מאגר סיפורי מורשת

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית הגליל התחתון. 

שמי, אסתר ליאני (אלפסי לפני נישואיי). נולדתי בתאריך 10.3.1949 במדינה מרוקו, בעיר רבאט, בשכונת סלה. נולדתי בחג פורים, לכן הוריי קראו לי כך, על שם אסתר המלכה. היו מקצרים לי את השם ל'אתי'. במשפחתי 12 אחים, אני הרביעית. המשפחה מלוכדת ושומרים על קשר טוב. בעבר, המצב הכלכלי של משפחתי היה טוב מאוד, אבי ניהל רשת חנויות ואמי לא עבדה בחייה, הייתה לנו עוזרת בבית. הילדות שלי הייתה טובה, גדלנו עם ערבים, היינו משחקים עם עצמות כבש, בקפיצה על חבל וגם עם פחים. השכרנו אופניים, כי אז לא היה לנו כסף לקנות אופניים. בבית הספר הייתי תלמידה בינונית, המורים היו טובים, הייתה משמעת וחינוך טוב. בנוסף לכך, היה ערך וכבוד למורה: כשהמורה הייתה נכנסת לכיתה, התלמידים עמדו, ורק כאשר המורה אמרה שאפשר לשבת, התלמידים ישבו. בילדות דיברנו צרפתית וערבית ופה בישראל למדתי עברית.

העלייה לארץ

הוריי נלחמו להגיע לארץ, הבריחו אותנו באונייה של דגים, כי תושבי המקום לא רצו שנעזוב את מרוקו. משפחתי ואני השארנו את כל חיינו במרוקו כולל ביתנו ורכושנו, רצינו לחיות בארץ ישראל והייתה לנו תחושת ציונות מאוד חזקה. חצי שנה לקח לנו להגיע ממרוקו לישראל. בצרפת העבירו אותנו בעוד אונייה גדולה ומצרפת הגענו אל ישראל. אבי הביא עמו הרבה כסף. עלינו לארץ בשנת 1962, כשהייתי בת 11. התגוררנו בטבריה, המצב הכלכלי לא היה טוב, אבי עבד מהבוקר עד הלילה במפעל ספן ליד אשדות של פורמייקה.

הילדות בטבריה

הילדות בטבריה לא הייתה כל כך טובה מבחינה חברתית. אחיי ואני היינו אחד עם השני, לא היו לנו חברים כל כך, כמו במרוקו. הוריי לא נתנו לנו לצאת מהבית כי שמרו עלינו. יצאנו רק לבית הספר, שם החוויה בהתחלה הייתה קשה: לא ידעתי כלום בשנה הראשונה וכך גם בתיכון. סיימתי את לימודיי בכיתה ט' כי לא היו להוריי כסף לציוד לבית הספר. לאחר שסיימתי את לימודיי, התחלתי לעבוד באגד כקופאית, לא שירתי בצבא כי אבי לא הסכים.

חפצים שעברו מדור לדור

יש לי פמוטים ומכתש שהיו של הוריי, אמי הייתה מכינה תבלינים במכתש, הכל היא עשתה בבית, גם כיבסה בידיים. רק לאחר כמה שנים היא הייתה הולכת למכבסה. אני חייבת לציין שאף על המצב הכלכלי הקשה באותה תקופה, היינו שמחים: המשפחה והלכידות גרמו למורל גבוה. באנו במיוחד לטבריה כי אימא שלי הייתה חולת אסטמה והאוויר של טבריה עשה לה טוב.

אני מאוד אוהבת לרקוד ופעם הייתי בורחת לויצ"ו לריקודים, זה הדבר היחיד שאהבתי. שם נפגשנו כל החברים במועדון עירייה ורקדנו ריקודי עם.

אלי בעלי (ז"ל)

אלי (ז"ל), בעלי, נולד באלג'יר. הוא עלה לארץ בשנת 1947 כשהיה תינוק. אלי היה לוקח את הנכדים לעין גב, לסירות ולקיאקים ולימד אותם לשחות והיה מפנק אותם. הם אהבו לדוג ולאכול את הדגים שדגו. הוא גדל בטבריה והיה דייג ומציל – חצי עונה דייג וחצי עונה מציל בעין גב. הוריו עבדו בקיבוץ כנרת במכבסה. אלי ואני הכרנו  בחוף גיא. שם ישבתי במעגל עם חברות והוא הסתובב סביבי, לא הכרתי אותו ואלי שאל וחקר איפה גרתי ומאיזו משפחה אני. אלי דיבר עם אחי שהוא רוצה לצאת איתי, אבא אישר ומהר התחתנו, היו בינינו שנתיים הפרש, אני הייתי בת 19 והוא בן 21. התחתנתי בגיל 20. בשנת 1971 נולד בננו הבכור. כיום יש לי חמישה ילדים, את כל החגים אנו חוגגים ביחד תמיד וכולם באים ומתלכדים. אלי נפטר לפני שנתיים ממחלת הסרטן.

המנטליות אז באותה העת, הייתה שנשים לא עובדות. האישה צריכה להיות בבית. גם אלי רצה שלא אעבוד, אך התעקשתי. עבדתי בתור טבחית ומנהלת בחדרי אוכל במלונות. אהבתי להתקדם ולפתח דברים כמו פיתוח עמדת החביתות, הדרכת מסעדות ואני מאוד אוהבת את המטבח עד היום.

כיום העיסוק העיקרי שלי הוא לדאוג לנכדיי. אני אוהבת לרקוד, לשמוע מוזיקה ולטייל. אני מאושרת ומאחלת שכל הנכדים יצליחו וילמדו, זו המתנה שלי. הרהיטים בבית שלי בני מעל 50 שנה, אני מאוד שומרת על הרהיטים. הקשר שלי עם מאור נכדתי הוא קשר מאוד טוב, אני נושמת אותה וכיף לי, מאור מאוד מחוברת אלי, אנחנו ישנות ביחד כשמאור באה לישון אצלי לפעמים.

הזוית האישית

סופי: לפני שנפגשנו עם אסתר, מאור החניכה הכינה שאלות שתרצה לשאול אותה ובמהלך כל הפגישות עמה החניכה לקחה חלק פעיל בשאילת השאלות וגילתה הקשבה מלאה. מאור גילתה דברים חדשים שלא ידעה על סבתה, זה תרם לקשר הטוב ביניהן. אני נהניתי להקשיב לסיפורה ומאור ואני עברנו תהליך משמעותי גם בחיזוק הקשר שלנו ולוותיקה.

הסיפור נכתב במסגרת פרויקט חונכות פר"ח בגליל תחתון. הפרויקט בשיתוף פר"ח, מפעל הפיס, מרכז צעירים ואגף החינוך של מועצה אזורית הגליל התחתון.