מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בישראל, בתאריך 15 בנובמבר 1950. בשנת 1950 הייתה סופת שלג חזקה בכל רחבי ישראל, אפילו לראשונה ירד שלג בתל אביב. זה היה חורף קר במיוחד, שהקשה מאוד על העולים שהיגיעו בגל העלייה של שנות ה – 50, במיוחד לאלה שגרו במעברות ובאוהלים, בתנאי מגורים קשים.

הורי, מראשוני המתיישבים, גרו בגני תקווה משנת 1949 עוד לפני שהיא הפכה למועצה מקומית באופן רשמי בשנת 1953. בשנת 1949 הקימה הסוכנות היהודית יישוב עולים ליד פתח תקווה, היום זה גני תקווה, קראו ליישוב בתחילה בשם שיכון היובל. ליישוב הועברו בשנת 1949, כאלף משפחות עולים חדשים שהיגיעו בגל העלייה, מתימן, מלוב, מרומניה, מפולין וממרוקו. את העולים שיכנו בצריפים. היו 240 צריפים שוודים – כל צריף חולק לארבע וכך כל משפחה קבלה רבע או חצי צריף בהתאם לגודלה. בכל רבע צריף היה חדר ופינת בישול קטנה – מה שנחשב אז לתנאים טובים לעומת העולים שעדיין גרו באוהלים ובפחונים במעברות. הורי היו בין הראשונים שהיגיעו ליישוב בשנת 1949 וזכו לקבל – רבע צריף!

לאבי קראו יהודה ולאמי קראו דליה. שניהם עלו מתימן, בעלייה הגדולה שנקראה מבצע על כנפי נשרים. הם התחתנו בתימן ועלו לארץ עם שני בנים, האחים הגדולים שלי: ניסים וששון, יחד איתם עלתה גם הסבתא קדיה, אימא של אמי.

כשהיגיעו לישראל הם הועברו יחד עם כל העולים למחנה העולים בעתלית, שם שהו בתנאי המעברה במשך כמה חודשים. בתקופת שהותם במחנה המעבר בעתלית אמי כבר ערכה בירור, לאן כדאי להם לעבור? התנאים במגורים באוהל היו קשים, מאחר ואחד מקרובי משפחתה של אמי גר בפרדס כץ, הם עברו להתארח בביתו לתקופה קצרה ושם שמעו על היישוב שיכון היובל ובחרו לעבור ליישוב זה.

הם קיבלו צריף – יותר נכון חצי צריף ואבי בחר רבע צריף למגורי המשפחה וברבע השני הוא הקים את בית הכנסת. אבי היה צורף במקצועו וגם חזן בבית הכנסת עוד בתימן, היה לו קול יפה ומיוחד והוא שר פיוטים נפלאים. ברבע הצריף גרנו כל בני המשפחה לשני אחי הגדולים שהיגיעו עם הורי בעלייה מתימן, נוספו במהלך השנים עוד חמישה ילדים שנולדו בגני תקווה: מאיר, שושנה, כרמלה, אליעזר. אני הרביעית במשפחה – האמצעית.

בבית עזרתי מאוד לאמי לטפל באחי הקטנים יותר. למדתי בבית הספר הדתי שהיה ביישוב. בית הספר הדתי זה קיבל בהמשך את שמו בית ספר אריאל – שקיים עד היום בגני תקווה. למדנו אז בבית הספר היסודי מכתה א' ועד כתה ח' – אז לא היו חטיבות ביניים. רציתי מאוד ללמוד בפנימייה בבני ברק, פנימייה לבנות, אולם אמי לא הסכימה, אני עזרתי מאוד בעבודות הבית ובטיפול בילדים הקטנים. בסופו של דבר למדתי בבית ספר בית יעקב בפתח תקווה. זה היה בית ספר שבו למדו ילדים חרדיים אשכנזיים, שם התוודעתי לגזענות ולאפלייה.

שנה לאחר מכן עברתי ללמוד בבית ספר חילוני בית ספר "מרים", למדתי במסלול עיצוב אופנה ושם סיימתי את לימודי בתיכון במסלול זה.

 בצעירותי בגני תקווה

הייתי תלמידה טובה ושקדנית והיציעו לי לממן לי המשך לימודים אקדמאים להוראה, אך אני לא רציתי ובמקום זאת התחלתי לעבוד כמעצבת אופנה. בהמשך, בחרתי בתחום אחר לחלוטין והלכתי ללמוד הנהלת חשבונות (סוג 2 – היו קורסים מיוחדים של משרד העבודה).

יהודה בעלי ז"ל

לאחי מאיר, היה חבר טוב בשם יהודה. הם היו חמישה חברים – חבורה מגובשת, בילו ביחד והתלבשו אתו דבר: שמעון, מאיר, יהודה, דוד ואדוארד – חבורת נערי גני תקווה!

יהודה היה בן בית אצלנו כחבר של אחי, ואני הייתי מאוהבת בו מגיל 13, זו הייתה אהבה אפלטונית. הוא התגייס לצבא והיה ממשיך להגיע אלינו הביתה לביקורים, בחופשות ובסופי שבוע. רק אחרי השירות הצבאי שלו, גיליתי שהוא פנוי ובאחד הימים בקשתי מחבר משותף שלנו שיזמין אותו לצאת אתנו – יצאנו לבילוי שני זוגות יחד ומאז לא נפרדנו – שנינו ידענו שנועדנו זה לזו!

