מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אסתר ראובן – חיי חינוך ושליחות

אסתר ועידו עובדים על הסיפור
אסתר והתלמידים
זכרונות חייה של אסתר ראובן

שמי אסתר ראובן (שטרן) ילידת 1949. נולדתי בבית חולים בחדרה להוריי ישראל ושושנה, וביתנו היה בשכונת עין התכלת בעיר נתניה. אני הרביעית בילדים כשלפני נולדה אחות גדולה שנפטרה בגיל חמש, ואחר כך אחות נוספת ואח. הוריי ילידי פולין.

כשהגיעו רוחות המלחמה לפולין, אבי רצה לעלות לארץ עם אמי, אבא שלה התנגד, אביה אמר ששום דבר לא יקרה להם ושהכל יעבור. אבי בכל זאת התעקש לעלות ואבא של אמי דרש שיתחתנו בפולין ושאבי יעלה לארץ לבד ויראה להם שהוא יכול לפרנס אותם בארץ, ואם יצליח בזאת – אז גם אמי תעלה. אבי אכן עבד בפרדסים ואת השכר שהיה מקבל הוא היה אוסף והיה שולח לפולין. בינתיים האנגלים התחילו להגביל את מספר העולים לארץ ולכן אבי שלח אדם אחר, גם הוא בשם ישראל, לפולין שיביא את אמי כ"אשתו", וכך היא הגיעה לארץ והצטרפה אליו. הם קבעו את מגוריהם בנתניה יחד עם עוד קבוצה עם של יוצאי העיר טושין שבה אבי גר בפולין. התארגנה קבוצה של תנועת הגדעונים והם פנו לרשויות בארץ בבקשה להקים יישוב, הם קיבלו חלקת אדמה באיזור הצפוני של נתניה והם בחרו לקרוא לה עין התכלת, והם אלו שהתחילו להקים ולבנות אותה. בהתחלה היו בסביבות העשרים בתים בשכונה, הרחובות היו כולם חולות. במקום כבר היה גרעין של עולי תימן שהתיישבו שם עוד לפני שהגיעו לבנות את עין התכלת והאיזור נקרא "נווה שלום".

ילדות

נולדתי בעין התכלת כשהרחוב היה קטן, אבי היה בקבוצה שבנתה את העיר, כל קבוצה קיבלה דונם שדה לשתילה ומתכונים לאוכל שאפשר להכין בעזרת ירקות ופירות. נולדתי, כאמור, בשנת 1949. באותם זמנים נטעו עצי אשל כדי לחסום סופות חול שהיו באזור באותו זמן, מכיוון והרחובות היו כולם חולות. אהבתי לשחק הקפות (בייסבול) בילדותי. למדתי בבית ספר בארי, ואהבתי ללכת לים. הוריי עלו מפולין. שם האם- שטרן שושנה, והאב- ישראל.

הייתה לי ילדות מאושרת, לא ידעתי מחסור. אף פעם לא אשכח את ארון הבגדים שלי שהיה עשוי מארגז תפוזים שעמד לאורך, ואימא שלי תפרה לו וילון קטן עם קפיץ כדי שלא יראו את הבגדים בפנים. שיחקנו הרבה ברחוב בגולות, במוטרס, בהקפות, קלאס, מחניים, שבויים, משחקי חבל ונהנינו מאוד. בילינו בקיץ הרבה בים, היו ימים שהיינו מסיימים שם את היום, בצפייה בשמש השוקעת במערב. בחורף היה הרבה בוץ ושלוליות ברחובות, ובדרך לבית הספר היינו עוצרים לחפש ראשנים בשלוליות.

בשכונה הייתי בקבוצה של ילדות בנות אותו גיל ונרשמנו כולנו לבית ספר היסודי בארי.

