מאגר סיפורי מורשת

שמי צביה בלאו ואני הסבתא של יונתני בלאו, "הנכד החיפאי שלי" (אסביר בהמשך). יונתני ואני כותבים יחד את קורות חיי וחיי משפחתנו כשאנחנו בעיצומה של מלחמת "חרבות ברזל" במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. היום זה היום ה-86 למלחמה והבן שלי, שהוא אבא של יונתני, עדיין במילואים בדרום כקצין בדרגת רב סרן.

ילדות

נולדתי בירושלים בשנת 1952. באותה שנה ירד שלג בירושלים, אבל אני נולדתי בקיץ.

מימין: אני עם אבא שלי בשלג בירושלים, משמאל: אני עם אימא שלי

יונתני הוא דור עשירי בישראל מצד המשפחה שלי ודור שביעי בארץ מצד סבא אברהם.

גדלתי בירושלים בשכונה שסבא שלי בנה כיזם וכקבלן, שנקראת על שמו עד היום – שכונת בן ציון, וגרנו בבית שהוא בנה. עלי לציין כי סבא רבא של אמי בנה את מגדל המים בחיפה (ליד גן שמואל) ובתים לידו. הוא היה ציוני עם חזון שעלה מארה"ב ובנה שכונות ובתים.

אבי ואמי התחתנו בחיפה וגרו ברחוב המים ושאר המשפחה גרה בכרמל, כך שיש לנו עבר היסטורי בעיר חיפה. אימא שלי למדה בבית הספר הריאלי, קפצה שתי כיתות, ולמדה מתמטיקה בטכניון תוך כדי לימודיה בתיכון. היא הצטיינה גם ברכיבה על אופניים ורכבה מירושלים עד עתלית, וגם יונתני (הנין שלה) ממשיך את דרכה. אבי עלה מגרמניה, היה רואה חשבון ואהב מוזיקה קלאסית. הוא היה אספן בולים והיה לו אוסף עצום עם בולים נדירים מלפני קום המדינה ומכל העולם. יש לי אח שצעיר ממני בארבע שנים, איש מחשבים.

בילדותי, כידוע, לא היו מחשבים וגאדג'טים. שיחקנו משחקי חצר – קלאס, חמש אבנים, קפיצה בחבל, עג'ואים (גרעיני משמש, נקראים גם גוגואים) ומשחקי קופסא. בתור בילוי היינו הולכים הרבה לגן החיות התנכ"י שהיה אז במקום אחר בירושלים, ובחורף היינו הולכים ליער ירושלים לקטוף פטריות. אכלנו המון ירקות, פירות ודגים. כמעט ולא אכלנו לחם וממתקים. שתינו כמה כוסות חלב ביום.

אנחנו משפחה דתית כך שבשבתות היינו מדליקים נרות, הולכים לבית הכנסת ואוכלים סעודות של בשר, דגים וכל מטעמים. בקידוש היינו אוכלים עוגות מעולות שסבתא ודודה שלי היו מכינות, ואני זוכרת את טעמן עד היום.

למדתי בבית ספר יסודי שאז קראו לזה בי"ס ממלכתי-דתי, ובתיכון דתי. הייינו נוסעים לבד באוטובוסים לבית הספר גם כילדים קטנים ואחרי הלימודים חזרנו הביתה דרך שדות יפים ומסתובבים בשכונה. למדתי גם נגינה על פסנתר במשך 12 שנים.

שנות הָעֶשְׂרֵה/לימודים

בתיכון למדתי בבית הספר "מעלה" בירושלים שבו למד גם הסופר חיים באר. הייתה לנו תלבושת אחידה בצבע ירוק. חלק מהתלמידים הלכו לתנועת נוער בני עקיבא והצופים וחלק לא. אני הלכתי לבני עקיבא (מדי פעם).

בשעות הפנאי הקשבנו לתקליטים (אז היה פטיפון עם תקליטים לא היו טלפונים ניידים ולא מסכים). בעיקר הקשבנו ללהקת הביטלס, החיות ואריק איינשטיין, ורקדנו מה שנקרא אז "ריקודים סלונים" – סלואו (ריקוד איטי), טוויסט, צ'רלסטון. בערבים היינו יוצאים לבית התֶּה של יאן בשכונת עין כרם הציורית בירושלים. היינו יושבים על שטיחים או כריות, שותים תה, שומעים מוזיקה ומדברים. נסענו בחבורות גם לעיר העתיקה בירושלים – שם הסתובבנו בשוק, קנינו בייגלה ותמרהינדי (משקה מתוק), גלביות (שמלות ארוכות) שרשראות וצמידים ססגוניים.

