מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי ברוריה ביטון. הוריי הם אסתר ואברהם ז"ל. אני בת 59, נולדתי בשנת 1962. נולדתי בבית שמש, אני הראשונה מכל האחים שלי שנולדה בארץ, כל השאר נולדו במרוקו. יש לי 13 אחים ואחיות. יש לי חמישה ילדים: מיטל, אביתר, הודיה, מוריה ואורי חיים. יש לי 12 נכדים.

אני גננת ובעלי בונה מנועים של מטוסים. התחתנתי בגיל 19. הייתי אימא מגוננת, רק בגיל 18 הסכמתי שהילדים יסעו לבד באוטובוס. גדלתי בבית קטן של חדר וחצי עם אחיי ואחיותיי.

בילדותי אהבתי לשחק בחבל, ואהבתי מאוד לאכול קוסקוס חלבי. הדבר שהכי הפחיד אותי בילדות היה מבחנים בבית הספר. הזיכרון הכי יפה שלי מהילדות היה שכל המשפחות יוצאות בערב וצוחקות. את בת המצווה שלי חגגתי בבית עם כמה חברות ילדות. האופנה שהייתה רווחת בנעוריי הייתה מכנסים שרוחבם למטה הוא מטר וחצי.

הדבר שהכי שימח אותי בהיותי אימא היה שהילדים היו תינוקות. הדבר שהכי הפחיד אותי בהיותי אימא היה כשהילדים היו בצבא, הדאגה בלילות הדירה שינה מעיני.

אני זוכרת כשירד שלג בבית שמש, יצאתי עם הילדים החוצה ולקחנו כמות נכבדת של שלג. הכנסנו את השלג למקלחת ובנינו איש שלג בתוך האמבטיה.. אחרי כמה ימים השלג נמס.

אני זוכרת כשהייתי בהריון של הודיה, הבת שלי. הייתי בחודש שביעי ובגלל זה הבטן שלי הייתי גדולה. הלכתי לטיול בשכונה, דרכתי על מכסה הביוב העגול, המכסה התנדנד ואני נפלתי לתוכו – בזכות זה שהייתי בהריון לא נפלתי כולי, רק החלק התחתון שלי ומאז אני מקפידה לא לדרוך על מכסי ביוב.

כל יום כשהגעתי מהעבודה וראיתי את ילדיי מול הטלוויזיה והבית לא היה מסודר, אני לקחתי מספריים, גזרתי את הכבל של הטלוויזיה וכשבעלי היה חוזר הביתה הוא היה אומר: "ברוריה, עד פעם גזרת את הכבל של הטלוויזיה".. ואז הוא היה מתקן את הכבל.

עוד אני נזכרת ביום בו הכרנו את ההורים של יצחק. יצחק הוא הבעל של מיטל. אני ובעלי אמרנו להם: "אנחנו חושבים שהם צריכים אוטו, היום אוטו זה דבר חיוני מאוד". יעקב אביו של יצחק אמר: "בזה אנחנו יכולים לטפל", והוא הושיט לי תמונה של אוטו שהוא גזר מעיתון.

הזוית האישית

רעות הנכדה המתעדת: היה לי מעניין לעבוד עם סבתא, אני שמחה שהשתתפנו בתכנית הקשר הרב דורי יחד. למדתי מסבתי שהחיים של פעם היו קשים בהרבה בהשוואה לחיים כיום.