מאגר סיפורי מורשת

שמי ג'ודי ארגמן, אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי עם נכדי בן, יחד אנו מעלים סיפור משפחתי אל מאגר המורשת של התכנית.

עד קום המדינה, בשנת 1948, תמיד השתמשו בביטוי "היהודי הנודד" כי לא היה ליהודים בית משלהם. זה כולל את המשפחה שלנו. משפחת אבי הגיעה לארצות הברית בשנת.1900. אב המשפחה, שקוראים לו הרב נפתלי הרץ זייציק הכהן, היה ראש ישיבה בליטא ונשלח לארצות הברית לגייס כספים לישיבה. הוא הגיע לארצות הברית עם תיק קטן ומכונת כתיבה בעברית ויידיש. מכונת הכתיבה אצלי עד היום.

מימין: מכונת הכתיבה של הרב נפתלי הרץ זייציק הכהן, משמאל: דף מספר שחיבר

הציעו לו עבודה כראש קהילה והוא החליט להישאר בארצות הברית. אשתו ושבעת ילדיו הקטנים הצטרפו אליו. הם התיישבו במקום קר מאוד כמו בליטא –  DES MOINES, IOWA, אפילו לא היה להם חשמל אז. זה לקח מעל שנה להביא את אשתו והילדים. עברו שנים עד שהם התחברו לחשמל. עם השנים, הילדים של הרב זייציק התחתנו והבת רוז (רייזל) התחתנה עם יצחק מאיר רבינוביץ שעבד כשוחט ומוכר פרות.

לסבא וסבתא שלי היו שלושה בנים שידעו יידיש לפני שידעו אנגלית. שלושת הבנים למדו והצליחו והיום אינם בחיים.

אבא שלי שמואל נולד בתאריך 8.6.1917. יש לציין שמשפחתו הייתה משפחה דתייה וציונית מאוד. למשפחת אמי היה סיפור שונה לגמרי. אב המשפחה, נתן ליפשיץ, הגיע לארצות הברית באונייה כילד יתום לפני גיל בר מצווה בשנת 1915. עם השנים הוא מכר עיתונים בניו יורק ועוד עסקים קטנים. הוא הוזמן על ידי בן דוד לעבור למיניאפוליס שבמיניסוטה, גם מקום מאוד קר.

סבא וסבתא של אמי, נתן ושרה ליפסון

הוא התרכז בהמצאות ועם הזמן המציא המצאות חשובות כמו טוסטר קופץ, מכונה להכנת וופל בלגי, הכובע שמייבש שעיר לנשים ועוד. הוא מכר את הזכויות לחברות גדולות כמו MONTGOMERY WARD, SEARS ועוד. לאחר זמן מה הוא פתח מפעל עם שני הבנים שלו מחוץ לארצות הברית בשם DOMINION ELECTIC ובשנות השישים והשבעים הרחיבו גם ל- TAIPEI. נתן נפטר בשנת 1975 ונולד בשנת 1885.

אימא של סבתא שלי, מתילדה, נולדה וגדלה עד גיל 16 בפולין בקרקוב. מתילדה התחתנה בגיל 16 עם רוקח מוצלח שקראו לו נתן וייזברן. מיד אחרי החתונה, בסביבות 1885, מתילדה ובעלה הרוקח החליטו לעבור גם הם לארצות הברית. היא ארזה מעט מאוד והביאה פמוטים מכסף להדליק נרות שבת. הזוג הצעיר התיישב גם הוא במיניאפוליס שבמיניסוטה, שם מתילדה ילדה את סבתא שלי (שרה) ועוד ילדים. סבתא שרה נולדה בסביבות 1890, היא גדלה ולמדה להיות פסנתרנית.

סבתא שרה וסבא נתן

בשנת 1919 שרה שודכה לנתן ליפשיץ (היתום והממציא), איש עסקים מוצלח. השנים עוברות וכולם עובדים קשה ומגדלים את המשפחה והילדים. בעלה של מתילדה היה רוקח מוצלח, עזר להקים בית ספר לשעות אחר הצהריים ללימוד תורה.