יהודה בן גני תקווה, למד בבית הספר היסודי ביישוב, בתיכון למד בכפר הנוער מבואות ים שבמכמורת – זוהי פנימיה לחינוך לספורט ימי, בעלת אופי צבאי, די טבעי עבורו היה עם גיוסו לצבא לשרת בחיל הים ובתום השירות הצבאי החל לעבוד בצי הסוחר ב"צים". הים תמיד היה אהבה גדולה שלו. הוא עבד בצי הסוחר כשלוש שנים, בחלק מהתקופה בה עבד שם, כבר היינו חברים והוא היה מגיע הבייתה לביקורים וחופשות בין הפלגה להפלגה. באחד הימים, התבקש לצאת להפלגה ליעד מסויים, התכנית הייתה ליציאה לחודש ימים, אולם משימה זו התארכה לחצי שנה. בכל התקופה הזו, ההורים שלי ושלו נפגשו והיינו בקשר הדוק. אחרי חצי שנה כשיהודה חזר מההפלגה הארוכה אמרתי: "או הים או אני!" וברור הוא בחר בי ולאחר שנת חברות התחתנו באולם ברמת גן.

עם בעלי יהודה ביום נישואינו

לאחר נישואינו, עברנו לגור בגני תקווה בבית הוריו של יהודה, שם נולדה בתנו הבכורה. גרנו עם ההורים בצריף שלהם כשנה וחצי, עברנו לגור בקריית אונו, שם נולדו לנו שני ילדינו הנוספים: למירי הבכורה, שנולדה בגני תקווה, ניר ורונה שנולדו בקריית אונו. חלמנו לחזור לגני תקווה וברגע שהתנאים איפשרו זאת חזרנו לגני תקווה.

מאושרים עם נכדתנו הבכורה התינוקת מעיין

בגני תקווה בנינו את ביתנו המשותף עם שלושת ילדינו וחזרנו ליישוב בו נולדנו ובו הורינו גרו כל השנים. רונה, בתי הקטנה הייתה בת 16 כשחזרנו לגני תקווה והיא סיימה את לימודיה בתיכון בן צבי, שבקריית אונו. מירי בתנו הבכורה, סיימה לימודיה בסמינר לוינסקי וכבר עבדה בהוראה וניר, לאחר השירות הצבאי חתם ושרת בצבא קבע כמה שנים.

יהי זיכרו של יהודה האהוב מבורך לעד 

לפני כשנה, בעלי היקר והאהוב יהודה, נפטר מהמחלה הוא נפטר בתאריך 30.4.22, בקרוב נציין שנה לפטירתו. הוא זכה להכיר את שבעת נכדינו. יהודה היה סבא מושלם, סבא אוהב ואהוב. הוא היה אב מושלם לשלושת ילדינו וסבא נפלא לנכדים שהיו מאוד קשורים אליו באהבה רבה, כולנו ממשיכים לדבר עליו, ולהזכר בכל הרגעים המאושרים שחווינו איתו ביחד – על אחד מהם אספר.

מועדון הקרוואנים

לפני כעשר שנים הצטרפנו למועדון הקראוונים. חבורה של משפחות, שאוהבות לטייל בארץ. היו כ- 60 קרוואנים בחבורתנו, כולם קרוונים נגררים. נהגנו להפגש כארבע פעמים בשנה ולצאת יחד לטיולי קמפינג משותפים היינו נפגשים בפארק אשכול, חוף דוגה בטבריה, במכמורת, בירושלים ועוד

ממועדון זה במהלך השנים היו לנו הרבה חברים עמם טיילנו עם הילדים ועם הנכדים. נכדתנו הגדולה, נהגה לצאת יחד עם סבא יהודה למסעות בקרוואן – זו הייתה האהבה המשותפת שלהם.

פעילות זו הייתה אהובה על יהודה בעלי ז"ל, היא סימלה את כל הדברים שאהב – שמחת החיים שלו, בני המשפחה שמסביבו , החברים הטובים ואהבת ארץ ישראל ונופיה.

עם נכדי האהובים ביום הולדתי

הזוית האישית

שושנה: רוצה להודות על ההזדמנות שנתנה לי השתתף בתכנית הקשר הרב דורי. תודה לתמיד המקסים איתי ביתן, שהיגיע למועדון ביתנו להקשיב לסיפורינו ולתעד אותם. סיפור זה חשוב לי ומוקדש לבעלי האהוב יהודה ז"ל שבתאריך 30.4.23, נציין את יום השנה לפטירתו.

איתי ביתן: הייתה לי הזכות השנה, לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי, במסגרת המעורבות החברתית בבית ספרי חט"ב הראשונים, ביקרתי מידי שבוע במועדון הגמלאים והכרתי סבתות מקסימות, שכל אחת ואחת מהן ריתקה אותי בסיפוריה. לך שושנה יקרה, אני מודה ששיתפת אותי בסיפורך ומאחל למשפחתך בריאות ואושר ושלא תדעו עוד צער.

שושנה ואיתי במועדון ביתנו