מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי – ארבעה דורות וארבע אימהות

סיפור חייה של אסתר גלר ומשפחתה לפני קום המדינה

שמי, איימי אלכס רסיס. בחרתי לספר על סבתא רבא של אמי, אסתר (פירה) גלר וקורות משפחתה והבאתי את סבתי שולה (אימא של אמי מיכל) לספר לי ולהשתתף יחד איתי בתכנית הקשר הרב דורי ולעזור לי לחקור ולתעד את הסיפור.

שולמית ברלינר מגור סבתי, נולדה בביה"ח צהלון, דג'ני, ביפו-תל אביב בשנת 1957 והיא כיום בת 65. שושנה ברלינר ז"ל סבתא רבא שלי, אף היא נולדה בארץ. משמע שאני דור רביעי לילידי הארץ, צברית ממש!

שולמית, סבתי, בת לשושנה ויחזקאל ברלינר, ירלובסקי לבית גלר, נקראה על שם דודתה מצד אביה שנספתה בשואה.

ילדותה של אסתר פירה ירלובסקי (לבית גלר) 1906 – 1991

אסתר לבית שלמה וציפורה גלר ז"ל, נולדה באוקראינה. שלמה גלר נולד בשנת 1882 וציפורה לבית פניה נולדה בשנת 1887. נולדו להם שישה ילדים שמתוכם שלושה אחים נפטרו ממלריה וממחלת הטיפוס.

משפחתה עלתה לישראל (פלשתינהבזמנו), בשנת 1922, כדי להקים את המדינה וליישב אותה מתוך שליחות ציונית.

שנת 1920-1918 פרעות פֶּטְליּורָה – יהודי אוקראינה סבלו מאנטישמיות הולכת וגוברת ונוספה עליהם מלחמת האזרחים שגרמה לערעור ביטחונם של כל היהודים באוקראינה. לאחר פוגרומים קשים, רבים מהם ביקשו להגר לארצות שפתחו את שעריהם בפניהם. חלקם הגדול נמלט לארה"ב ואחוז קטן בחר לעלות לישראל (פלשתינה). המיעוט שהיגר עשה זאת בתחושת שליחות וחדורי מטרה והקרבה. זאת הייתה העלייה השלישית שברובה הייתה כוח עבודה חלוצי ליישב את הארץ וביניהם עלתה משפחת גלר – שלמה, ציפורה וילדיהם אסתר, יוסף וחנה.

בשנת 1922 הם הפליגו באונייה מאודסה שבאוקראינה לנמל יפו והמשפחה התיישבה להתגורר בתל אביב. אב המשפחה שלמה גלר עבד בסלילת כבישים ובניה.

לימודים בבית ספר לאחיות

אסתר למדה בביה"ח לאחיות באודסה והחלה לעבוד כאחות ביה"ח עין גדי בתל אביב ובנוסף כאחות לילה לחולת שחפת. לאחר כמה שנים נשלחה לעבוד בביה"ח ביירות בלבנון ושם למדה את השפה הערבית. היא הייתה אחות אחראית במחלקת נשים גניקולוגית. והייתה הדמות של אחות רחמנייה במלוא מובן המילה – ממש הייתה כמו אימא לנשים החולות במחלקה. לדאגתה ומסירותה לא היה גבול למרות העומס הרב.

בעבודתה מצאה תמיד אסתר זמן פנוי לעודד וללטף ולומר מילה טובה, בכך שיפרה לאין שיעור את מצב רוחן של החולות. כמו כן, היא הייתה יד ימינו של פרופ' איפלוב שהיה מנהל המחלקה. אסתר קבלה שנה אחרי שנה את תואר "אחות השנה" וקיבלה פרס על עבודתה המסורה מידי מנהל בית החולים צבי שפירא.

אסתר (פירה) גלר נפטרה בשנת 1991, בגיל 85 בשיבה טובה.

האח יוסף (אוסה) גלר – יוסף התגייס ל "הגנה", או בשמה המלא "ארגון ההגנה העברי בארץ- ישראל", ההגנה הייתה הגוף הצבאי הגדול והעיקרי של היישוב היהודי בארץ ושל התנועה הציונית עד להקמת המדינה. בשלהי מאי 1948 הפכה ההגנה לצבא הגנה לישראל )צה"ל(. ה"הגנה" נטלה על עצמה להגן על הנפש והרכוש של היישוב ואנשיו, כאשר האויב הפוטנציאלי היו ערביי היישוב בארץ. בשנות העשרים והשלושים יצאו אנשיו של היישוב הערבי בארץ לפרוע ולפגוע ביהודים.