סוף שנות הנוער ותחילת שנות העשרים

בתקופת התיכון למדתי בטשרניחובסקי בכיתות ט' – י"א במגמת אומנות ועברתי בסיום י"א לבית מדרש למורים וגננות (היום זה בשרת) כדי ללמוד הוראה לגיל הרך במטרה להפוך לגננת. מכך, כשהתגייסתי לצבא, הצבא התעקש לתת לי תפקיד של גננת צבאית, למרות שרציתי תפקידים יותר חשובים. נשלחתי לנהל גן בבית שאן העניה, במרחק נסיעה של כמה שעות מנתניה. גרתי בבית שאן בדירות משותפות עם עוד חיילות עובדות הוראה. הייתי עובדת עם גננת נוספת. לאחר שנה הצבא הודיע לי שיש להם מחסור בגננות בנחמיה, ונשלחתי לעבוד שם כגננת. באותו זמן שוגרו על הארץ קטיושות מירדן ולכן לימדו אותי ואת שאר החיילות שהיו איתי עזרה ראשונה. הצלחתי להשיג אישור לא לגור במנחמיה ורק לעבוד שם ביום ולחזור הביתה בסוף העבודה. השתמשתי בטרמפים בכדי להגיע לעבודה וממנה הביתה וכך עשיתי במהלך כל שאר השירות שלי.

לאחר השירות נישאתי לבעלי בגיל 21, ועברנו לגור בבית שאן. בתקופה זו אהבתי לשמוע שירים של ריקי נלסון, קליף ריצ'רד. לאחר השירות הצבאי המשכתי לעבוד בבית שאן כגננת עם גן משלי, בעלי עסק גם בתחום החינוך.

אהבה ומשפחה

בערב הראשון שהגעתי לבית שאן, הכרתי את החיילות שהיו איתי. הבנות הוותיקות הזמינו אותנו לבוא להסתובב בשכונה כדי לטייל ולפגוש מורים אחרים רווקים. פגשנו את המורים הרווקים, כולם מהסקטור הדתי, זה מפני שהיה מחסור בעובדי הוראה, ובעיירות הפיתוח הציעו לאנשים להמיר את השירות הצבאי שלהם לקורס מהיר להוראה ולשלוח אותם לעיירות הפיתוח, ככה בעלי הגיע לבית שאן למרות שבמקור הוא מזיכרון יעקב. הוא גם גר בדירה משותפת כמו שאני והחיילות שאיתי, ולכן גם הוא היה צריך לנהל את עצמו כלכלית כמונו.

במפגש הראשון הכרתי את כולם, ובעלי היה ביניהם, וישר הייתה בינינו כימיה נהדרת. בסוף השירות התחתנתי איתו ויצאנו לירח דבש באילת. קיבלנו דירה בבית שאן של חדר וחצי ושם נולד הבן הבכור שלנו – יובל. אבי הקבלן ושותפו בנה מבנה בעל שתי קומות שאליו עברנו, הבניין היה בעיר נתניה. עבדתי בתור גננת משמונה וחצי עד אחד בצהרים. כשפרצה מלחמת יום הכיפורים גייסו את בעלי, וחודש לאחר מכן נולדה הבת השניה שלנו – ליאת, אבל בעלי עדיין שירת בדרום. לפני הלידה בעלי אמר לי:" אם יוולד לנו בן תקראי לו נחשון, אם תיוולד לנו בת תקראי לה ליאת". לאחר הלידה אחי בא לבקר אותי וראה שנולדה לי בתי ליאת, הוא אמר לי שהוא ילך לקצין העיר ויבקש להעביר הודעה שנולד בן לבעלי ולא בת, כדי שיתנו לו לחזור לראות אותו. בעלי הגיע הביתה וציפה לראות את נחשון בידיים שלי ובסוף פגש את ליאת. לאחר מכן נולד הבן השלישי -אלירן .