אבא שלי, סטנלי, עזב את איווה כדי ללמוד ואחרי שנים רבות קיבל תואר ראשון תואר שני והסמכה כרב. אימא שלי, אניטה, למדה באוניברסיטה. שמואל (סטנלי) ואניטה נפגשו והתחתנו בשנת 1945. הוריי התיישבו בניו יורק ובשנת 1952 עברו למיניאפוליס במיניסוטה. יש לציין שבמשפחה שלנו הקרובה כולם עברו לארצות הברית הרבה לפני המלחמה (השואה), לכן לא היו קורבנות במשפחתנו.

אמי עם אחותה, אחיה ואביה

אני והאחים שלי גדלנו במיניסוטה עד 1960, כאשר המשפחה עברה לוושינגטון DC, בירת ארצות הברית. שם גדלנו ולמדנו עד סוף תיכון.

משנת 1960 עד 1970 היו המון הפגנות למען זכויות השחורים, למען יהודי רוסיה ונגד המלחמה בוויאטנם. כולנו השתתפנו בהפגנות והיינו מאוד פעילים. אבא שלי (סטנלי) הפך להיות מוכר ומפורסם, הוא היה אורח מספר פעמים בבית הלבן, חבר מקורב לשגריר ישראל ומנהיגי ישראל. הוא תמיד הציג ונאבק למען שוויון לנשים ביהדות ובבית כנסת, זכויות השחורים, עזרה לכל יהודי וציונות.

אחרי סיום תיכון למדתי ארבע שנים באוניברסיטה בצפון ניו יורק ובאותה תקופה התחלתי לפתח רצון לעלות לישראל. אחרי הלימודים, בתאריך 4.7.1974, יום העצמאות של ארצות הברית, חגגתי יום עצמאות משלי ועליתי לישראל לבד – בלי משפחה, בלי חברים, בלי עברית ובלי עבודה – רק עם תואר.

הסוכנות היהודית שלחה אותי לאולפן בערד, שם עבדתי קשה לבסס את השפה. בשנת 1975 עברתי לירושלים ואחרי חיפוש קיבלתי עבודה באוניברסיטה העברית במחלקת מלגות והמשכתי ללמוד עברית. ב-1975 גם זכיתי להכיר רב סרן חמוד שקוראים לו אמנון ארגמן והתחתנו מיד אחרי מבצע אנטבה בשנת 1976. אמנון השתחרר מצה"ל ולמד ראיית חשבון. עם השנים זכינו להספק יפה: המצאתי והקמתי תכנית המשפחתון "מגדרה לחדרה", סיימתי עוד שני תארים בנושא התפתחות הילד והמשפחה, ילדנו שלושה ילדים: עמרי ב-1979, אלעד יליד 1982 (בדיוק בתחילת מלחמת לבנון הראשונה ואבא אמנון נעדר מהבית לשלושה חודשים) ונעה ב- 1989. המשפחה גדלה וצמחה ופרחה וכולנו עבדנו קשה.

אני עבדתי באוניברסיטה העברית כמרצה עד שהגעתי לסמינר הקיבוצים ושם נשארתי עד הפנסיה. היום אני מתנדבת לארגון "אחריי!" ובעמותת עזרה. בנוסף לכך, אני מרכזת תכניות מיוחדות לילדים בגיל הגן מהקילה האתיופית מאז 2016.

ברור שסבא רבא וסבתא רבתא וכל הדורות האלה כולם אינם בחיים. אבל יש לי המון תקווה וביטחון שעמרי, אלעד ונעה – שכולם נשואים היום עם ילדים – ימשיכו לחיות בישראל ושכולנו יחד נשדרג את המדינה האהובה שלנו. הדור הטרי והצעיר ימשיך לגדול במדינה דמוקרטית כולל בן (12), דניאלה (5), יובל (5), נבו (3) וירדן (1).

אני כבר לא היהודי הנודד! 

הזוית האישית

בן הנכד המתעד: היה לנו מאוד כיף יחד בתכנית. ישנתי אצל סבתא שלי בבית, קמנו מוקדם ועבדנו על התיעוד, זה היה מדהים.

בן וסבתא במסגרת התכנית