מאגר סיפורי מורשת

שמי אמיר בורשטיין ואני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם סבא אורי וסבתא דינה אמה של סבתא דינה, שהיא סבתא רבתא שלי נקראה דבורה-דורה – השם השני שלי דור הוא על שמה.

דורה הייתה הבת הבכורה בין ארבעה ילדים וגרה בצפון פולין בעירה בשם סובלאק. סבא וסבתא שלי נסעו לעיירה לטיול שורשים וראו שהייתה זו עיר גדולה עם תרבות יהודית מפותחת. בעיר היו 8,000 יהודים והיה בית ספר עברי בשם "תרבות" שם למדו את כל המקצועות כולל עברית. הוריה של סבתא רבתא שלי יפה-שיינה (רוזנטל) ומשה יוסף גרייבר – שם המשפחה על שם עיר מוצאו -גרייבו שבפולין.

ליוסף משה ויפה-שיינה גרייבר היו ארבעה ילדים: סבתא רבתא שלי דבורה-דורה עלתה לארץ יחד עם אחיה רחל ואליהו, הם הספיקו לעלות לארץ לפני השואה וכך ניצלו חייהם. אחות נוספת בת 17 שושנה גרייבר וההורים לא הספיקו לעלות ארצה וניספו בשואה.

סבתא רבתא שלי עלתה ארצה כסטודנטית למרות שכבר היתה רוקחת. היא עבדה בירושלים שם הכירה את סבא רבא שלי.

לאבא של סבתי, סבא רבא שלי, קראו יהודה ויינשטיין. הוא היה אחד מ-12 ילדים במשפחה חרדית הם התגוררו בעיר וולוברום בפולין. אביו של יהודה נפטר בהיות יהודה רק בן תשע ואמו, פרל-מרגלית, ניהלה את כל העסקים של המשפחה: תחנת קמח, חנות צבעים ומבשלת בירה. המשפחה הייתה מאוד עמידה. סבא רבא שלי עזב את המסגרת הדתית שבה גדל לטובת חוגי ההשכלה. בהתאם, הוא עלה ארצה בשנת 1933 על ויזה של סטודנט (כך התירו את  הכניסה הבריטים שלטו אז בארץ). הוא עלה כדי ללמוד עברית, ספרות, ותנ"ך באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה אחד המוסמכים הראשונים שקיבל את התואר השני באוניברסיטה שנפתחה רק שנים אחדות קודם לכן. הוא היה סטודנט, מבוסס כלכלית, שקיבל תמיכה כספית מאמו לפני הרצחה בשואה.

פרט לאח אחד, יעקב שעלה לארץ, כל שמונת אחיו ואחיותיו, בני זוגם וילדיהם נלקחו למחנה ריכוז, כנראה לאושוויץ ולא שרדו. שניים מאחיו הצליחו להתחבא אצל שכנים פולנים תמורת תשלום כספי גבוה, אך מיד עם תום המלחמה כשיצאו מהמחבוא נרצחו על ידי פולנים ברחוב. כשסבי וסבתי היו במסע השורשים בפולין, הם מצאו ברישומי משרד הפנים בוולברום, את תאריך הרצחם של שני האחים ברחוב.

לאחר סיום לימודיו באוניברסיטה היה סבא רבא שלי מורה בבית הספר תיכון בחיפה ואחר כך לימד בתל אביב. הוא היה מורה מחונן שתלמידי הוקירו ואהבו מאד, למרות שבחיי המשפחה היה מאד עצור ורציני (כנראה כתוצאה מהסבל שסבל בילדותו ועם הכחדתה של כל משפחתו).

באוניברסיטה תל אביב במחלקה לחינוך אספו את מורשתו בהוראה וניתן לצפות בה שם.

סבא רבא שלי יהודה וסבתא רבתא שלי דורה הכירו בירושלים כשהוא היה סטודנט והיא רוקחת, הם התחתנו בשנת 1940 ונולדו להם שתי בנות: סבתי דינה ואחותה נאוה.

