מאגר סיפורי מורשת

סיפורים מחייה

נולדתי בשנת 1955 במרוקו, בעיר מרקש ובהיותי בת 3 חודשים,  הורי עלו ארצה ושוכנו במעברה בקריית שמונה, החיים במעברה היו קשים מאד כמו לכל העולים בארץ. לאחר כשנתיים הורי עברו לאשקלון, בעצת דודי  ושם קבענו את משכננו עד היום הזה.

גרנו בשכונת מגדל באשקלון שעם פינויה מהערבים, שוכנו בה מהגרים מכל התפוצות. חיינו בהרמוניה בשיתוף פעולה נדיר. אימי ילדה את אחי ולא הצליחה להניקו, שכנתנו התנדבה להניקו מספר חודשים.

כשהשכנה בקצה הרחוב התאלמנה, אימי  ביקשה  ממני ומאחיותיי לישון אצלה בתורנות במשך השבוע, כדי שלא תהיה בודדה ועצובה.

אימי ז"ל ניחנה ביכולת נתינה ועזרה הדדית יוצאת דופן, אחי ואני אימצנו את התכונות הללו בעזרה לזולת עד היום וילדיי מנחילים את התכונות הנ"ל לילדיהם.

לאבי היה משק חי בחצר הבית ומדי יום סייענו לו בטיפול בבעלי החיים מבלי להתלונן או להתחמק.

בשנת 1969, סיימתי את בית הספר היסודי ”אסף" באשקלון. באותה תקופה, היו מבחני סקר שבדקו את רמת היכולת הלימודית של התלמידים, ע"מ לכוון אותם למסלולי למידה.

עברתי בהצלחה את מבחני הסקר ולכן מנהל ביה"ס, המליץ לאמי לשלוח אותי ללמוד בבי"ס למחוננים בפנימיית "גבעת וושינגטון", שם ביליתי את שנות עלומי. אהבתי מאד את חבריי וחברותיי ויש לציין שקיימנו לאחר שסיימנו את לימודנו מספר פגישות מחזור בפנימייה.

זו הייתה כיתה נהדרת, התלמידים המעולים, נבחרו בקפידה מכל רחבי הארץ. המורים שלנו, היוו דוגמא ומופת עבורנו והחדירו בנו מוטיבציה להצליח ולמצות את יכולותינו. בין המרצים הבולטים היו פרופ' ישעיהו ונחמה לייבוביץ', פרופ' דב רפל, פרופ' טויטו ועוד…הם השפיעו ותרמו לעיצוב האישיות ולבניית תרמיל הערכים, התובנות והידע שספגתי. טיילנו רבות ברחבי הארץ ומאז ועד היום הצלחתי  לחבב על משפחתי  לקחת תרמיל ומקל ולחרוש אותה .

אחת לשבועיים יצאתי מהפנימייה לסופ"ש לביתי שבאשקלון, הקשר היחיד עם משפחתי היה באמצעות: שליחת מכתבים ושיחות  מהטלפון  הציבורי.

כשהייתי בכיתה י"ב הכרתי את ציון (שברבות הימים הפך לבעלי) במסיבת שחרור מצה"ל של אחד מחבריו, אליה הוזמנתי באמצעות חברה משותפת. בתקופה זו, הוא היה חייל  שריון בן 19, באותו ערב, לאחר היכרות קצרה, הציע לי להצטרף אליו למסיבת שחרור נוספת של מכר משותף והשאר היסטוריה…

הוא הציע לי חברות, שקלתי את ההצעה ברצינות, והשבתי בחיוב לאחר 3 שבועות. בהיותו חייל, הקשר בינינו היה באמצעות מכתבי אהבה וכתיבת שירים ששמרתי עד היום. בסופ"ש, אחת לשבועיים – שלושה נפגשנו באשקלון.

לאחר כשנתיים, השתחרר והחל את לימודי הנדסת התעשייה והניהול באוניברסיטת בן גוריון ואני במקביל חזרתי לגבעת וושינגטון ללמוד במכללה הוראה  לחטה"ב.

בסיום לימודיי, הציע לי אירוסין. משפחתי ערכה מסיבה, והזמינה כמובן את משפחתו של ציון לביתנו, משמעות האירוסין – הצהרת כוונות למיסוד הקשר בינינו והכנה לקראת  החתונה.

החתונה נערכה ב24/8/76, יום שלישי, ב"אולמי פאר" שבאשקלון, אליה הוזמנו בני משפחתנו, חברינו ומכרינו, והשמחה הייתה רבה.

את ירח הדבש שלנו, חגגנו במשך יומיים בלבד בנהריה (על מנת להגיע לשבת חתן בבית הכנסת),  נסענו בקטנוע שהיה ברשותנו. היינו הכי מאושרים בעולם!! אני זוכרת עד היום את  שם הסרט שצפינו בו בירח הדבש בשם: "זרע התמרין".

