותם. כולם נראו גדולים ממני וכששאלו אותי בת כמה אני, אמרתי בת 25. ממורה זמנית, הפכתי לקבועה ורק בסוף השנה כשתירגלנו בחינות בגרות משנים קודמות, אמרתי על אחת השאלות שאותה בדיוק עשיתי וכך הם גילו שאני בעצם בת 20.

בבית הספר הייתי רכזת חברתית, רכזת מקצוע ספרות, הייתי אחראית על מועצת תלמידים וארגנתי טקסים בבית הספר.

כשהייתי מבקשת עבודות עד תאריך מסוים היו כאלה שלא הביאו אז הייתי אומרת "צודקים, היום עוד לא נגמר. תביאו לי את העבודות עד 00:00 (12 בלילה) רק אל תצלצלו. התלמידים היו באים אליי הביתה ותולים את העבודות על דלת הבית.

אני זוכרת שהיה לי תלמיד בשם ראובן ולאבא שלו הייתה חנות למגבות, כלי מיטה ועוד ובערבים הוא היה עובר בין הבתים ושואל מי רוצה לקנות. יום אחד הוא דפק לי בדלת מבלי לדעת שזה הבית שלי, שאלתי אותו למה הוא ער בשעה כה מאוחרת ואמרתי לו שלמחרת הוא הראשון שמקריא את השיעורים. כיום יש לו חנות של בגדים ליד הבית שלי במעלה אדומים.

כשהייתי בסביבות גיל 30 עברתי לגור במעלה אדומים והנסיעות הלוך חזור לבית הספר בבית שמש היו לי קשות, אז מנהל בית הספר של הבנות שלי הציע לי עבודה בבית הספר שלו והסכמתי וכך עברתי ללמד בבית ספר יסודי דתי. בשנה הראשונה הייתי מחנכת, בשנה השנייה סגנית ולאחר כמה שנים, כשהמנהל עזב נהייתי מנהלת.

בשנות עבודתי כמנהלת בבית הספר יזמתי פרויקטים רבים, אחד מהפרויקטים שאני יותר מתגאה בו הוא יצירת חצר לימודית בבית הספר מתוך אמונה שלכל ילד יש יכולת בתחום מסוים ואפשר לטפח את כישוריו. אימצתי את התיאוריה של גרדנר שאומרת שהאינטליגנציה מחולקת לכמה סוגים ולכל אחד מאיתנו יש אינטליגנציה מפותחת בתחום אחר, למשל, לשונית, מתמטית, מרחבית, מוזיקלית, גופנית, תוך אישית, ובין אישית. בחצר היו פינות שונות לפי האינטליגנציה וכל נושא נלמד שם לפי האינטליגנציות השונות.

עוד אחת מהצלחותיו העיקריות של בית הספר הייתה שיתוף הפעולה והקשר הטוב עם הורי התלמידים. בית הספר זכה במהלך השנים בהישגים לימודיים גבוהים.

אני מאוד אוהבת ילדים ותמיד שמחה להכיל את כולם ולתת מענה לכולם, בית הספר היה כמו המשפחה שלי ותמיד כשחתמתי על מסמכים מבית הספר (שדי חמד) חתמתי משפחת שדי חמד.

במהלך שנות עבודתי זכיתי שוש להערכה רבה על עבודתי והוענק לי פרס חינוך מטעם רשת עמית, בעיקר על מתן מענה איכותי, מותאם אישית לתלמידים כולל עולים מאתיופיה ועולים חדשים.

טיולים

מאז ומתמיד אהבתי לטייל, גם בשנות עבודתי, אפילו כשהעבודה הייתה לחוצה ותובענית, תמיד הצלחתי לפנות זמן לטיולים בארץ ואף לחו"ל. זכור לי, שבחנוכה או שבוע לפני פסח הייתי נוסעת לטייל וכמובן בחופש הגדול. אני אוהבת טבע, ערים עתיקות, מקומות אקזוטיים.