סבתא דינה

סבתא שלי דינה נולדה בשנת 1945 בעפולה, הוריה יהודה ודורה, התגוררו בחדר שכור בתוך דירה עם משפחה נוספת ברחוב בצלאל בחיפה. זו הייתה דירה של שני חדרים ללא סלון. כל משפחה גרה ישנה ואכלה בחדר שלה, והם התחלקו באותו מטבח ואותם שירותים ומקלחת. בחדר האחד הזה אירחו יהודה ודבורה את חבריהם למשחקי קלפים משחק הרמי – דומה לרמיקיוב, בעת שדינה בתם ישנה לה במיטתה באותו חדר. דורה הפסיקה לעבוד כרוקחת, כדי לטפל בבתה דינה.

כשדינה הייתה בת שנה עברה המשפחה לדירה פרטית בשכירות, שנקראה "דמי-מפתח" (סוג של שכירות באותה תקופה). הם גרו ברחוב הסמוך ברחוב גאולה, עבורם היה זה כמו לעבור לאחוזה מפוארת – לגור בדירה פרטית: שני חדרים והול (חדר כניסה) רק לעצמם ללא שותפים !!!!!!!

דינה היתה בת שלוש ביום הקמת מדינת ישראל אך איננה זוכרת זאת. דינה זוכרת היטב את הבית בו גרה עד היותה בת 10 שאז עברה המשפחה לתל אביב. דינה בכתה מאד כשעברו לתל אביב כי מאד אהבה לגור בחיפה ונשבעה לעצמה לחזור לגור שם כשתהיה גדולה….דבר שלא קרה.

בהגיעה לגיל בית הספר התיכון, כל בני כיתתה נועדו ללמוד בתיכון שם עבד אביה כמורה, אך היא בחרה לא ללמוד שם מחשש שכל דבר שתצליח בו יחשב כפרוטקציה של אביה. סבתי דינה היא פסיכולוגית ועדיין עובדת. נולדו לה ולסבי שלושה ילדים: טלי הבכורה, גלעד האמצעי ויעל אמי, הבת הצעירה. יש לי מהם שבעה בני דודים גדולים ממני בהרבה. אני ואחי קבוצת הצעירים בין בני הדודים.

סבתי דינה הכירה את סבי כשלמדו בצוותא פסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן. הסבים שלי התחתנו עם סיום הלימודים ונולדה טלי דודתי והם נסעו איתה כשליחים של תנועת בני-עקיבא לוושינגטון בארה'ב, במטרה לארגן את קבוצת בני הנוער היהודי, לקרבם לסגנון החיים הישראלי ולקרבם לארץ. ובאמת מספר משפחות עלו לארץ.

הסבים שלי גם למדו לתואר שני בפסיכולוגיה ועבדו בארץ אחר כל כפסיכולוגים.

סבתא דינה וסבא אורי

משפחת המוצא של סבא

לאבא של סבי קראו שלמה ברוך סגינר. הוא נולד בעיר וורונוב בסלובקיה. בגיל 16 נסע לעבוד בגרמניה. בשנת  1933 עלה לשלטון בגרמנייה היטלר. הגרמנים התחילו להתעלל ביהודים ברחובות והכו אותם וקיללו אותם. אבא של סבא שלי היה בלונדיני עם עינים כחולות והגרמנים חשבו שהוא גם גרמני, לכן לא התעללו בו ברחוב. פעם אחת אסרו אותו בחשד לריגול, אך למזלו שיחררו אות מבית הסוהר אחרי יום.

כשהוא ראה מה קורה ליהודים, הוא החליט לעזוב את גרמניה ולעלות לארץ ישראל. בעקבותיו עלו גם שתי האחיות שלו, כל שאר בני המשפחה כולל ההורים, האחים והילדים הקטנים של האחים הושמדו מאוחר יותר על ידי הגרמנים. בארץ הוא עבד בסלילת כבישים ושם פגש את אימא של סבא ששמה ציפורה סובל. היא נולדה בעיירה תורקה ליד העיר לבוב באוקראינה. בעיר גרו הרבה יהודים והייתה שם תנועה ציונית מאד פעילה. ציפורה רצתה מאוד לעלות לארץ, אבל האנגלים ששלטו בארץ לא הסכימו שיהודים יגיעו לישראל. בכדי לעלות לארץ היא התחתנה עם ישראלי שנשלח במיוחד למטרה זו מישראל בתור אשתו של ישראלי הרשו לה האנגלים להיכנס לארץ. מיד כשירדה מהאונייה התגרשה מהישראלי, כפי שהוסכם מראש ועברה לגור בנתניה שם פגשה את שלמה אבא של סבי ונישאה לו ונולדו להם סבי אורי ואחותו ניצה.