בשנת 1977, התחלתי לעבוד כמורה  בבית הספר היסודי "חבצלת". בסוף אותה שנה, ילדתי את שגית בכורתי, אמא של רוני ושנתיים לאחר מכן, ב1980 ילדתי את שי. אחריו נולדה הדר בשנת 1987 ונוי, בת הזקונים נולדה בשנת 1992.

בהמשך עברתי ללמד בביה"ס אילנות ובמקביל עברנו לגור בשכונת אפרידר בבית פרטי בו נולדו הדר ונוי.

כשהחלה הרפורמה במערכת החינוך באשקלון, עברתי ללמד באורט אשקלון, מילאתי תפקידים מגוונים: מחנכת, רכזת שיכבה, טיולים ועוד… בתפקידי כרכזת חברתית, ארגנתי את טקס בר המצווה השכבתי במוזיאון מגדל דוד. וגם על הר המצדה. אלה היו רגעים מרגשים, מכוננים וקסומים לי ולתלמידיי.

בין לבין עבדתי כמפקחת על מעונות היום והמשפחתונים באזור הדרום מטעם משרד התמ"ת.

לאחר 30 שנות עבודה, פרשתי לגמלאות. ירדתי מהרכבת עמוסת הקרונות שנשאתי בגאווה במהלך חיי והתפניתי  לעיסוקים ולתחביבים אחרים , בחיק הנכדים המקסימים שנולדו לנו, הייתה לי ההזדמנות להגשים חלומות ושאיפות שחלמתי לממש  אותם :השתתפתי בקורסים לציור, לפסיפס, למלווי קבוצות לחו"ל, לאימון אישי ומשפחתי ועוד היד נטויה…..

הפרישה – הזדמנות שנייה

לפני עשור, בגיל 50, פרשתי מהעבודה במערכת החינוך והפיקוח, שנים מרתקות ומאתגרות, אולם גם שוחקות ומעייפות הרגשתי צורך "להוריד הילוך", פרשתי מקרון העבודה, ועסקתי בתחומי-התעניינות אחרים. לצערי, באותה תקופה חשתי בכאבי גב חזקים שבעטיים התקשיתי לתפקד ולהתנהל בשגרה. חיפשתי דרכי טיפול על מנת להקל על הכאבים, אך ללא הועיל.

חברה שסבלה מכאבי גב כמוני, המליצה לי ללכת בעקבותיה לטיפול אצל רופא המתגורר בעיר פיזה שבאיטליה. הוא פיתח שיטה מיוחדת שלדעתו מקלה משמעותית על כאבי הגב. תוך 3 ימים יצרתי קשר עם הרופא ומצאתי את עצמי במטוס בדרכי אליו. במהלך שהותי במרפאה הרופא טיפל בי באמצעות אלקטרודות חשמליות שחיבר לגבי, בכדי לחזק את מערך עמוד השדרה ולאפשר לי לתפקד באופן אופטימלי ולחזור לשגרה.

שכרתי דירת סטודיו בקרבת המרפאה ומדי בוקר התחלתי את היום בצעדה לאורך נהר הארנו ונהניתי להתבונן בזרימת הנהר הגועשת. בשעה 10:00 התייצבתי במרפאה לטיפול מדי יום עד השעה 18:00. הטיסה לאיטליה תפסה אותי  בעיצומו של קורס למורי דרך לחו"ל.

כמובן שניצלתי את ההזדמנות שלי להיעזר בחומר הלימוד, לטייל ברחבי איטליה ולהכיר אותה לעומק.

באחד מימי ראשון נסעתי לחפש את בית הכנסת בפיזה. אולם מסתבר לי שבית הכנסת נסגר בשל מיעוט מתפללים בו, הרהרתי היכן אוכל לפגוש יהודים מקומיים, לכן הלכתי לחפש אותם בבית העלמין היהודי הסמוך למגדל פיזה. שם התוודעתי לתופעה מעניינת שלא נתקלתי בה מעודי, ראיתי מצבות שעליהן היה חקוק שם הנפטר ושנות חייו (נעו בין 6-15 שנים לערך) תמהתי האם הייתה מגיפה בקרב תושבי העיר? בעודי מהרהרת בעניין, באה לקראתי משפחה, שכללה: אב ובנותיו אשר פקדו את קבר האם  שנפטרה שנה קודם .ללא היסוס פניתי אל היהודי המבוגר, שאלתי לשמו (מרקו מאסטרו) והתעניינתי לפשר סיבת מותם של הצעירים היהודים. קיבלתי הסבר מעניין מאד .מסתבר שנהוג  היה בקהילת פיזה לציין את השנים בהם היהודים תרמו מחייהם לקהילה ולא כפי שנהוג  במחוזותינו לציין את גילם הכרונולוגי של הנפטרים.

מידע זה סיקרן אותי מאד ועורר בי מחשבות, מה גורם לאדם להיות מאושר יותר ומסופק בחיים מעבר לתרומתו למשפחתו ולקידומו המקצועי, הבנתי שאדם צריך  לתת משמעות לחייו, על ידי עזרה  לאנשים אחרים ולקהילה בה הוא חי.

