מאגר סיפורי מורשת

חיי עוצבו והושפעו, בין השאר, ממכלול שלם של אירועים ומחוויות שחוויתי במהלכם. בחלק מהאירועים נטלתי חלק פעיל ובחלקם הייתי בבחינת צופה מהצד, אך אין לי כל ספק לגבי החשיבות של עבורי.

על אחד מהאירועים שחוויתי בילדותי לו אני רוצה לספר כאן:

בשנת 1956 נשלח אבי מטעם משרד החינוך והסוכנות היהודית לשליחות בארגנטינה על מנת להקים בה את הסמינר למורים יהודים. לשליחות שארכה כארבע שנים הצטרפה כל המשפחה – אמי, שתי אחיותיי הבוגרות ממני ואני שהייתי רק בן חמש.

עם הגיענו לארגנטינה גילינו בה "ארץ זבת חלב ודבש" – יצאנו מישראל, מדינה צעירה בת 8 שנים שמשטר הצנע עדיין פעל בה, והגענו למדינה עשירה ומלאת כל טוב בתחומים רבים, לפחות בעינינו.

החיים בארגנטינה התנהלו על מי מנוחות ומאד נהנינו ועד מהרה הצלחנו להשתלב בחיי היומיום בארגנטינה וגם הקהילה היהודית המקומית חיבקה אותנו ועזרה לנו רבות בקליטה. התגוררנו בבית רחב מידות בבירה בואנוס איירס, אחיותיי ואני השתלבנו במערכת החינוך המקומית, בבוקר למדתי בבי"ס כללי ואחה"צ בבי"ס יהודי. בבית דיברנו אך ורק בעברית אך ברחוב ובבית הספר דיברתי בספרדית שהייתה עבורי השפה הראשונה שידעתי לקרוא ולכתוב בה.

מעבר ללימודים וחיי היומיום הרבינו לטייל בארץ ענקית זו (שטחה גדול פי 130 מישראל) הן לצורכי העבודה של הורי והן על מנת להכיר את ארץ ענקית זו. הכל התנהל על מי מנוחות, עד ש,,,,

עד שיום אחד נסעתי עם אמי ברכבת החשמלית בבואנו איירס. הרכבת הייתה עמוסה ובליית ברירה נאלצנו לנסוע בעמידה ואני אחזתי בידה של אמי. רצה הגורל והרכבת בלמה בפתאומיות ובחוזקה ושנינו "עפנו" על איש מבוגר שעמד בסמוך לנו והוא אשר בלם את נפילתנו. אימי התנצלה בפניו, כמובן, על כך שדחפנו אותו ללא כוונה אך זה לא מנע ממנו לפלוט לעברה: "חבל שגם אותך הם לא שרפו" (או דבר מה דומה לזה אך במשמעות זהה).

מאחר והייתי רק בן שש לא הבנתי את כוונתו. המושג "שואה" (על כל המשמעויות הכרוכות בו) לא היה מוכר לי, מה עוד שבאותה עת המעיטו בישראל לשוחח על השואה, אבל אמי הבינה היטב למה דבריו היו מכוונים ושנינו ירדנו מהחשמלית ורצו לבית שלנו. לאורך כל הדרך לבית שלנו אימא הייתה נסערת ושתקה ורק בבית היא הסבירה לנו למה הוא התכוון וסיפרה לנו על משפחתה שרובה ניספתה בשואה. ובל נשכח שזו אותה ארגנטינה שחמש שנים לאחר מכן נלכד בה הצורר אייכמן, ולימים התברר שארגנטינה שימשה ארץ מקלט לפושעי מלחמה נאצים רבים.

כעסתי על אותו רע לב אבל עמדתי חסר עונים וכי מה אעשה לו?

בבת אחת התערער הביטחון הרב שאחיותיי ואני חשנו בארגנטינה והבנו שלמרות כל הטוב שסביבנו ארגנטינה אינה הבית שלנו ועלינו לחזור בהקדם לישראל. ניסינו לשכנע את אבי לסיים את השליחות אבל הוא מאן לשמוע על כך כל עוד משימתו לא הושלמה. אלא שלעתים אלת המזל מחייכת גם לילד ישראלי קטן בארגנטינה וכאשר נודע לי שהדייר בקומה מתחתינו הוא לא פחות מאשר אחיו של הנשיא המכהן בארגנטינה באותה תקופה החלטתי שדרכו ובעזרתו סלולה דרכנו לחזרתנו המוקדמת לישראל.

על מנת "לזכות בעזרתו" של השכן התחלתי לדפוק בפטיש על רצפת הדירה בשעות לא סבירות ובמשך מספר ימים תוך תקווה שהרעש המתמיד יוציא אותו מדעתו והוא יפנה לאחיו הנשיא כדי שהוא יפעיל את סמכויותיו הנשיאותיות ויגרש אותנו לאלתר מארגנטינה לארץ.

לא ארבה במילים אך המשימה כשלה לחלוטין, אמנם הצלחתי לשגע את האח הנשיאותי אך במקום להתלונן בפני אחיו הנשיא הוא החליט להתלונן בפני הורי שבלשון המעטה לא היו מרוצים מהתנהגותי למרות כל הסברי הבלתי משכנעים. בסיכומו של דבר נשארנו בארגנטינה ארבע שנים עד להשלמת המשימה ובשנת 1959 חזרנו לישראל.

אך אותה "חוויה" שחוויתי בארגנטינה בשנת 1956 הטביעה בי את חותמה עד היום: למעט נסיעות עבודה לחו"ל אני נמנע מלנסוע לחו"ל (לפחות עד עכשיו…). טוב לי בישראל בה אינני צריך לחשוש שמא יגידו לי או למי ממקורבי "חבל שגם אותך הם…" או מכל התבטאות אנטישמית אחרת. טוב לי בישראל הרחק מכל גילויי האנטישמיות שיש כנגד היהודים וכנגד מדינת ישראל כבר תקופה ארוכה מאד ואשר רק מחמירים בשנים האחרונות.

הארץ שלנו לא הכי גדולה, אולי אפילו קטנה, אבל הרבגוניות הרבה שיש בה בתחומים כה רבים מפצה אותי על הימנעותי מלנסוע לארצות זרות שבהן אינני בטוח שאני אורח רצוי.

הזוית האישית

סבא צביקה שדמי השתתף בתכנית הקשר הרב דורי בשנה שעברה, עם סבתא חנה שדמי והם העלו את הסיפור: שנת ה"בר מצווה" האחרונה לפני פירוק קדמה