"הגנה" הוקמה ב-1920 ובעשר שנותיו הראשונות הוא פעל בחסות הסתדרות העובדים. ה"הגנה" היוותה את הכוח הלוחם שהגן על היישוב היהודי וכל אחד מאנשיו. בששת החודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, 1948, הצליחה ה"הגנה" לגייס, לאמן, לצייד ולהפעיל כוח צבאי שמנה כ-50 אלף איש. ההגנה פעלה באמצעות 12 חטיבות, גרעינים של חיל אוויר וחיל ים וכן חילות ושירותים המקובלים בצבאות מודרניים.

בתקופה זו היא שברה את כוחם הצבאי של הערבים הפלסטינים שתקפו את היישוב וכוחותיה, נכבשו מרחבים אסטרטגיים לקראת פלישה אפשרית של צבאות מדינות ערב. בין יום הקמת המדינה באמצע מאי, לסוף חודש מאי 1948 ,כוחות ה"הגנה" הם שבלמו בלחימה קשה את פלישת חמשת צבאות ערב. ב-1 ליוני 1948 הפכה ה"הגנה" לצבא ההגנה לישראל. חטיבותיה היו לחטיבות צה"ל, שירותי האוויר והים היו לחילות האוויר והים, וכך גם שאר היחידות והשירותים.

יוסף נישא לרוזה, אותה הכיר בבלפוריה והתחתן עימה בארץ ישראל. ליוסף ורוזה לא היו ילדים משום שרוזה הייתה עקרה. כשיוסף סיים את שירותו ב"הגנה" הוא התמנה לפקח על בתי הספר המקצועיים בתל אביב ובגוש דן. יוסף נפטר ממחלת הסרטן בשנת 1979 בביתו, על פי בקשתו בנוכחות רוזה אשתו ואחותו אסתר שטיפלה בו וסעדה אותו עד יומו האחרון. על קברו בחולון נמצא אות הכבוד של סמל ההגנה.

בזמנים ההם לא היו טלפונים ניידים או מחשבים והם היו כותבים ושולחים אחד לשני, בארץ ובחו"ל מכתבים ומברקים קצרים ב כדי לעדכן שהכל בסדר ואיך הם. זאת הייתה דרך ההתקשרות שלהם. השפה הייתה צחה יותר ובניגוד להיום לא השתמשו ב "סלאנג" וקיצורים. צורת הכתיבה שלהם הראתה דרכי נועם ואף מעידה על הדרך ארץ שהיית ה בזמנו. היה כבוד אחד לשני וצורת התנסחות אצילית.

האחות – חנה גלר

חנה נישאה לבוריס פרקלמן והשנים הביא ו שני ילדים, רינה וסמואל – סמי. רינה נישאה ליהושע נאות ולהם שתי בנות ובן. סמי נישא לדניאלה והביא עימה שלושה בנים . הם עברו להתגורר בשיקאגו.

משפחת ירלובסקי

בשנת 1932 טוביה ירלובסקי, הגיע לפלשתינה מאודסה. הוא הגיע לבקר את חברו הטוב יוסף גלר והחל לחזר אחרי אסתר אחותו. הם נישאו בשנת 1934 והתגוררו ברחוב המגיד, בתל אביב. בתקופה זו המנדט הבריטי שלט בארץ.

בשנת 1935 נולדה בתם היחידה, שושנה – סוזי ירלובסקי. שושנה נולדה בבית חולים " עין גדי", ברחוב מזא"ה – תל אביב.

שושנה ירלובסקי ברלינר גדלה והפכה לנערה יפה שכולם היו מסובבים את ראשם לעברה ונהנתה ממחזרים רבים.

בשל כך, אסתר דאגה מאד והחליטה לחתן אותה על ידי שידוך ליחזקא ל ברלינר. יחזקאל היה מבוגר מאסתר בכמעט 20 שנים. לאורך כל חיי נישואיהם, הוא תמיד דאג לה שלא ייחסר לה דבר ותמך בה ואהב אותה מאד. יחזקאל ברלינר ברח מהמלחמ, מלחמת העולם השנייה, מגטו' לודז' שבפולין. גטו זה שהיה אחד מן הגטאות הגדולים בפולין שנ כבשה על ידי הנאצים. הגטו נכלל בשטח שסופח לגרמניה והיה קרוב למחנה ההשמדה חלמנו. זה היה הגטו השני שהוקם, לאחר גטו פיוטרקוב, והאחרון שחוסל בשנת 1944.