לאחר הלידה של אלירן בעלי הציע שנצא למשלחת מטעם הסוכנות היהודית. עברנו את המיונים והציעו לנו לנסוע לטורונטו (קנדה), כי שם יש קהילה מאוד גדולה של יהודים, שם הם לומדים בבתי הספר בעברית ובאנגלית. נשלחנו לטורונטו וכשירדנו מהמטוס חיכתה לנו משלחת מבית הספר המנוהל על ידי הוועד לחינוך. משפחה אימצה אותנו ונתנה לנו מזון ומקום לישון בו ליום הראשון שהיינו שם. למחרת הגיעה אלינו אישה מהבנק כדי שניצור את חשבונות הבנק שלנו שם ושאלה אותנו איזה רהיטים אנחנו רוצים לבית שלנו (יד שניה או ראשונה). לאחר שנתיים, ב-1984 נולדה לנו הבת הרביעית והאחרונה שלנו – עומרית, והיה לה דרכון קנדי. אחרי שלוש שנים היינו אמורים לחזור לארץ אך בדיוק הציעו לבעלי הזדמנות ניהול בבית ספר בקנדה, חזרנו לארץ לחודשיים להיות קצת עם המשפחה, ולאחר מכן טסנו חזרה לקנדה בשביל התפקיד. אמרנו לעצמנו שנהיה שם רק עוד שנה אך בית הספר התעקש שאני ובעלי נשאר לעבוד שם, אז לבסוף נשארנו שנה נוספת. בסיום חמש השנים חזרנו לארץ סוף סוף, הבת שלי עומרית, למרות שהיינו בארץ זרה במשך חמש שנים, התעקשה שאיתה נדבר עברית ונספר לה סיפורים רק בעברית, אלירן ועומרית הלכו לחוג אנגלית כדי לשמר את השפה ולהעשיר אותה. יובל היה אמור להיות בכיתה י"א אבל העדפנו שהוא יחזור לכיתה י' כיוון שיש פער בין תוכנית הלימודים בארץ לתוכנית הלימודים בקנדה וליאת התחילה את כיתה ט'. היו להם מעט קשיי הסתגלות ופערים עם החברים אך תוך תקופה הכל עבר בשלום.

לאחר השירות הצבאי יובל רצה להתחיל ללמוד באוניברסיטה, הוא נרשם למכינה שליד האוניברסיטה העברית כדי לשפר ציונים. ואז התגלה שיש לו גידול סרטני, הוא עצר את הלימודים שלו בשביל לנסות ולשפר את מצבו אך לצערנו יובל נפטר אחרי שנה.

ליאת עם סיום לימודיה החליטה לעשות שירות לאומי והיתה קומונרית של בני עקיבא במגדל העמק עם שילוב הוראה. במהלך התקופה היא הכירה את מי שעתיד להיות בעלה (רן) והם נישאו כמה שבועות לפני שיובל נפטר. ליאת ורן גרים ברמת גן, יש להם שישה ילדים, היום ארבעה מתוכם נשואים ויש לליאת כעת חמישה נכדים. הילדים שלהם גרים בירושלים, ביצהר, ברתמים, וברובע המוסלמי בעיר העתיקה.

אלירן נשוי ויש לו שני ילדים, הוא בנה בית במגרש שלנו. עומרית נשואה עם שני ילדים וגרה בשקף שבחבל לכיש.

הזוית האישית

אסתר לומדת בכיתת הותיקים בבית הספר עגנון, השתתפה בתוכנית הקשר הרב דורי במסגרת מעורבות חברתית, אסתר נהנתה מאוד לשתף את עידו בסיפור חייה.

עידו התלמיד המתעד: נהנתי מאוד להיפגש עם אסתר ולשמוע את סיפורה למרות שלא הכרתי אותה קודם, ואהבתי לשמוע וללמוד על הקמתה של עין התכלת.

מילון

שכונת עין התכלת
שכונה שהוקמה בנתניה בשנת 1936, כשכונת פועלים ואגודה שיתופית. מקור שמה הוא צבע התכלת של הים שלחופיו היא משתרעת

הגדעונים
הגדעונים הוא ארגון שהוקם כאגודה חשאית בשנת 1913 (סוכות, תרע"ד) על ידי צעירים (גברים בלבד), בני אכרים במושבה זכרון יעקב. בראש הארגון עמד אלכסנדר אהרנסון, שפעל בהשראת אחיו הבכור אהרן אהרנסון ואבשלום פיינברג, ובהשפעת אחותו שרה אהרנסון. הארגון נחשב לארגון הנוער הראשון שהוקם ביישוב ועסק בפעולות הגנה ושמירה, בדומה לארגון השומר שהוקם על ידי אנשי העלייה השנייה. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”הייתה לי ילדות מאושרת, לא ידעתי מחסור“

הקשר הרב דורי