מאגר סיפורי מורשת

ילדות

שמי רבקה גדולטר נולדתי בשנת 1950 בירושלים שבישראל. הורי נולדו בטורקיה ועלו לארץ עם כל חבריהם, במסגרת תנועת הנוער. הם עלו על האונייה באינסטמבול. כשהאונייה החלה להתרחק מעיר הולדתם היפה, נאמר להם לא להביט לאחור, כדי להימנע מגעגועים.

אמי הייתה בהריון במהלך ההפלגה, ובגלל המתח וההתרגשות, היא הפילה את ולדה בהגיע לארץ בשנת 1938. הורי עלו לארץ, עשר שנים לפני קום המדינה, ושתיים עשרה שנים אחר כך אני נולדתי. לפני נולדו שלושה אחי הבכירים ממני.

בילדותי גדלתי בשכונת אוהל משה בירושלים. השכונה נקראה על שמו של הנדיב הידוע משה מונטפיורי. הבתים החצרות והריצוף היו בנויים אבן. לשכונה היו שערים, שהיו נסגרים עם ערב לצורך ביטחון התושבים.

אני זוכרת שלפני חג הפסח כל תושבי השכונה הקפידו על ניקיון מדוקדק של הבתים. אנחנו הילדים החלטנו שאנחנו מנקים את כל הריצוף הציבורי. כולנו הבאנו דליים סמרטוטים, ועל הברכיים קרצפנו את כל האבנים של הריצוף.

אני רוצה לספר על הקמת ארגז החול בשכונה.

הגיעה משאית מלאה חול, ואנחנו כולנו נדרשנו, להביא כלים מהבית, למלאם בחול, וללכת הלוך ושוב כברת דרך עד ארגז החול, שם שפכנו את החול שנשאנו.

בבית הספר היסודי למדנו עד כיתה ח'. הייתי תלמידה מצטיינת. כשלמדתי בכיתות ז' ו-ח', המורים הטילו עליי למלא מקום של מורים חסרים. זה השפיע עליי וגרם לי לאהוב את מקצוע ההוראה ולשאוף להיות מורה.

מקהלת בית הספר והשפעותיה עלי בבגרותי

בבית ספרנו, בית ספר כי"ח לבנות, הייתה מקהלת בנות גדולה ומפוארת. בתחרויות בירושלים שהתקיימו בין המקהלות השונות, המקהלה שלנו תמיד זכתה במקום הראשון. המנצח על המקהלה היה אדון כהן שלימד אותי ניצוח. כשהמקהלה הופיעה באירועים שונים, הוא חלק איתי את הניצוח על השירים. זה השפיע עליי מאוד בעיצוב אישיותי ובהמשך אחד עשר שנים ניצחתי על מקהלת ילדים שהקמתי ביסוד המעלה.

באירועים של המושבה ניצחתי גם על מקהלות מבוגרים.

חקר תמונה

בחרתי לשתף את נכדתי, תמרי בצילום שלי עם שתי אחיותיי בת שבע ושושי הגדולות ממני, תמונה משנת 1953. אני הקטנה בת שלוש. אני זוכרת את ההתרגשות הרבה לקראת הצילום. את התחפושות תפרה אמי המוכשרת. אני התחפשתי למלכת אסתר, כמובן. שושי התחפשה למלאך. בת שבע הגדולה מאיתנו התחפשה לליצנית.

אז, לא היו תחפושות למכירה. גם לא הייתה בביתנו מצלמה. חנות הצילום הייתה ברחוב הראשי של ירושלים – רחוב יפו. ראשית כל הצלם התקין את הרקע המתאים לדעתו. אחר כך הציב את המצלמה על הדורגל (הסטנד בלע"ז). מעל המצלמה השתפל לו בד שחור ואטום. הוא הכניס את ראשו מתחת לבד, ספר עד שלוש, ולפתע נשמע מעין נפץ מבהיל, והציף אותנו אור בוהק וחזק.

זהו זה, התמונה צולמה. הוא אמר לנו באיזה יום לבוא ולקבלה. כעת היה עליו לפתח את הצילום בחדר חושך, ללטש אותו ולהדפיסו.

אני זוכרת את המתח וההתרגשות בימים שהמתנתי לתמונה.

קופסת התמונות

הורי עלו לארץ מאיסטנבול בשנת 1938 לפני 86 שנים. לפני עלייתם לאונייה, הם נפרדו מקרובי משפחתם וחבריהם. היה נהוג באותם ימים, שהנשארים נתנו כמתנת פרידה צילום של פניהם, על מנת שהעוזבים לא ישכחו אותם. כי ייתכן שלא יתראו שוב לעולם. כמו כן היה נהוג, לכתוב בגב הצילום מילות פרידה וחתימת שמם. הצילומים כולם בשחור לבן ומלוטשים על ידי הצלם. מעין פוטו שופ.

בילדותי אהבתי לנבור בקופסת הצילומים, ולבקש מהורי שיספרו לי מי הן הדמויות המופיעות בהם? הסיפורים גרמו לי להפליג בדמיוני אל המחוזות הרחוקים, ואל אורח החיים שהיה להם. לאחר מות הורי, אחי הצעיר לקח את הקופסא לביתו. כשביקרתי אותו, היינו נוהגים לפתוח את הקופסא, ולספר זה לזה את זיכרונותינו מסיפורי ההורים.

אחי הצעיר נפטר גם הוא, ואני ישבתי לכבודו "שבעה" בביתו. בתום ה"שבעה" כשנפרדתי לשלום ממשפחתו, ניגשה אלי אלמנתו, הגישה לי את הקופסא, ואמרה: "תמיד ידענו שאת מאוד אוהבת אותה. קבלי אותה".

קופסת התמונות

הזוית האישית

סבתא רבקה: אני שמחה שהזדמן לי לחלוק את סיפורי עם נכדתי תמרי, עם תלמידי כיתתה, הסבתות והסבים.

תמר: היה לי כיף ללמוד עם סבתא רבקה.