ליחזקאל היו ארבעה אחים ואחיות שהופרדו בגטאות למחנות שונים ומאז לא התראו. שלושה מהאחים נרצחו בשואה חוץ מאח אחד בשם פרץ שנשלח למחנה עבודה ושרד את השואה. יחזקאל לא ידע על כך וחשב שאיבד את כל משפחתו. יחזקאל הצליח לברוח ליערות פולין וחי שם חיי הישרדות עד לכשיכל לעלות לארץ ישראל. פרץ אחיו גם הצליח לברוח והכיר את אשתו שהייתה גרושה עם שני ילדים. נולדה להם בת משותפת והם עלו לארץ. בהגעתם לארץ פרץ יצר קשר עם הסוכנות היהודית בכדי למצוא את אחיו יחזקאל והאיחוד היה מרגש עד מאד.

יחזקאל שירת בצה"ל ובמסגרת שירותו השתתף במבצע "קדש" בסיני, בשנת 1956. יחזקאל נפטר ממחלת הסרטן בשנת 1983.

ליחזקאל ושושנה נולדו שני ילדים יצחק-חקי ושולמית – סבתא שלי. יצחק בנם הבכור ונכדם הראשון נולד ב- 30 ליולי 1954 והיה ילד יפה תואר. שולמית האחות הקטנה נולדה ב-11 לספטמבר 1957. המשפחה התגוררה בתל אביב ובשנת 1961 קנו דירה בבת ים בשכונת רמת יוסף ושם הילדים גדלו והתחנכו.

יצחק (חקי) ברלינר היה תלמיד מצטיין ואף אהב להמציא דברים. הוא בנה בכוחות עצמו פטיפון, נגן תקליטים עם מגבר מכל מיני חלקים וכמו כן הכין תחפושת של רובוט. כאשר הלך איתה ברחוב בחג הפורים האנשים סביב התפעלו ממנה מאד. יצחק היה אומן ונהג לצייר פורטרטים, בעיקר השתמש בצבעי שמן.

יצחק סיים את לימודי התיכון והתגייס לצה"ל – הוא שירת בחיל השריון ובשנת 1973 פרצה מלחמת יום הכיפורים וגדוד הטנקים בו שירת יצחק נשלח ללחימה ברמת הגולן. יצחק נפצע ביומה הרביעי למלחמה והובל לבית חולים רמב"ם, שבחיפה. ההודעה נמסרה למשפחה וכבר באותו היום נסעו לבקרו. למחרת יצחק חזר לגדוד והצטרף ללחימה.

לאחר שחרורו מצה"ל, קיבל את אות מלחמת יום הכיפורים ואות השרות המבצעי. יצחק רצה לראות עולם והתקבל לצי הסחר כימאי, במשך כשנתיים הוא הפליג אל מדינות המזרח הרחוק. בשנת 1977 התקבל לעבודה כמאבטח בשדה התעופה באילת והיה מגיע כל שבת שנייה בטיסה לביקור המשפחה בבת ים. יצחק היה בחור מאד נאה ורווק מבוקש שחוזר ע"י הרבה נשים והיו לו חברות רבות.

שולמית ברלינר מגור

בשנת 1974 שולמית הכירה את אריה מגור במסיבת יום הולדת של חברה. הם יצאו כשנה, התאהבו והזוג נישא בחתונה גדולה בבית החייל בת"א. שולמית אז הייתה בת 17 וחצי בלבד. באותה התקופה, אריה שירת בשירות קבע בצה"ל ורוב האורחים היו אנשי צבא. הם קנו דירה בבת ים ועברו להתגורר בה.

בשנת 1976 נולדה בתם הבכורה לימור. ב- 1978 שולה הייתה בהריון השני שלה, דאז לא ידעו אם מין הילוד יהיה זכר או נקבה. יצחק אחיה ביקש משולמית שאם יהיה לה בן היא תקרא לו יונתן ולו זו בת, שתיקרא מיכל. בשנת 1987 נולדה בת שלישית. בתחילה לא ידעו איך לקרוא לה. חבר המליץ לקרא לה "שני" שפירושו: "שוב נולדה ילדה". בשנת 1992 נולד בנם הראשון, בן זקונים ושמו עידו. הבן שימשיך את שושלת מגור.

