מאגר סיפורי מורשת

אנו התלמידים, משכבת כתות ט': אופיר שטלצר, טוהר חלפון ואבישג עטר, משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת המעורבות החברתית. השנה נבחר מיזם ייחודי לציון 70 שנה, לגני תקווה. בחרנו ללכת למגדלי הים התיכון להפגש שם עם האזרחים הותיקים הגרים שם. פגשנו את הזוג המקסים מיכל ואפרים פריהר, נפגשנו איתם בדירתם שבמגדלי הים התיכון בגני תקווה ומהם שמענו סיפורים על ימי ילדותם ובעיקר על מפעל חייהם – ההתנדבות אין קץ שלהם ביד שרה ובארגון רוטרי.

אפרים מספר על ימי ילדותו בתקופת מלחמת העולם השנייה ברומניה

"נולדתי ברומניה לפני מלחמת העולם השנייה. בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה ומצב היהודים באירופה היה בכלל על הפנים, אז קשה מאוד לדבר בכלל על ילדות נורמלית, בודאי שלא יכולנו לבלות כילדים או משהו כזה, נהפוך הוא, המצב היה קשה, היינו כל הזמן תחת לחץ מתמיד. הרדיפות והאטישמיות תמיד היו שם – הגויים זרקו  עלינו אבנים ברחוב. ברומניה, לכל בית ספר היה תג ותלבושת מיוחדים להם. לכיתה א׳ היינו חייבים ללכת עם תג של בית ספר, לכל בית ספר היה תג משלו כמו שבצבא. והיה גם כובע של בית ספר, לפי התלבושת, כך היו מזהים אותנו ישר, שאנחנו מבית ספר יהודי. חיים לא היו קלים ולא היו נעימים. קשה בכלל לדבר על חיי חברה, כי בקושי היו לנו חברים. היו בהחלט חברים בכיתה, אבל לא מעבר לזה, כי לא יכולנו להיפגש".

העלייה לישראל והגיוס לצה"ל

אפרים מספר: "עליתי ארצה בתחילת שנת 1950, מעט אחרי מלחמת השחרור – מלחמת העצמאות. המצב בארץ היה קשה אחרי המלחמה, הייתה עלייה גדולה מכל העולם, היה צריך לקלוט את כל העולים בארץ. לא היו מקומות עבודה ולא מזון. משפחות קבלו מזון בהקצבה, בתלושי מזון, אלה היו שנות הצנע. בגיל גיוס, ישר לצבא. שירתי בצבא בשירות החובה, אחרי הצבא הלכתי ללמוד באוניברסיטה. בתקופת לימודי באוניברסיטה הייתי סטודנט פעיל מאוד בין הסטודנטים".

מיכל נזכרת ומוסיפה: "אני זוכרת שהייתי נוסעת לכפר הרואה. אח של אמי גר שם, היו שולחים אותי בכל יום שישי, מייד אחרי הלימודים, נסעתי לכפר הרואה, שם קטפתי פירות וירקות מהגינה, דודי היה נותן לי גם שתי תרנגולות, אותם הייתי צריכה לקחת לשחיטה. עם סלי המזון הזה הייתי חוזרת לביתי. החיים לא היו פשוטים אז!".

מיכל מספרת על ימי ילדותה

"ילדותי עברה עלי בקיבוץ עין חרוד, שם למדתי עד כתה א'. כשפרצה מלחמת השחרור, אבי התגייס לצבא, ועברנו לגור בחייפה. מתקופת ילדותי בחיפה אני זוכרת שבימי שבת, כשאבי היה בבית היינו יוצאים אל הכרמל להנות מיופיו ומהמראות של נמל חיפה. אבי שרת בצבא הקבע, לאחר מכן בתפקידי הקצונה בצבא הוא הועבר לגוש דן ואנו עברנו לגור בקריית שלום בתל אביב ואחר כך עברנו לגור בגבעתיים.

בתקופה שגרנו בגבעתיים, כבר התחלתי את לימודי בבית הספר לאחיות בתל אביב, אז פגשתי את אפרים על איך שנפגשנו הוא יספר…."

אפרים מספר כיצד הוא ומיכל נפגשו? 

