מאגר סיפורי מורשת

שמי דליה גדליה, נולדתי בשנת 1935 בתאריך ה- 10 ליוני. נולדתי בלוב ולהורים שלי קוראים משה וריזה חסן. כשהייתי בת כחמש, פרצה מלחמת העולם השנייה,

רקע על קהילת יהודי לוב

לוב הייתה תחת שילטון איטליה בין השנים 1911 – 1943 ולכן הייתה השפעה רבה של האיטלקים על החיים בלוב.  בכל התחומים בתרבות, בשפה באוכל וכמובן בחינוך. משנת 1943 לוב הייתה תחת שלטון בריטי, זו הייתה תקופה קשה ליהודי לוב, במהלך השואה. היהודים סבלו מאוד מהעם הלובי, רדיפות ופרעות, רבים מהיהודים נלקחו למחנות עבודה, וחלקם הועברו למחנות ולגטאות באירופה.

אני זוכרת את ימי המלחמה. את הדודים שלי לקחו למחנות עבודה בלוב, לא היה אוכל, היה חושך ולא היה חשמל בלילה, פרצו הרבה מחלות, כי התנאים היו קשים. אני זוכרת אירוע במלחמה, שקרה עם אחותי טוני שהייתה אז בת שנתיים, באחד הימים נפלה פצצה לתוך הבית וטוני שהייתה תינוקת נפצעה קשה

בשנת 1945, אמנם הסתיימה המלחמה, מלחמת העולם השנייה, אך הרדיפות של הלובים אחרי היהודים נמשכו. הם בזזו, רדפו הרסו, פצעו והרגו, אני זוכרת כיצד הערבים פצעו את אבא שלי קשות באחד מהפוגרומים. אבי היה במצב קשה מאוד, ואושפז בבית חולים כתשעה חודשים עד שהתאושש ויכולה היה לחזור למשפחה וכל אותה תקופה, נאלצנו להמשיך ולהתמודד בתנאי רעב קשים.

העלייה לישראל

בשנת 1948, אחרי הקמת המדינה הגיעו נציגי הסוכנות היהודית ללוב, והחלו בגיוס והכנת המשפחות לעלייה לישראל. כשעלינו לארץ הייתי בת 13. הנסיעה וההפלגה לישראל נמשכה כשלוש עשר ימים. עלינו לאונייה והפלגנו דרך איטליה ומשם המשיכנו בהפלגה לנמל חיפה. אני זוכרת שקיבלו אותנו בדרך לא יפה, היינו צריכים לעמוד מפוחדים וריססו אותנו עם חומר חיטוי, שנקרא די-די-טי, זה היה משפיל ומאוד קשה.

בארץ העבירו אותנו למעברה בפרדס חנה, שם נתנו לנו אוהל למשפחה ומיטוות. אני זוכרת, תקופה קשה של חוסר ודאות ואי הבנה מה קורה? לא הלכנו לבתי ספר ולא ידענו מה קורה? בגיל 13 כבר נשלחתי לעבוד, היינו ארבעה ילדים, שנשלחנו לעבוד ביישוב העשיר, בבנימינה, ששם היו אנשים עשירים, שגרו בבתים מפוארים ולא באוהלים.  בתקופה זו אנשים עבדו בכל עבודה שנמצאה עבורם, כל דבר הם לקחו, ואני הילדים הגדולים יותר נאלצנו לצאת לעבוד ולעזור להורים הכלכלת המשפחה. למרות המצב הקשה במעברה, הייתה אווירה טובה, בגלל שכולם היו באותו מצב – לא היו הבדלים, לכולם היה קשה, בנוסף האווירה הטובה נבעה מהאהבה הרבה של כל העולים – אהבה לארץ ישראל – הרי זה היה החלום שהתגשם, כשכולנו קיווינו וחשבנו שלא יהיו יותר מלחמות. במעברה חיינו עד לשנת 1953, עד אז גרנו באוהלים ואחר כך העבירו אותנו לצריפים, אזבזטונים.

המעבר לגני תקווה – 1953

היינו יכולים לבחור בין כמה מקומות יישוב לגור בהם ואנחנו בחרנו בגני תקווה. זה היה צריף שוודי שקיבלנו מהסוכנות בגני תקווה, בצריף היו שני חדרים וגרנו בו שבעה נפשות. הייתה מקלחת ומטבח. ביישוב הקטן, עדיין לא היו שמות לרחובות. גם שם אנחנו הילדים הגדולים המשכנו לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה. 

הצריף בגני תקווה

צריף זה עומד סמוך לביתי, הוא מיועד לשימור כמזכרת לימי העבר בגני תקווה ויש תכנית לשמר אותו כמוזיאון.

אני, דליה, טוני, רחל, סמכה ויעקב – כולנו נולדנו בלוב. אני ואחותי טוני הלכנו לעבוד וכל שאר אחינו כבר הלכו לבית הספר, שלא היה לו שם. היה אז רק בית ספר אחד, והוא היה די יפה. אני חושבת שרק אחרי עשר שנים התחילו לתת שמות לרחובות. כל השטח ביישוב היה מכוסה בפרדסים, צריפים ושבילי חול. אנחנו גרנו ברחוב זאב, בהמשך פיצלו את הרחוב לשניים: חצי נקרא רחוב זאב וחצי נקרא רחוב גדעון – זה הרחוב שבו עד היום אני גרה. 70 שנה אני גרה באותו בית שהיה של ההורים שלי ואחר כך אנחנו קנינו אותו.

