מאגר סיפורי מורשת

סבא ארון מספר לאיזבל:

"שמי ארון רדינובסקי נולדתי בשנת 1941 אוקראינה עיר קריבוי-רוג בתקופת מלחמת העולם השנייה.

אבא שלי וכל האחים שלי נהרגו בשואה אבי נשלח לגטו ושם מת. אני ואמי עברנו לגור מאוד רחוק בטשקנט וכך ניצלנו מזוועות מהשואה. הייתי בן חצי שנה בתקופה זו. גרתי עם אמי ועם קרובי משפחה שלהם בטשקנט ולאחר זמן מה חזרנו לאוקראינה לעיר קריבוי-רוג בגיל ארבע.

ילדותי הייתה יחסית טובה אני למדתי בבית ספר, הייתי מצטיין בלימודים, היו לי הרבה חברים. הייתי ילד כישרוני ציירתי שיחקתי שחמט וכתבתי שירים וסיפורים לעצמי לאמי. אני למדתי באוקראינה עד כיתה ה' ואז אני ואמי עברנו לגור שוב בטשקנט בגיל אחת עשרה.

בגרותי לא הייתה קלה מכיוון שהצטרכנו ללכת לגור אצל קרובי משפחה, ואחים. היה לי מאוד קשה כי היה מאוד צפוף לגור בבית קטן כולנו יחד. לא ידעתי את השפה, וזה מאוד הקשה על החיים שלי בתקופה הזו, מלבד ההסתגלות למקום החדש החיים שם היו טובים. בבית ספר היה בסדר גמור.

בגיל 14 הלכתי לעבוד בבניית בניינים עבדתי מהצהריים עד מאוחר, עזרתי לאימא שלי להרוויח כסף בשביל אוכל רכוש ובית חדש ,באותו זמן למדתי בבית ספר והצטיינתי בכל המקצועות, זו הייתה תקופה לא קלה בכלל עבורי. אחרי זמן הצלחנו לקנות בית משלנו וגרנו בו".

איזבל מספרת על סבא:

"בגיל 22 סבי פגש את סבתי מירה, הם הכירו באותו יום שאימא של סבתא בקשה ממנו כשכן לתקן את המנורה שלהם. באותו זמן שסבי תיקן סבתי עשתה את עצמה כאילו היא ישנה אך בפועל הסתכלה עליו והוא אומר שזו הייתה אהבה ממבט ראשון, מאז הם התחילו את הקשר הרומנטי שלהם. סבי מאוד אהב אותה בגלל האופי והלב הטוב שלה, והגאווה הגדול שיש לה.

בגיל 23 התגייס לצבא הוא שירת שם כמפק,ד הוא אסף אסירים רוצחים והטיס אותם לבתי כלא. היו פעמים שהאסירים היו בורחים ואז היו בעיות קשות, אך סבי היה עם יד חזקה ומפקד מאוד טוב וכמעט לא קרו מקרי בריחה וגם אם קרה בסוף היו מוצאים את האסירים והושיבו אותם בכלא. זה היה תפקיד מסוכן וקשה, שאף אחד לא רצה לעשות אותו וגם עם היה עושה זאת היה מאוד קשה להתקבל לתפקיד הזה.

סבי קיבל 2000 רובל כל חודש וזה היה נחשב לשכר מאוד גבוה. הוא היה חייב את הכסף הזה כי אמו חלתה באסטמה לא הייתה לה עבודה, לא היו לה אף אחד חוץ מסבי הוא היה שולח לה חלק מהכסף וגם בחלק היה קונה לסבתי מתנות."

סבא מספר: "בצבא היה אוכל לא ממש טעים אך היו חייבים לאכול אותו, כי לא היה אוכל אחר או שלפעמים הייתי מרשה לעצמי לקנות אוכל טעים מהכסף שלי. לא היו שעות שינה מסודרות. חלק מהפעמים השינה בבוקר ולפעמים בצהריים ולפעמים בלילה. היו תנאים מאוד קשוחים ומוקפדים".

אחרי שנה  בשירות סבי השתחרר מוקדם מן הצפוי, בגלל שאמו הייתה זקוקה לו. בגיל 24 סבי הציע לסבתי נישואים והם תכננו חתונה אך ממש לפני תאריך החתונה התחילה רעידת אדמה בטשקנט שנת 1969. משפחתו של סבי נשארו בלי מקום למחייה. עברו להתגורר באוהל. באוהל היה מפחיד, מסביב היו רוצחים וגנבים.

לאחר מכן ארצות אחרות תרמו כסף לבניית העיר. הם נתנו לאנשים ולמשפחתו של סבי, מקום מחייה באזרבייג'ן. לאחר שנתיים, סבי ומשפחתו הגיעו לקזחסטן, אך מאחר שאמו של סבי הייתה חולת אסטמה מזג האוויר החמיר את מחלתה והם היו צריכים למצוא לה טיפול. לאחר שלושה חודשים הם התחתנו בראשון לאפריל (תאריך זה חשוב בחייהם). אמו של סבתי לא האמינה להם בגלל שה – 1 באפריל זה יום של "שקרים" וחשבה שהם מתבדחים. החתונה הייתה תמימה הם התחתנו רק עם תעודת נישואין וחגיגה צנועה (מרצון).

אחרי שנה נולדה בתם, שקראו לה ג'נה שהיא הייתה הבת הבכורה אז נולדו פיטר ורגינה (אימא שלי). סבתי הייתה  קשוחה, אך סבי היה הרבה פחות מכיוון שכל היום היה בעבודה וסבתי נשארה לחנך את הילדים ובנוסף הייתה ספרית. בסך הכל סבי וסבתי היו הורים טובים.

סבי עבד במפעל של שתייה מוגזת והכנת משקאות והיה ברשותו המתכון הסודי של קולה. רק אנשים יחדים יודעים את המתכון הסודי וסבי אחד מהם. הוא תמיד הביא הביתה הרבה שתייה מתוקה ומוגזת. סבי וסבתי חינכו את הילדים שלהם להצטיין. הם ציפו מהם לקבל ציונים טובים בשביל להגשים את העתיד שלהם. כשהבן שלהם פיטר היה בן 21 הוא נהרג בתקופת הצבא בעת מילוי תפקידו. זה היה עצב וכאב גדול למשפחה ומאז לסבא וסבתא נשארו רק שני ילדים ג'נה ורגינה.

בגיל 55 סבי ומשפחתו עלו לארץ ישראל. בתקופת העלייה לארץ ילדיהם כבר היו גדולים.

 חגיגת יום הולדת עם כל המשפחה

הזוית האישית

איזבל: בכתיבת העבודה הייתה הזדמנות נפלאה לזמן איכות עם סבא שלי שברוב זמנו הוא נמצא בעבודה. תהליך כתיבת העבודה ישאר איתי כחוויה מלמדת.