אני אוהבת את ההכנות וההתרגשות לפני הנסיעה, ההפתעות שבדרך, הריחות, הטעמים, הקולות. הייתי במקומות הקלאסיים כמו צרפת, נורבגיה ואיטליה וגם במקומות יותר מיוחדים כמו מרוקו, יפן, מיאנמר והודו.

כשפרשתי לגמלאות חשבתי להפוך את האהבה שלי לטיולים מתחביב למקצוע תוך ניצול כישוריי שרכשתי בשנות עבודתי. תחילה נרשמתי לקורס מדריכי טיולים באוניברסיטה העברית בירושלים, שם למדתי נושאים שונים הקשורים לאומנות, דתות, היסטוריה, גאוגרפיה, ניהול טיולים וכו'.

עבודת הסיכום של הקורס הייתה לחקור על מדינה מסוימת ולתכנן טיול של 12 ימים. אני בחרתי לתכנן את הטיול ליפן. נהניתי מאוד מהקורס וכשסיימתי בהצלחה יצאתי לטיול סטאג' ברומניה, הטיול היה מוצלח מאוד ומיד לאחר הטיול קיבלתי הצעה להדריך טיול ברומניה. הטיול היה מוצלח מאוד. המשובים היו טובים, אבל החלטתי לא להמשיך.

בארץ נרשמתי לטיולים בשביל ישראל למיטיבי לכת. לצערי, באחד הטיולים בנחל צפית, נפלתי מגובה וריסקתי את הרגל, לאחר שיקום ארוך של כשנה וחצי חזרתי לטייל, אך במסלולים קלים וקצרים יותר.

החוויות מהטיולים ברחבי הגלובוס

בטיול למיאנמר היה לנו מדריך צמוד ובכל פעם שהיינו הולכים למקדש היינו מורידים נעליים ובכל פעם שחזרנו הוא ניקה לנו את הרגליים במגבון. כשנסעתי להודו אני, שלמה (סבא שלך), עמי ואיילת, נסענו לטיול תרמילאים יחד.

נסעתי ליפן עם בעלי וחברים שלנו. באחד הערבים ראינו מלא אנשים מחופשים הולכים בקבוצות למקום מסוים, הגענו לבמה גדולה שעליה עמד מנחה עם מוזיקה וכשהוא זיהה אותנו בקהל הוא אמר לי: "זאת עם השיער האדום". באתי אליו והוא שאל מאיפה אני? אמרתי: מישראל, מתל אביב. הוא נתן לי שרביט כזה, שמוביל את התהלוכה ואני הובלתי אותה. כשאמרתי דאנס הם רקדו וכשאמרתי סטופ הם עצרו מיד.

בהירושימה הגענו בדיוק ביום השנה לציון נפילת פצצת האטום, אז היו הרבה אזכרות. ניגש אלינו איש ושאל מאיזו מדינה אנחנו? ענינו לו, מישראל והוא הביא לנו את דגל ישראל וביקש שנגיד במיקרופון לפני כל האנשים שגם ישראל רוצה שלום. עליתי לבמה עם הדגל ובמקום להגיד ישר את המשפט, אמרתי לעשרות היפנים בקהל שבעברית (פיס) אומרים (שלום), אז אמרתי כשאני אגיד "פיס" הם יענו לי "בשלום".

אריאל מוסיפה:

"אצלנו במשפחה יש מנהג שבכל פעם שנכד מגיע לגיל מצוות סבא וסבתא לוקחים אותו לטיול בחו"ל, גם אני הייתי צריכה לנסוע, אך בגלל הגבלות הקורונה הטיול מתעכב".

עוד על סבתא שוש

סבתא היא בן אדם מאוד פעיל, סקרן, חברותי, ואוהבת ללמוד. מאז שפרשה לגמלאות היא כל כל הזמן עסוקה: לומדת, מתנדבת, היא כל הזמן עסוקה.