כפי שסיפרתי, אני ואחותי טוני יצאנו לעבוד – עבדנו במפעל  בפתח – תקווה. בכל בוקר נסענו באוטובוס למפעל שהיה בפתח תקווה, נסענו באוטובוס קו 76 – זה היה האוטובוס היחיד אז. קו 76 קיים עד היום. לאחר תקופה נסגר המפעל ואני ואחותי טוני עברנו לעבוד בבית אריזה לתפוזים. גם פה בית האריזה נסגר לאחר תקופה ואז עברנו לעבוד במסעדת פועלים בפתח תקווה. אני ואחותי טוני עשינו הכל ביחד! 

ההיכרות עם בעלי ידיד בגני תקווה

היו לנו שכנים ברחוב שלנו שהיו להם שני בנים: יוסף ושלום. כשהייתי בגיל 18, השכנים שלי הכירו לנו את הבנים שלהם. מהיכרות זו התפתחה מערכת יחסים בין אחותי טוני לבין אחד מבני השכנים, יוסף. חברות שהסתיימה בנישואיהם.  בשכונה בה גרנו היו מעט משפחות וכולם הכירו את כולם, היה לנו שכן נוסף בשם מיכאל כהן – מיכאל שכננו הטוב, היה הצלם הראשון של גני תקווה, מיכאל כהן היה במקור מאפגניסטן, שנדד להודו ומשם הם עלו לישראל לגני תקווה. למיכאל כהן, היה קרוב משפחה בשם ידיד, והוא עשה את ההיכרות ביננו  – כך נפגשנו אני וידיד שהפך לבעלי היקר כל ימי חיי.

ידיד, היה אז בן 24 כשהכרנו, בהתחלה לא רציתי לצאת איתו, בסוף הסכמתי ללכת איתו לסרט… אחרי תקופת חברות נישאנו ובחרנו לבנות את ביתנו כמובן, בגני תקווה. לאחר הנישואים קנינו צריף באותו רחוב גדעון, שבו אנו גרים גם היום. ידיד, בעלי היה מומחה לעיבוד שיש, זה היה מקצוע מאוד מבוקש אז, כי הארץ הייתה בבניה וצמיחה והייתה לו הרבה עבודה ואני עבדתי כל השנים במשק בית. יוסף, בעלה של טוני כבר נפטר, יהי זיכרו מבורך וטוני, אחותי גרה היום בפתח תקווה. 

אני ובעלי ידיד בצעירותינו

ילדתי את בני הבכור, הראשון בגיל 21, את השני בגיל 24 את השלישי בגיל 27 , את הרביעי בגיל 30 ובתנו החמישית כשהייתי בת 32, ובתנו השישית בגיל 38. שישה ילדים אהובים.

באחד הטיולים בארץ, לראש הנקרא – בתמונה משמאל לימין: ידיד, בעלי, אמי, אני ואחי

אחי עם שניים מילדיי

במהלך השניים חווינו רגעים קשים במשפחה כאבדנו שניים מילדינו: בננו נהרג בגיל 30 בערך מנפילה קשה ואת בתנו היקרה איבדנו לאחר שנאבקה ללא הצלחה עם מחלת הסרטן – יהי זיכרם מבורך לעד!

אני גרה כבר 70 שנה בגני תקווה וחוגגת יחד איתה את שבעים שנותיה

הצריף השבדי בגני תקווה

הזוית האישית

דליה גדליה: אני גרה כבר 70 שנה בגני תקווה וחוגגת יחד איתה את שבעים שנותיה. מה אני מאחלת לגני תקווה ביום חגה? גני תקווה מבורכת כבר, היא הפכה לאימפרייה – מאחלת שישה רק טוב לכל התושבים הותיקים והצעירים!

ניצן הן: אני משתתף השנה בתכנית הקשר הרב דורי, ביוזמה מיוחדת לציון 70 שנה ליישוב, בחרתי להפגש ולשמוע את סיפוריהם של האזרחים הותיקים הנפגשים פעמיים בשבוע, בימי ב ו – ד' במועדון ביתנו החדש ברחוב המשי, אותו מרכזת מירה אהרון. במסגרת ביקוריי במועדון, נפגשתי במהלך השנה עם כמה אזרחים ותיקים: עם ירוחם ברק, שלצערי, הפסיק לבקר במועדון עקב ניתוח שעליו לעבור, ואני מאחל לו החלמה מהירה. נפגשתי עם צביה לוי ונפגשתי עם דליה גדליה שאת סיפורה תיעדתי פה. דליה נולדה בלוב, וגרה 70 שנה בגני תקווה והיה מעניין לשמוע ממנה על גני תקווה של פעם….

נהנתי מאוד מהשתתפותי בתוכנית, למדתי המון דברים על העבר והתנאים שבהם חיו האזרחים הותיקים בעבר, הכרתי אנשים נחמדים, והתפעלתי מזיכרונם, הם זוכרים המון פרטים מתקופת ילדותם ובגרותם. המפגשים היו תמיד מיוחדים, מעניינים ומרגשים. נהנתי מאוד ללמוד ולהתחבר לדור אחר, מבוגר יותר, שכנראה לא הייתי מכיר ומגלה אם לא התוכנית הזאת, היה ממש מעניין!

ניצן הן מתעד את סיפורה של דליה גדליה, במועדון ביתנו החדש בדרך המשי