"ביום בהיר החלטנו אני וחברי שאנחנו רוצים להכיר בחורות. מיכל אשתי הייתה אז סטודנטית בבית ספר לאחיות בתל אביב, עוד לא הכרתי אותה. כך הלכנו אני וחברי לבית הספר לאחיות שבתל אביב. ללא בושה, ניגשנו לחדרה של מנהלת בית ספר ואמרנו לה: ״אנחנו חברה טובים, סטודנטים מהאוניברסיטה, לא סתם "בריונים מהרחוב" ואנחנו רוצים לארגן מסיבה משותפת עם הבנות מבית הספר לאחיות פה ולהכיר את הבנות״. מנהלת בית הספר, שמחה מאוד, נראה לי שהרעיון שלנו אפילו מצא חן בעיניה.

קבענו תחילה, שניסע לטיול משותף ביחד. הגענו קבוצה של חברים שלנו (בנים מהאוניברסיטה), אז לא יצאו לטיולים באוטובוסים ממוזגים כמו היום, אז היו יוצאים לטיולים במשאיות, בהם היו ספסלים ארוכים. נסענו, כל הקבוצה במשאית לים, במשאית הטיולים – שם פגשתי לראשונה והכרתי את מיכל. אחרי היכרות קצרה החלטנו שאנחנו רוצים להמשיך להיפגש ולהיות חברים. הזמן חלף, ומיכל סיימה את לימודיה בבית הספר לאחיות ואני סיימתי את לימודי באוניברסיטה, עם סיום הלימודים של שנינו היינו מוכנים לפרק הבא לחתונתנו וכך התחתנו.

ביום נישואינו – היו זמנים

יום נישואינו היה לפני מועד גיוסה של מיכל לצבא, תלמידות שלמדו בבית ספר לאחיות, מועד גיוסו נדחה עד לסיום הלימודים. מיכל התחילה לעבוד כאחות מוסמכת בבית החולים בתל אביב שנקרא: בית החולים הדסה. מאוחר יותר, היא עברה לעבוד כאחות מוסמכת באיכילוב, מיכל הייתה אחות ראשית שניהלה שם את המיון שנים רבות".

אפרים ומיכל היום

יד שרה – מפעל חייהם של מיכל ואפרים

מיכל מספרת איך הכל התחיל: "באחד הימים, פנה אלי מנהל בית החולים ושאל: 'מיכל, אולי תהיי מוכנה לעבוד בחצי משרה במיון באיכילוב ובחצי משרה שנייה לפתוח סניף של יד שרה'. אני הסכמתי, אך היה לי מאוד קשה עבדתי מהבוקר עד הצהריים במיון, ואחרי הצהריים ביד שרה עד שעות הערב. לאחר תקופה החלטתי לעזוב את המיון ולהתרכז רק בעבודה ביד שרה להגדיל ולהרחיב את הסניף".

אפריים מספר איך הכל התחיל: "עברנו לגור בגבעתיים והיו לנו שם חברים בארגון רוטרי. רוטרי זה ארגון עולמי שפועל למען הקהילה בכל העולם. המסר של הארגון הוא לעזור לאנשים. שמעתם בודאי על מחלת שיתוק ילדים – הפוליו. היום כבר אין התפרצות של המחלה בישראל, הודות לרוטרי, שעשו מבצע עולמי בחיסון הילדים נגד מחלת שיתוק ילדים. היו זמנים שהיו אלפי ילדים שנדבקו וחלו במחלה זו בעיקר במדינות הנחשלות כמו באפריקה. הודות לארגון רוטרי, כמעט ואין שיתוק ילדים בעולם.

פעילות יפה נוספת שארגון רוטרי מארגן היא תחרויות נואמים צעירים. לעודד ילדים לדבר ולנאום בפני קהל, שיהיה להם אומץ לדבר ולהתבטא בבטחון. יש בארץ כ-60 מועדונים כאלה ואנחנו פעילים גם בתחום זה.

במסגרת פעילותי בארגון רוטרי, פנה אלי יום אחד ראש עיריית גבעתיים, הוא קיבל מהעיר התאומה שלו בארצות הברית, קונטיינר עם כמות עצומה של כסאות גלגלים, הוא התייעץ עמי, מה לעשות עם הכסאות? אני מול רוטרי ומיכל עם קשריה באיכילוב, ברור שלנו היה למי לפנות – כולם שמחו מאוד לקבל תרומה של כסאות גלגלים לנכים. אחד ממכרי הציע לנו לדבר עם נציגי ארגון יד שרה, כי הם מקבלים תרומות מחו"ל ויש להם נסיון בטיפול בנושאים אלו. אכן פנינו ליד שרה והם שמחו מאוד ותרמנו להם 60 כסאות גלגלים לנכים – כך נולד הרעיון להקים את הסניף  של יד שרה בגבעתיים.

