מאגר סיפורי מורשת

בילדותה, סבתי קיבלה חינוך שאמר שארץ ישראל שייכת ליהודים, בזכות אבותינו שלפי סיפורי המקורות, ישבו כאן ונקברו כאן. התחושה אז בארץ הייתה שכל מי שנמצא פה יילחם עד טיפת דמו האחרונה כדי לשחרר את הארץ מרודפיה (שבעת צבאות ערב).

בכדי לממש את חזון הציונות סבתי התחילה ללמוד חקלאות אותה תוכל לממש בישוב חדש במקום שומם כמו בנגב, שיצר עובדה להכרעה באו"ם לכלול גם את הנגב בגבולות מדינת ישראל.   כשסבתא הייתה בחטיבת גולני, בפלוגה המסייעת, מסלול התקדמותם היה מצפון הארץ לדרומה, בדרך היו מספר תחנות בהן התמקם הגדוד. למשל, ג'וליס-מחנה בריטי נטוש, היה הבסיס ממנו נשלחו חיילים לחזית.

הגדוד עצמו הגיע גם לקיבוץ גבולות, שם נטע הגדוד את אוהלי הסיירות שלו ובתום הקרבות באזור הרצועה, התקדם דרומה כדי לשחרר את הנקודה הדרומית ביותר אום-רשרש, היא אילת. הצבא שלח את חייליו הטובים קדימה וכשנכבשה אום-רשרש לא היה בידם הדגל הלאומי ולכן ציירו דגל עם דיו והניפו אותו לשם ניצחון הצבא שלנו על מצרים.

אחת התחנות היה קיבוץ גבולות, שם חיילי הגדוד בצעו גיחות לעבר החזית, בה ניסו להדוף את התוקפים הערביים, ובבקרים עמדו כולם בטקס קבורת הנופלים בקרב. לאחר שפסקו הקרבות והוכחנו את עליונותנו על הצבאות הערביים, דרכה של סבתי הייתה ברורה לה, היא החליטה להפריח את שממת הנגב ולהקים בית בקיבוץ צעיר שעדיין לא הוכיח את יכולת הקיום שלו.

המוסדות הלאומיים תמכו בקיבוץ קלטה, היה שמו לראשונה, וחצרים ניתן לו לאחר מכן. כל אזור הקיבוץ היה שומם, מסביב נראה רק עץ צאלה בודד, השיח אבו-יחיא סיפק מים במשורה (בצמצום רב מאוד) למתיישבים הצעירים לצרכים המיידיים. הסיפור הקלאסי של ס. יזהר התפרסם בארץ ובו הוא מתאר את החוויה, איך מעלים את טנק המים לעמדתו הגבוהה ואיך ממלאים אותו בדליים ממיכלית שהביאה את המים מבאר אבו-יחיא.   בעקבות הצורך במים בחקלאות, כמשאב חיוני לקיום החי והצומח, קיבוץ חצרים השכיל להבין את גדולת ההמצאה של ד"ר בלאס, שלא כרבים אחרים שזלזלו בו. נרכשו זכויות על ייצור הטפטפת. סבתי הייתה  בין ראשוני העובדים בהרכבת הטפטפות הבתוליות. אז, לא היו מכונות שהיו עושות את העבודה, לכן סבתי ועוד כמה אנשים הרכיבו בעצמם  באופן ידני. התקווה  והאמונה הם שחיזקו  את העובדים ובסופו של דבר הביאו להצלחה של המפעל.

בזכות ההמצאה הגאונית, הטפטפת, כל העולם מכיר בכך שהיבולים הוכפלו פי כמה והחיסכון במים הוא משמעותי. בתום הקרבות וכשהמשק חזר להרחבת הקיבוץ ואמצעי המחייה שלו, הקימו לול בן אלפי ראשי תרנגולות, וסבתי שבעבר בחרה להתמקצע בתחום גידול העופות, מצאה את עצמה עובדת בלול ומטפחת אותם. האפרוחים היו מגיעים במשלוח בני יומם והוכנסו לבית האימון שהותאם לגידולם. שם היו על מצע של נסורת, הם גדלו תחת סוג של חממה כתחליף לחום הדוגרת. הלול היה כל כך גדול ומפותח שהוא סיפק לתנובה ביצים ובסופו של דבר קיבל הקיבוץ פרס שמציין שהלול מצטיין בתפוקת תוצרתו. מכיוון שהיה ביקוש לעובדים במפעל החדש שהוקם, לא היה מי שינהל את ענף הלול ולכן הוא נסגר. הקיבוץ בו סבתא החליטה להקים את ביתה עמד בפני דילמה קשה, כאשר הגידולים באדמת המשק לא הניבו את היבול המיוחל ולא הייתה תקווה לפרנסה מהחקלאות, הקיבוץ עמד בפני השאלה להיות או לחדול במקום? כיוון שהתברר שבקרקע מצויה מליחות רבה מדי לגידול חקלאי. הקיבוץ לא רצה להיות תלוי במוסדות בשביל להתקיים, האנשים רצו להתקיים מעמל כפיהם. בהדרכת מכון וולקני שהיה אחראי לניסיונות בשטח החקלאי החליטו המוסדות לתקצב את הניסוי שהומלץ על ידי המכון, שהוא: שטיפת הקרקעות בתוספת גבס, שהתחבר אל המלח וספג במעמקי האדמה וכך המלח לא יפריע לגידולים.

הזוית האישית

אני מאחלת לסבתא שלי את תחושת הרוגע כשהיא תדע שהדורות הבאים במשפחה אכן הגשימו ויגשימו את חלום הציונות.

סבתא – אני מאחלת לנו כמשפחה שבנינו ונכדינו להמשך הדורות, יגשימו את הציונות, שלא תהיה מטבע לשון שחוק, אלא, להגשים זאת אומרת לחיות בארץ לפתח אותה ולהתפתח איתה. כמו שאמרו ראשוני העליות לארץ שבאו לבנות ולהבנות בה.