סבא אורי נולד בתל אביב, ההורים שלו עדיין לא ידעו שההורים שלהם נספו בשואה ולכן קראו לו אורי על שם סבא שלו. בתל אביב המשפחה גרה עם עוד שתי משפחות בדירת שלושה חדרים. לכל משפחה היה חדר וכל המשפחות השתמשו באותו מטבח ובאותם שירותים. כשסבא שלי היה בן חמש עברה המשפחה לדירת שני חדרים ברמת גן. ההורים של סבא רצו לשמור על מסורת יהודית ולכן רשמו אותו לבית ספר דתי ועד היום הוא חובש כיפה. סבא היה פעיל מאוד בתנועת הנוער בני עקיבא והיה מרכז סניף ברמת גן.

סבא התגייס לצבא לנח"ל המוצנח. הוא השתתף במלחמת ששת הימים בקרב על כיבוש ירושלים והיה בין הראשונים שהגיעו לכותל המערבי. אחרי הצבא למד פסיכולוגיה באוניברסיטה בר אילן ושם הכיר את סבתי. אחרי הלימודים סבא וסבתא שלי נסעו לאמריקה כשליחים של הסוכנות היהודית ותנועת בני עקיבא. הרעיון היה שבני נוער יהודים באמריקה ישמעו על ארץ ישראל וירצו לעלות אליה. כשסבא וסבתא שלי חזרו משליחותם לארץ נולדו דודי גלעד ואמי יעל.

בשנת 1973 פרצה מלחמת יום כיפור וסבא שלי כפסיכולוג טיפל בחיילים שחוו הלם קרב. אחרי המלחמה סבא שלי עבד כפסיכולוג בבית סוהר כי רצה לשקם עבריינים. אחרי שלוש שנים הוא התחיל לעבוד כפסיכולוג בבית חולים. כשאמא שלי הייתה בת חמש נסעה כל המשפחה נסעה כל המשפחה לאוניברסיטה בעיר דרבן שבדרום אפריקה, שם סבא שלי סיים את עבודת הדוקטור שלו בפסיכולוגיה. כשהם חזרו לארץ סבא וסבתא שלי פתחו קליניקה לטפול פסיכולוגיה ושם עבדו עד ליציאה לגמלאות.

לסבא וסבתא שלי נולדו שלושה ילדים: טלי, גלעד ויעל שהיא אימא שלי. אימא שלי התחתנה עם אבא שלי, אלעד ונולדו להם שלושה ילדים: אני הבכור ואחרי נולדו ארבל וכפיר. כשנולדתי הייתה שמחה גדולה במשפחה, את חגיגת הברית שלי עשינו בבית של סבא וסבתא.

סבא וסבתא שלי רואים במשפחה הגדולה שלנו סוג של ניצחון של הסבים שלהם שנספו בשואה, אבל המורשת היהודית שלהם נשמרה.

תמונה של כל המשפחה

הזוית האישית

אמיר: היה לי נורא כיף לעבוד ולהשתתף בתוכנית יחד עם סבא וסבתא שלי. הייתי מאוד שמח להמשיך ולדעת עוד על המשפחה של סבא וסבתא שלי.

סבא אורי: היה לי מאוד נעים לשבת ולספר לאמיר את הסיפור שלי ובמיוחד שהוא הקשיב לי. זו תוכנית חשובה שחובה להמשיך אותה.

סבתא דינה: זו הייתה חוויה לחזור ולשחזר את הסיפור של המשפחה שלי ולהנציח את הסיפור בזכותה של  התוכנית המבורכת הזאת.