סניף יד שרה בגבעתיים

סניף זה הוא פרי שיתוף הפעולה עם ניסיונה הרב של מיכל מכל שנות עבודתה בבית חולים איכילוב ומקשריי ופעילותי בארגון רוטרי – כך הקמנו יחד את סניף יד שרה בגבעתיים. הוא פועל כבר 16 שנים, בהצלחה בלתי רגילה. הסניף משרת את כל האזור, כולל יישובים כמו קריית אונו וגני תקווה. זהו ארגון שמציל אנשים באלפי נושאים ותחומים. לדוגמא נשים בהריון, במקום זריקות אפידורל, יכולות לקבל מכשיר שמשכך כאבים, ללידה ללא כאבים. הנשים יכולות אחרי הלידה לקבל משאבות לשאיבת חלב, עריסות לתינוקות. אנשים אחרי תאנות וניתוחים, מקבלים ציוד עזר, כמו כסאות גלגלים מקלות הליכה, קביים ועוד חולי לב מקבלים מכשירי מדידת דופק ועוד, תקצר היריעה מלפרט את מגוון הציוד והמכשור שלנו.

במשרד יד שרה עם נציגי ההנהלה

משפחתנו

"סיפרנו לכם הרבה על יד שרה ועל רוטרי, אבל החשוב מכל אלה שתי בנותיהו הנהדרות ושבעת נכדינו ושתי הנינות שלנו – מהן יש לנו נחת. גם הבנות שלנו עוסקות בתחום הרפואה. בתנו הגדולה בקופת חולים מכבי והבת השניי, במשרד הבריאות. הבעלים שלהם רופאים ונכדתנו הבכורה גם היא רופאה – כל המשפחה בתחום הבריאות!!"

היום

אפרים ומיכל, היגיעו לגני תקווה למגדלי הים התיכון, לפני שנתיים. הם זוג מאוד עסוק, הם נוסעים בכל בוקר לגבעתיים לסניף בו הם עובדים ביד שרה, ביתם השני. הם ממשיכים בפעילות ההתנדבות שלהם גם ביד שרה וגם בארגון רוטרי. נדמה שהם יוצאי דופן במגדלי הים התיכון, כשהם יוצאים בכל בוקר בעצם ל"עבודה". יש להם הרבה תחביבים. מיכל מספרת: "שנים ניגנתי באקורדיון, הייתה לי דודה בלונדון ששלחה לי אותו במתנה ומאז ניגנתי, בנוסף שרתי גם במקהלה".

אפרים מוסיף ומספר: "היום אנחנו אוהבים ללכת לתיאטרון, לשמוע מוזיקה, קונצרטים, הצגות, גם אני שרתי בעבר במקהלה. גם פה במגדלי הים התיכון יש מקהלה, אך הם נפגשים בשעות הבוקר, בשעות שאנו נוסעים לגבעתיים ליד שרה.

היום, הם ממשיכים בהתנדבויותיהם, בנוסף נהנים מהפעילות במגדלי הים התיכון, מהחברים המשותפים איתם הם נפגשים בלובי, שומעים הרצאות מעניינות והפעילות רבה ומגוונת.

הזוית האישית

מיכל: אני מאחלת לכם, תלמידים יקרים בהצלחה בכל מה שאתם עושים. היה נעים לפגוש אתכם ולשוחח ולספר לכם את סיפורינו.

טוהר: אני חושב שהתכנית עזרה לי ללמוד על הדור בגיל של הסבים והסבתות שלנו. היה לי ממש כייף ומעניין להקשיב ולשמוע את הסיפורים שלהם. בזכות הסיפורים שאפרים סיפר לנו על ילדותו ברומניה, כשטסתי לרומניה ראיתי את בתי הספר ואת המקומות שהוא סיפר לנו עליהם. אני מאחל לאפרים ולמיכל בריאות טובה ואריכות ימים, שימשיכו להיות פעילים ולהתנדב בעבודתם החשובה ביד שרה.

תלמידה אופיר: אני חושבת שהתכנית מאוד טובה ומשמעותית בגלל שבעזרת התכנית יש לי את האפשרות לשמוע סיפורים מרגשים ומרתקים של המבוגרים. אני מאוד התחברתי לתכנית והתרגשתי ולשמוע את הסיפורים המרגשים והמרתקים שלהם. אני מאחלת להם רק בריאות ושישארו עם המון שמחת החיים שיש להם.

מיכל ואפרים מגיעים למפגש הפתיחה במגדלי הים התיכון