מאגר סיפורי מורשת

עליתי בגיל 4 ארצה בשנת 1952 ממרקש שבמרוקו לעיר טבריה, משפחה בת 5 נפשות, שלוש אחיות והוריי, קיבלנו צריף קטן מפח למגורים. אבי דויד אברג'ל ז"ל עבד עם האמריקאים במרוקו. מצבנו היה טוב ביותר. אבי בעל מקצוע מבוקש, נגר, היה בעל ידיים טובות. האמריקאים ביקשו ממשפחתי להגר ממרוקו לאמריקה. אבי ביקש שישאלו את אימי ,עליזה אליס, לקבל ממנה הסכמה, ניסו לשכנע אותה שיהיה לה טוב. הבטיחו שיתנו לה עזרה בבית ובית מגורים גדול ומפואר. אימי ענתה בשלילה משום שחלמה לעלות לארץ ישראל.

 

לאחר שעזבו משפחה וחיים טובים במרוקו הגענו ארצה לחיים קשים כלכלית ופיזית. אבי עבד בדואר הוא הניח עמודי עץ גדולים לתוך האדמה כדי שיעבירו כבלי טלפון. בערב לאחר שאבי חזר אימי מרחה לו משחה להקלה מצריבת השמש. הורי לא התלוננו וקיבלו הכל באהבה בידיעה שהגשימו חלום לעלות לארץ ישראל באונית נגבה. לאחר שגרנו מ'ס שנים בצריף מפח מה שנקרא מעברה, נתנו לנו בית חדש בבנין דירות. השמחה היתה גדולה כי היה לנו גם חשמל וגם מים זורמים.

 

אימי הלכה עם אחי הקטן לטיפת חלב -בריאות המשפחה. בזמן ההמתנה ישבה אישה עם תינוק , היא היתה בוכיה. אימי שאלה אותה לפשר הבכי, האישה סיפרה לה שבנה הגדול עלה ארצה לבד והוא בגיל 24. אימי שאלה אותה לשמו והאישה ענתה לה שקוראים לו ניסים נידם ואז אימי התרגשה מאחר שהשם והגיל היו מתאימים לבעל של האחיינית שלה אמא לקחה ממנה את הכתובת ובאותו יום שלחה מברק לבעל של האחיינית שלה שגר בבאר שבע, הוא הגיע למחרת היום לטבריה וניפגש עם המשפחה שלו. הבן האובד נמצא.   

 

במשפחה ציונית קבלתי ערכים לאהבת הארץ. כאשר נכנסתי לגן הילדים, זנחנו את השפה הערבית והצרפתית ולמדנו לדבר רק עברית. ההורים דיברו ביניהם בצרפתית כדי שלא נבין על מה הם מדברים בניהם. בגיל 5 במהלך החופש הגדול רשמו אותי לאירוח בקיבוץ דגניה. לאחר שלושה שבועות חזרתי הביתה עם חוויות נעימות. ההורים המארחים שלי ביקשו מהוריי שאמשיך להתגורר עמם. הוריי כעסו מאוד ולא הסכימו.עד גיל 11, נולדו לי עוד שישה אחים.

 

היינו 9 נפשות בשני חדרים. הייתי בפנימייה בירושלים הממוקמת ליד מגרש הרוסים. לאחר כשנה, סגרו את הפנימייה מאחר והמבנה היה ישן ומסוכן ומשם הועברתי לכפר אליהו. לאחר מכן, אמי רשמה אותי לפנימיית רמת הדסה משום שהבית היה מאוד צפוף. מאחר והוריי היו דתיים, רצו שמקום יהיה שומר מסורת, ומפנימיית רמת הדסה הועברתי לבית יעקב, פנימייה בעיר גדרה. לאחר סיום לימודיי בפנימייה, חזרתי לבית הוריי שבינתיים עברו מטבריה ליפו. נאלצתי לעבוד בבית דפוס על מנת לסייע ולעזור למשפחתי.

 

בגיל 16 וחצי נשאתי לבעלי שהוא בן דודי. משפחתי ביקשה לערוך חתונת בזק, הרבנות לא אפשרה זאת מפאת גילי. בעלי, שעבד בעבודת בנייה ובמשכורת זעומה. חיינו בצינעה עד שפגש חבר שביקש מבעלי להתלוות אליו להירשם למשטרת המכס ומאז, חיינו היו יותר נוחים. לאחר שנה נולד לי בני בכורי ולשמחתי, הצלחתי לגדלו באהבה רבה גם כשנולדו 2 בנותיי ובני הצעיר. לאחר הולדת ביתי הצעירה עבדתי בתרבות הדיור ברווחה ולאחר מכן בחינוך, לכיתות קטנות.

 

יורם דהאן ז"ל, אורלין יוסקוביץ' גת, איריס עמר, רועי-אריאל דהאן.בחיי היו עליות ומורדות עד שבני בכורי נולד. הפך לבעל ואבא ועבד במשטרת ישראל והיה בעבר סרן בצבא, היה בן למופת, מסור למשפחתו, לילדיו, לעבודתו, ולכל סובביו. בעל נתינה אין סופית.יום אחד התמוטט באמצע עבודתו ללא שום התראה. לאחר תקופה, עקב מחלתו לצערי נפטר. מאחר והיה ציוני מלידה כמו הסבים שלו והוריו, תמיד עבד בעבודות של נתינה לזולת, חי בצינעה עד שהלך לעולמו. הוא הוריש לנו צוואה להמשיך לחייך ולהישאר מאוחדים במשפחה. בתי הגדולה עובדת ככקצינה בשב"ס. היא התקבלה לעבודה לאחר שבשנת 1994 נטרלה מחבל שירה על עוברים ושבים במדרחוב בירושלים. כך שהיינו משפחה עם זיקה בטחונית. אני כאם ורעיה, גאה בכך.

 

כיום, פרשתי מעבודתי בספטמבר 2015. גם בתקופת עבודתי, תמיד התנדבתי בקהילה. בהתנדבותי במועצה הציונית. במשך כ-20 שנה הגעתי למעמד יושבת ראש המועצה הציונית באשדוד. יחד עם זה אני חברה ברוטרי כחברת הנהלה. בבית ביחד של הסוכנות היהודית, אנו יוזמים פעולות חברתיות שמקרבות בין עולים לוותיקים. ולהנאתי אני חברה בחוג לתיאטרון, ומצטרפת לכל מיני פעילויות בבית יד לבנים כאם שכולה. מציעים לנו טיולים, הרצאות ועוד.

ילדיי, ב"ה נשואים, עצמאיים והקשר שלי איתם ועם נכדיי מחמם את הלב.