מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי אנגרס לבית פרכטר. נולדתי בשנת 1953 ברחובות. להורי קראו טובה ויעקב. סבתא שלי, אמא של אבי יעקב, הייתה גיבורת על בשבילי.

הסיפור התרחש לפני מלחמת העולם השנייה, כאשר הנאצים פלשו לקרסניסטב שבפולין.

משפחתו של אבא שלי יעקב גרה בעיירה קרסניסטוב. בבית היו סבתא אסתר, סבא ברוך, ארבעה ילדים, שאחד מהם נשוי עם ילד קטן. סבא יעקב היה כבר בארץ ישראל, ואת הסיפור שאספר הוא שמע אחרי המלחמה.

היה זה יום חמישי, סבתא אסתר הלכה למרכז העיירה לקנות בשוק מצרכים, כדי להכין את השבת כהלכתה. כשסיימה את קניותיה ראתה התקהלות בפינת הכיכר וכאשר התקרבה, ראתה לחרדתה קבוצה של חיילים נאצים מקיפים את רב העיירה ומתעללים בו.

סבתא אסתר מאוד נבהלה, הבינה שהנאצים פלשו לפולין וחשבה איך תוכל לשמור על המשפחה בזמנים שכאלה. הביטה סביב והבחינה בעגלון עם סוס ועגלה, שממתין שיפנו אליו לפרנסתו. ניגשה אליו סבתא אסתר והציעה לו את סליה המלאים כל טוב, ובתמורה שייתן לה את הסוס והעגלה. להפתעתה, העגלון הסכים וסבתא אסתר עלתה על הסוס והעגלה ואמרה "דיו" לסוס ודהרה לביתה.

כאשר הגיעה הביתה סבא ברוך שאל אותה: "אסתר איפה הסלים?" סבתא אסתר סיפרה לו את כל אשר קרה בכיכר העיר. ולכל הילדים הודיעה, מהר לאסוף כמה שיותר בגדים בשקית ולעלות לעגלה.

סבא ברוך שהיה איש תמים ושקט אמר לה: "עזבי אסתר, תמיד היה פרעות ביהודים ואם נשמור על שקט ולא נתבלט, יניחו לנו לנפשנו."

סבתא אסתר ענתה לו: "אתה לא רוצה לבוא אתנו, תישאר פה! אנחנו נוסעים לכיוון רוסיה!" ושוב סבתא אסתר על העגלה, אומרת "דיו" לסוס, וכל הילדים יושבים על העגלה מאחור. הם עלו על הגשר מעל נהר וויבז' הסמוך לביתם, וסבתא מדהירה את הסוס לכיוון רוסיה.

הילדים מאחור התחילו לצעוק: "אמא, אמא חכי, אבא רודף אחרינו!" היא משכה במושכות, עצרה את הסוס ושמעה את בעלה קורא לה: "אסתר חכי לי! אסתר חכי לי!"

סבתא אסתר חיכתה, ואספה גם אותו. המשיכו להתגלגל עם העגלה לכיוון רוסיה, הגיעו עד הגבול ושם נהר הבוג רחב הידיים. עצרה סבתא אסתר את הסוס והעגלה וחשבה: '"כיצד אני מעבירה את המשפחה לצדו השני של הנהר?" סבא ברוך שואל אותה: "נו, ומה את עושה עכשיו?" סבתא אסתר ראתה לאורך החוף דייג עם סירה. כמפלט אחרון, היא פנתה אליו והציעה לו את הסוס והעגלה, תמורת הסירה. להפתעתה הוא הסכים.

כל המשפחה עלתה על הסירה. הבן הבכור חתר לצדו השני של הנהר. כשהגיעו אל החוף החלו ללכת ברגל לכיוון העיירה לבומל, עיירה הנמצאת באוקראינה. בעיירה היו משפחות של יהודים שדאגו להם ואירחו אותם בביתם למשך חמישה חודשים.

בבוקר אחד הגיעו משאיות לעיירה, וכל הפליטים שהגיעו מפולין הכבושה התבקשו לעלות על המשאיות. פינו אותם לאוזבקיסטן. בין המשפחות, הייתה גם סבתא אסתר וכל משפחתה.

באוזבקיסטן חייהם היו קשים מנשוא, הם סבלו רעב ועבדו בפרך, בעבודות שונות ומשונות, כמו חטיבת עצים וניסורם. אך המשפחה נשארה ביחד. שם עברה את כל המלחמה, כידוע הנאצים לא הגיעו לאוזבקיסטן.

ב-1948 עלתה כל המשפחה בשלמותה לארץ, והכל בזכות סבתא אסתר!

הזוית האישית

מור: אני רוצה לאחל לסבתא ש: תמשיך לעשות את מה שהיא אוהבת ותהנה תמיד, שנמשיך לבלות יחד והציורים שלה יגיעו למוזיאון כי זה מגיע לה ושלעולם לא יהיה מישהו שיפריע לה ליצור.

סבתא ציפי: המסר שלי זה שאף אחד לא יודע איזה כוחות טמונים בו עד שהוא מגיע למצבים של התמודדות.