סבתא שוש ממשיכה ומספרת:

"לפני שהייתי מנהלת הייתי מתנדבת פעם בשבוע ביד שרה וכשהתחלתי לנהל עשיתי הפסקה, כיוון שלוח הזמנים שלי היה צפוף מאוד ולאחר שפרשתי חזרתי להתנדב. אני מתנדבת עד היום, אני אוהבת להיות שם אוזן קשבת ולעזור למי שמגיע, במסגרת ההתנדבות מגיעים לפעמים תלמידים שלי לשעבר, שהיום הם כבר הורים, להשאיל דברים וכן הוריהם וכשהם מזהים שזו אני (אני אומנם עם מסיכה בגלל הקורונה, אבל השיער שלי מסגיר אותי), הם מתחילים להעלות זיכרונות ויש התרגשות מאוד גדולה.

למשל, היה לי תלמיד מאוד מאתגר, שהיום הוא בעל עסק רציני. יש תלמידות שהפכו מורות, חלק מהתלמידים שלי הפכו לעורכי דין ורופאים, אחד אפילו מנהל הסוכנות היהודית.

אחד הדברים שהכי אהבתי מאז שהייתי ילדה זה להתחפש והאהבה הזו המשיכה גם כשהפכתי למורה ובטח למנהלת. בכל שנה, הייתי חושבת חודשים לפני פורים, למה אתחפש? כדי שלא יזהו אותי, הייתי מגיעה עם מסיכות, גלימות שמלות ועוד. פעם התחפשתי לנסיכה, פעם לשד, למוכרת פרחים, יפנית, בילבי… לפני כמה חודשים הגיע אליי תלמיד, בזמן שהתנדבתי ב"יד שרה" וסיפר לי שהוא זוכר, איך שפעם התלמידים רקדו איתי בפורים מבלי לדעת שזו אני.

הזוית האישית

אריאל: מאוד נהניתי להקשיב לסיפורים המיוחדים וללמוד מסורות של המשפחה, היה לי כיף לראיין את סבתא ולגרום לה להיזכר בדברים שלא חשבה עליהם שנים. בכל פעם שכתבנו פסקה סבתא נזכרה במשהו נוסף. סבתא מצאה לי תמונות ישנות, כתבות מעיתונים ואפילו לקחה אותי לסיור בבית ילדותה ולימדה אותי את החיים פעם ואת הסיפור שלה.

אני חושבת שהעבודה קרבה ביני לבין סבתא וגם כן ביני ובין המסורת והתרבות של סבתא. אני שמחה שהסיפור של סבתא שלי יפורסם, כמו כן אני רוצה להודות לסבתא שלא הפסיקה לעניין אותי ולהצחיק אותי בכל משך העבודה ובכלל שהסכימה לשתף אותי ואת הקוראים פה בסיפור שלה.

סבתא שוש: "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" כך כתב יגאל אלון בספרו "מסך של חול". גם בן גוריון בנאומו בכ ט' בנובמבר ציין שבלי ללמוד את ההיסטוריה אין עתיד לעם. כדי לבנות את העתיד צריך לדעת את העבר.

לכן, בעיני תכנית הקשר הרב דורי מאוד חשובה. אני שמחה שגם נכדתי אריאל לוקחת בה חלק. אני מודה לה מאוד שבחרה לעשות זאת דרך סיפור חיי וסיפור משפחתי. כבר בפגישה הראשונה, אריאל הראתה התעניינות וסקרנות רבה. היא סיכמה את הפגישה במילים: "חשבתי שזה יהיה נורא משעמם, אבל בעצם זה מאד מעניין ומרתק, בואי נמשיך עוד…"

ומאז היו לנו שיחות רבות בטלפון וכן מפגשים רבים סביב הנושא ואפילו עשינו סיור מרגש בשכונת ילדותי. בכולם אריאל הייתה מאוד מחוברת, התעניינה, חקרה ושאלה ובעיקר הקשיבה לכל פרט.

עבורי, המפגשים שלנו, בהם חזרתי לעבר, היו מרגשים מאוד, במיוחד לאור העובדה, שאריאל הייתה שותפה לחוויות שלי שהפכו לחוויות משותפות שלנו. אני מקווה ובטוחה, שהצלחתי להעביר לה את ערכי משפחתנו החשובים. אני מודה לאריאל על החוויה המשותפת והמשמעותית.