באותה תקופה ההיפים (ילדי הפרחים) נפוצו בעולם, וכולנו היינו "קצת היפים" מבחינת לבוש, שיער וסמל השלום שכיכב בכל מקום – המוטו היה:"!MAKE LOVE, NOT WAR". השתתפנו גם בהפגנות כדי להביע את השקפותינו.

יונתני עם סמל השלום

בחופשות משפחתיות היינו נוסעים לים. ההורים היו שוכרים דירה לחודש בתל אביב או בסביבה לחודש והיינו הולכים יומיום לים. זאת הייתה חוויה מיוחדת לירושלמים כי בירושלים אין ים.

בתקופה ההיא, בית הספר היסודי נמשך שמונה שנים והתיכון ארך ארבע שנים (באותה תקופה החטיבה לא הייתה קיימת). בכיתה י"ב היו לנו "מבחני בגרות" במקצועות שונים. היו מגמות הומנית וריאלית (הומנית: בעיקר ספרות, אזרחות, דקדוק וכו'  ריאלית: בעיקר מתמטיקה, גיאומטריה, ביולוגיה, פיזיקה וכו'), אני הייתי במגמה ההומנית. השאיפה הייתה להצליח במבחני הבגרות כדי להתקבל בעתיד לאוניברסיטה.

סיימתי את התיכון בגיל 18 והתגייסתי מיד לצבא.

צבא, אוניברסיטה ובחירת מקצוע

התגייסתי במסגרת גרעין תנועת הנוער "בני עקיבא" לצבע לגרעין נח"ל דתי. שירתי בהיאחזות נח"ל אל-על בדרום רמת הגולן, שהתאזרחה כעבור כמה שנים והפכה ל"אליעד".

ידיעה בעיתון ידיעות אחרונות מה-28.1.2024 על החזרת היאחזות נח"ל לעוטף עזה

במסגרת השירות הייתי רועת צאן של עדר גדול של כבשים, היינו יוצאים בזוגות כדי לרעות את העדר במרחבי רמת הגולן. הייתה פעם שפטפטנו וכל העדר הלך לאיבוד. לקח לנו יום שלם לקבץ אותו. זו הייתה תקופה יפה בחיי.

כעבור שנה עברתי לשרת בבית הדין הצבאי שהמרכז שלו היה בתל אביב. שירתי כרשמת במשפטי מחבלים שהתקיימו בבית הדין הצבאי בלוד. בין היתר השתתפתי במשפטו של קוזו אוקמוטו, ארכי-מחבל יפני. מאחר שאז לא היו מחשבים בשימוש – הייתי רושמת במהירות את פרוטוקול המשפט (כל מה שנאמר במשפט). נוכחתי במשפטים שבהם שפטו מחבלים עם "דם על הידיים". זה היה שירות משמעותי ביותר.

כשסיימתי 24 חודשי שירות צבאי נרשמתי מיד לאוניברסיטה. התלבטתי בין פסיכולוגיה למשפטים ובסוף החלטתי ללמוד משפטים. אני דור שלישי למשפטניות – אמי (מאירה ריינר) הייתה מעורכות הדין הראשונות בישראל, וסבתא שלי הייתה המשפטנית הראשונה בקליבלנד (ארה"ב), היא הוסמכה בשנת 1921 כשבאותה שנה ובאותה תקופה נשים הוסמכו למקצועות מעטים ובכלל.

סבתי עם הסמכתה 

למדתי ארבע שנים באוניברסיטה העברית בהר הצופים. אחד המרצים שלי היה אהרון ברק, שלימים היה נשיא בית המשפט העליון והיום שופט בבית הדין הבין לאומי בהאג. אחר כך עברתי סטאז' (התמחות) של שנתיים בבית משפט שלום ואצל עו"ד פרטי ובשנת 1977 עברתי את מבחני לשכת עורכי הדין והוסמכתי כעורכת דין. (היום יש כבר כ-93,000 עורכי דין בישראל)

מקצוע ועיסוק

עבדתי כעורכת דין כ-30 שנה בתחום הנזיקין (תביעות נזקי גוף) ובמחלקה המשפטית במשרד התחבורה בתחום התעופה. בתפקיד זה נסעתי למדינות רבות לדיונים ולחתימה על הסכמי תעופה בין אותן מדינות לישראל, עסקתי בתביעות ובחקיקה בתחום התעופה ואף הופעתי בוועדות הכנסת. עד היום אני משתתפת בוועדות מכרזים של משפטנים. במקביל שימשתי כנהגת אמבולנס (בהתנדבות) במשך שנים רבות.

