מאגר סיפורי מורשת

שמי שולה לבל, נולדתי ב 25.4.1953 בטבריה,  ההורים היו מליטא, עלו לארץ ב1936 והתיישבו בעמק הירדן באשדות יעקב. סבא רבא עבד ב"סולל בונה" וסלל את הכביש מטבריה לעמק הירדן. הם לא היו בשואה, הסבא רבא מצד הסבא היה בשואה.

גרנו בעיר טבריה, בבית פרטי של חמישה חדרים, היו לי שתי אחיות ואח. ברבות הימים אחותי הלכה ללמוד בסמינר לגננות, אחי למד בטכניון ואחותי הגדולה הייתה מפקחת של הגיל הרך בטבריה. אבי סלל את הכביש מטבריה לעמק הירדן כשהוא עבד בחברת "סולל בונה". הוא נהג לקום בשעות הבוקר המוקדמות כדי להגיע לעבודתו. אמי הייתה משכירה חדרים לאנשים שהיו באים "לחמי טבריה" לעשות טיפולים תרמיים במים.

ילדות ובית ספר בטבריה

למדתי בבי"ס יסודי בטבריה שהיה קרוב לבית, ובבוקר בשעה 7.30 התאספנו כל החברים מהשכונה והלכנו ביחד לביה"ס. כנ"ל היה לביה"ס התיכון. תנועת ה"צופים" הייתה אחת מצורות הבילוי שלי בטבריה. הייתי מדריכה בתנועה וכיוון שהייתי טבריינית, פעולות הצופים היו גם בכנרת ונקראו "צופי ים". זה היה כיף אמיתי לחתור בחסקה בכנרת ולפעמים העבירו את הסירות לירדן ליד קיבוץ בית זרע.

החיים בטבריה היו מאוד פעילים, מכיוון שלא היו פלאפונים, החברים קראו אחד לשני לרדת לשחק בגן המשחקים ליד בית הספר עד תשע בערב. הייתה חבורה של בנים ובנות, והייתה לי חברה טובה ושמה נורית שעד לנישואיה הקשר לא נותק.

שירות צבאי

התגייסתי לצבא לחיל הקשר ושרתי בנפח כקשרית מבצעית. ברבות הימים בקשתי העברה, כדי שאהיה קרובה לחיפה, וזאת כדי שאוכל להתחיל ללמוד באוניברסיטה. לאחר מכן, קיבלתי העברה לקונטרה ושם פגשתי את בעלי לעתיד. השירות היה מעולה וחוויתי, כשבכל שבת שנשארנו בבסיס יצאנו לטייל בין משמרת למשמרת.

מקצוע ועיסוק

לאחר הצבא עבדתי בטכניון, בלימודי הסמכה, כדי שבעלי ילמד תכנות מחשבים, וכך שכר הלימוד יהיה זול יותר. לאחר שהסתיימו לימודיו והחל לעבוד ולפרנס, אני התחלתי את לימודיי במכללת "ויצו" שם למדתי לימודי טכנולוגיה שכללו לימודי עץ, אריגה, פלסטיקה ועוד…

ברבות הימים לימדתי טכנולוגיה ומחשבים. עבדתי שלושים וארבע שנים באותו בית ספר ולאחר מכן, יצאתי לפנסיה.

נישואין והקמת משפחה

תמיד אני משוויצה שאחרי שמונה חודשים של היכרות אני וסבא התחתנו. החלטנו להתחתן והנישואין היו ב"טכניון", בחדר מורים. סבא התחיל ללמוד בקורס הראשון של הטכניון של הנדסאי מחשבים. אני התחלתי לעבוד למחייתנו בטכניון, ולאחר שבעלי התחיל לעבוד, התחלתי ללמוד בסמינר למורות למלאכה.

לאחר כשנתיים נולדה בתנו הבכורה, מורן, אמא של עדי. אני המשכתי ללמוד כשהייתה מטפלת למורן. השנים הראשונות היו מאתגרות, לכן קיבלנו סיוע מההורים ללימודים ולמחייה. לאחר שש שנים, נולד הבן ואחרי ארבע שנים נוספות, נולדה הבת השלישית והאחרונה. משפחתנו מאוד מאוחדת ומקפידים להיפגש לעיתים קרובות לארוחות משפחתיות.

תחביבים

התחביב הראשון שלי הוא משחק ברידג' שבו אני משחקת כ-שלוש פעמים בשבוע, כמו כן משחק אבנים רמיקוב שבו אני משחקת גם כשלוש פעמים בשבוע. כמו כן  אני שומעת הרצאות רבות בהסתדרות המורים, ומבלה הרבה עם הנכדים.

יציאה לגמלאות

לאחר שלושים וארבע שנות עבודה באותו בית ספר, יצאתי לגמלאות, ומאז אני משתתפת בטיולים רבים, הרצאות, טיפול בנכדים, עושה התעמלות ויש לי מסגרות רבות של חברות. בתקופת הקורונה נמנענו מלהיפגש.

מסר לדור הצעיר: להאמין בכוחות שכל אחד ניחן בו, לעמוד בקשיים לדבוק במטרות ולהגיע למטרה הנכספת.

הזווית האישית

עדי: למדתי רבות על חיי סבתי, דברים שלא ידעתי לפני כן. התמונות והחליל שהביאה הוסיפו לסיפור ונוצרו קשרים חזקים יותר בינינו, בנוסף נהנתי מאוד לשמוע על הילדות של סבתא שלי.

סבתא שולה: נהניתי מאוד להעביר את היסטוריית חיי לנכדתי. לוליא התוכנית אולי לא הייתי נחשפת לכך. הישיבה בצוותא עשתה לנו כיף.