ביום חמישי ה- 28 לספטמבר 1978, כ"ז באלול תשל"ח, נהרג יצחק ברלינר ז"ל עקב תקרית טרגית. במהלך תרגיל כוננות בשדה התעופה של אילת, נפלט לעברו כדור מנשקו של אחד המאבטחים שגם היה חברו הטוב. הוא הועבר במצב אנוש לבית החולים וכעבור זמן קצר נפטר. נציגים מטעם רשות שדות התעופה הגיעו למסור את הבשורה הקשה למשפחה. הלווייתו נערכה ביום ראשון בערב ראש השנה. יצחק הוכר כחלל כוחות הבטחון, מאחר ובמסגרת תפקידו שירת תחת משרד הביטחון. המשפחה הייתה המומה ושבורה לגמרי והאובדן של יצחק שנהרג בהיותו 24 שנים בלבד היה קשה מנשוא.

בעקבות הטרגדיה לאחר שלושה חודשים שושנה אמו לקתה בשבץ מוחי והתמוטטה ברחוב בהיותה בת 43 בלבד. הפגיעה המוחית גרמה לה לגמגום ולשיתוק בחצי מהפנים. שולמית אחותו קיבלה התקף אסטמה קשה ומאז תמיד סבלה מקוצר נשימה.

זמן קצר לאחר מכן בערך כחודש, 26.10.1978, נולדה לשולמית בתה השנייה והיא נקראה מיכל. השם מיכל נבחר ל אות כבוד לזכרו וכבקשתו האחרונה של יצחק. מיכל כשגדלה לא זכתה להכיר את דודה יצחק ולכן היא קראה לבנה הבכור יונתן צחי לזכרו של יצחק.

יצחק ברלינר ז"ל – לזכרו אתר חללי פעולות האיבה

שושנה ברלינר נפטרה בשנת 2007 בזמן שנתה כשהתגוררה אצל שולמית אשר טיפלה בה עד יומה האחרון. שלומית לאורך כל השנים עבדה כמנהלת חשבונות בחברת שונות. ילדיה גדלו והקימו משפחות משלהם: לימור התחתנה עם אלי תמאם ולהם נולדו שני ילדים שובל ויותם והם מתגוררים ביבנה. מיכל התחתנה עם אסף רסיס ולהם נולדו שלושה ילדים יונתן, איימי ותום והם מתגוררים בגדרה. שני התחתנה עם עידן סוזין ולהם נולדו שלוש בנות: אמילי, רוני ולני והם מתגוררים בראשון לציון. עידו עבר לגור עם חברתו בראשון לציון.

במרוץ השנים שולמית הפכה להיות סבתא גאה ל-8 נכדים מדהימים שכולם עברו אצלה טיפול אישי ומסור ומצפה לעוד כמה בעתיד.

כיום תוכלו לראות את שולמית בחוג הקרמיקה שבו היא גילתה על עצמה כישרונות חבויים שלא ידעה שקיימים אצלה ויוצרת יצירות מדהימות. איימי החלה חוג קרמיקה בזכות ההשראה שקיבלה מסבתא שולמית. הקרמיקה והחברות שהכירה מהווים עבורה בית שני.

הזוית האישית

הנכדה איימי אלכס – היה לי נורא כיף ומעניין להכין את העבודה עם סבתא, גיליתי דברים חדשים ומעניינים על עברה של סבתא רבתא רבא שלי וכמה היא היתה דמות מאד חשובה ויקרה לסבתי כמו אם שנייה. סבתי הייתה קוראת לה "מאמא" שזה אימא ברוסית וגם אמי מיכל מאד אהבה אותה ושמעתי סיפורים עליה איך היא היתה מפנקת אותה תמיד שבאה לבקרה עם סוכריות ג'לי מיוחדות שתמיד שמרה לה ולאחותה לימור בצנצנת מיוחדת שסבתי שולמית שומרת עד היום. הלוואי ויכולתי לחזור לעבר ולהכיר גם אותה כי היא נשמעה לי כאדם מופלא וטובת לב.

הסבתא שולמית – תוכנית הקשר הרב-דורי היא תוכנית מופלאה וכה חשובה לדורות הבאים שאיפשרה לי את העונג לבלות זמן יקר עם נכדתי איימי ונהניתי לספר לה את סיפורי עבר משפחתי 4 דורות אחורה מהלך חייהם וחיי עוד לפני קום המדינה ובמיוחד על סבתי היקרה אסתר ועל טוב ליבה ועזרתה לזולת והנצחתו של אחי היקר יצחק (חקי) שנקטף בגיל כה צעיר.