לא היססתי לפנות אל מרקו ולהזמינו לדירת הסטודיו שלי שהייתה בקרבת מקום כדי להכיר את חיי הקהילה היהודית. מדי שבוע הגיע אלי וסיפר לי את סיפורו האישי  והמשפחתי וגם את תרומתו לקהילה בפיזה. מרקו היה פרופסור לכימיה בעיר בארי שבאיטליה.

במסגרת פעילותו למען ישראל ולמען השלום, הוא התנדב בשנות ה-90 בקיבוץ ואף התנדב  לסייע לפלסטינים ברמאללה.

הוא תיעד את חוויותיו בארץ בשפה עברית קלה שרכש בזמן שהייתו שם. ושמח להראות לי את הספרון שכתב .הצעתי לו את עזרתי בעריכה לשונית והוא נענה בשמחה. וכך מדי שבוע התייצב בדירת הסטודיו  שלי וביחד עברנו על העריכה הלשונית.

בתום 8 שבועות של מפגשים מעניינים איתו, הוא מצא לנכון להוקיר את עבודתי באמצעות תשלום.  כמובן שסירבתי בתוקף ומרקו העניק לי  כהוקרה 2 אלבומי תמונות המתעדים את נופי איטליה ואת המוזיאונים המפורסמים בה כמחווה. בנוסף לכך הציע  לי את דירתו בפירנצה בכל עת שאבוא לביקור.

המפגש עם מרקו עודד אותי לתרום מכישוריי כמורה ללשון לנוצרים אוהבי ישראל שביקשו ללמוד עברית ומדי שבוע נסעתי עם פרופסור יורם לעיר הסמוכה "מאסא". זו הייתה חוויה מהנה ומספקת עבורי.

ליל הסדר משמש ובא והרופא שלי הזמין אותי  אופן מפתיע לחגוג את חג הפסח במקום לא צפוי לחלוטין, בכנסיה ביחד עם נוצרים ויהודים. הייתי בהלם מוחלט לא הבנתי כיצד אני האישה שבאה מבית דתי, מוצאת את עצמי יושבת ומביטה בפסל ישו, התקשיתי  מאד לשהות במקום. לכן עברתי לשבת בצדו השני של השולחן. אך אבוי לי, מריה מתבוננת בי ממול. הרהרתי באמרה הידועה ממסכת אבות "במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש" וכך החלטתי לנהל את סדר פסח כהלכתו . האוכל היה כשר לפסח והאווירה השתפרה.

מדי סוף שבוע, לקחתי איתי את מדריך הטיולים של איטליה ונסעתי ברכבת להכיר את המדינה היפה, מצפון ועד העיר הדרומית, נאפולי. שם ביקרתי במוזיאון הארכיאולוגי, בין החשובים בעולם באוצרותיו.

נאפולי מאד ידועה בשיווק שמלות ערב וניצלתי את ההזדמנות לרכוש שמלת ערב יפיפייה לחתונה של בני, שי.

עם  חזרתי ארצה, עלו בי הרהורים רבים גם בנוגע להתנדבות למען הקהילה באשקלון  וגם בעקבות חיפוש ולימוד שורשים באיטליה עלי לחפש את  השורשים שלי: מי אני? כיצד הגיעו הורי למרוקו? איך חיה שם הקהילה היהודית? ועוד……

לכן החלטתי לטוס למרוקו ולהכירה מקרוב, הצטיידתי במפת המלאח של העיר מרקש וצעדתי לעבר הבית בו נולדתי כשאיתי כל התיירים. נקשתי בדלת ולפתע פתחה את השער אישה מבוגרת שנבהלה מהקבוצה  אשר קיבלה את פניה. הרגעתי אותה שבעצם כל כוונתי הוא לראות את הבית שנולדתי בו. לאחר הפצרות רבות היא התרצתה והסכימה שרק אני ובעלי ניכנס לראות את הבית. התרגשתי  מאד לבקר ברחבי הבית ולצלם.

טיילתי בין הסמטאות והגעתי למאפיה השכונתית לשם אמי שלחה את אחיי הגדולים עם תבניות חלות לאפייה בטאבון.

ביקרתי בבית הכנסת ושם הרגשתי חיבור לאבות אבותיי להיסטוריה המרתקת שלהם, לתרומה שלהם לתרבות היהודית, למוסיקה ולפיוטים הנפלאים שלהם ומה זה נפלא שהתזמורת האנדלוסית בארץ חושפת את הקהל הישראלי לתרבות הייחודית.

סיימתי את ביקורי במרקש בבית העלמין היהודי במטרה לאתר את קברו של סבי. חנניה בוזגלו. לאחר שעה קלה איתרתי את קברו שהיה מוזנח מאד. התייחדתי עם זכרו וביקשתי משומר בית העלמין שישפץ את הקבר תמורת תשלום. לאחר מספר שבועות, מדריך הטיולים ביקר שוב במקום, על מנת לוודא שאכן שיפצו את הקבר.