נישואין ומשפחה

בתקופת הלימודים שלי באוניברסיטה בירושלים הכרתי את אברהם בעלי מזה כ-50 שנה. הוא למד הנדסה חקלאית בטכניון והיינו נפגשים מדי פעם בירושלים או בחיפה. אברהם שירת בצבא כצנחן בנח"ל, לחם בעזה במלחמת יום כיפור ונפצע בק"מ ה-101 במצרים (ההיסטוריה חוזרת על עצמה). אברהם מהנדס מים, בעל חברה לתכנון והוא עובד עד היום כמתכנן מערכות מים ותשתיות בכל חלקי הארץ.

לאחר שנישאנו גרנו במהלך השנים בצורות התיישבות שונות: במשך חמש שנים גרנו במושב מחולה בבקעת הירדן. אחר כך עברנו לגוש עציון לישוב אפרת בשכונה הראשונה בישוב, שכונת רימון, במשך 35 שנה. לפני חמש שנים עברנו ל"עיר ללא הפסקה" תל אביב, כדי להתקרב לילדינו ונכדינו, ופעם בשבוע אני נוסעת לחיפה לבקר את יונתני "הנכד החיפאי שלי". יש לנו ארבעה ילדים והרבה נכדים ב"ה.

חפץ מיוחד העובר במשפחתנו

בעצם – ארבעה חפצים: גביע כסף שעבר אלי מהסבא שלי, שהיה כאמור רב בארה"ב. על הגביע מוטבעת הקדשה מהקהילה שהוא הנהיג שם.

הגביע עם ההקדשה

גביע זה ליווה אותנו, את ילדינו ואת נכדינו בטקסי נישואין, בריתות, ופדיון הבן. הוא מסמל את המסורת ואת ההמשכיות במשפחתנו.

חפץ נוסף הוא אוסף של מטבעות ושטרות נדירים שאבי ואמי אספו עוד מלפני קום המדינה, הכולל מדליות של החברה הממשלתית של המדליות בישראל. דרך המטבעות אפשר לעקוב אחרי קום המדינה והשינויים בכלכלה שלה. חפץ שלישי הוא מיקרוסקופ שעבר אלי מאבי עם מוצגים מן הטבע שאסף ובדק תחת המיקרוסקופ, ושיונתני משתמש בו עד היום. והחפץ הרביעי העובר במשפחה הוא הגדות פסח ומחזורי חגים. יש לנו הגדת פסח מלפני 150 שנה וכן הגדה שהייתה שייכת לדוד של אברהם (בעלי), שנהרג במלחמת השחרור. הגדות אלו מונחות על שולחן הסדר שלנו מדי שנה.

מסר ליונתני הנכד החיפאי שלי

המסר שלי ליונתני הוא שאני אוהבת אותו מאוד, סומכת עליו, בטוחה בו וגאה בו במיוחד (וגם נעזרת בו תמיד בעינייני ניווט וטכנולוגיה וגם בעצות ותובנות לחיים). אני ממליצה לו להמשיך להיות אמיץ וישר ולחיות את חייו כאדם חופשי, בעל ראש פתוח וחשיבה עצמאית.

המסר שלי ושל אברהם כסבתא וסבא, הוא שיונתני הוא חוליה בשרשרת הדורות שלנו, שעליו לזכור ולכבד את מורשת משפחתנו ואת המורשת היהודית והציונות.

ומסר מעשי מיידי – שילבש בגדים חמים בחורף החיפאי.

סבתא צביה 

הזוית האישית

יונתן וסבתא צביה: נהנינו מאוד מהעבודה המשותפת. כל שבוע גילינו יחד פן חדש שלא היה ידוע ליונתני ואני (צביה) שמחתי מאוד לחלוק אתו את פרשת חיי.