מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי אני סבתא של תמר, נולדתי ברומניה בעיירה בשם קרנסבש (ליד טימישוארה).

היתה לי ילדות מאושרת למרות שלא הייתה לנו טלוויזיה או טלפון היו לי הרבה ספרים כי אהבתי מאוד לקרוא. היינו משחקים משחקי חברה ליד הבית. כאשר אבי השתחרר ממחנה העבודה של הנאצים, הוא שאף לעלות ארצה וסורב מספר פעמים.

כאשר אחי יחד עם חבריו הסטודנטים באוניברסיטה ביקש התר לעלות ארצה, הוא סולק מהאוניברסיטה יחד עם חבריו (משטר קומוניסטי). כאשר סוף סוף קיבלנו היתר לעלות ארצה, הגבילו אותנו בשבעים קילו מטלטלים, כאשר אסור לקחת דברי ערך וכסף מעבר לסכום פעוט.

הנסיעה נמשכה כשבועיים. המתנו בנאפולי שבאיטליה, עד שהתוספו מספיק אנשים כדי למלא את אוניית תיאודור הרצל. כשהגענו ארצה נלקחנו בלילה לאשדוד ואמרו לנו שזו עיר על שפת הים. היות ולא הייתה תאורה ולא היה לנו חשמל לא ראינו לאן הגענו. קיבלנו ציוד בסיסי: מיטות ממתכת ומזרני קש נרות, גפרורים, פתיליה, שולחן מטבח, שרפרפים וחבילת מזון.

בלילה אבי התעורר והסתכל מהמרפסת וראה שטח ישר עד האופק ושמח לחשוב שאנחנו גרים ממש בשפת הים, אך כשהגיע הבוקר ראינו לפנינו משטח ענק של חול. תחבורה ציבורית הייתה אוטובוס אחד ביום. החנויות היו במרחק של כשלושה ק"מ הליכה ברגל (לא היו מכוניות באשדוד) החנויות המעטות היו ממוקמות בתוך צריפים.

ומסביב רק עוד מעברות וחול אפילו היה קולנוע בתוך אחד הצריפים, כאשר לסרט שהוקרן היה תרגום בצד ולא בגוף הסרט. מפעיל התרגום לא ידע לקרוא עברית ולא היה קשר בין הסרט לתרגום.

הגענו זמן קצר לפני יום העצמאות. חגגנו את יום העצמאות הראשון בארץ בחולון ואי אפשר לתאר את השמחה שהייתה אנשים רקדו ברחובות ואנחנו הרגשנו שהגשמנו חלום.

סבא רבא ויקטור

אני רוצה לספר לך על סבא רבא שלך, סבא ויקטור שהייה איש מאוד מיוחד.

יום אחד הוא נשלח במסגרת עבודתו עם הרבה מאוד כסף כדי לעשות עסקה. הוא נסע מחוץ לעיר ולקח איתו את אחי שהיה בן 12 בערך. כנראה שנודע שהוא נושא הרבה כסף יחד איתו ופתאום מתוך שדה של תירס נורו יריות לעבר המכונית. הייתה בהלה ופחד. השודדים ירו לעבר הצמיגים, אבל הנהג המשיך לנסוע על הג'נטים וסבא ויקטור לחץ כל הזמן את ראשו של אחי כלפי מטה, כדי שלא יפגע מכדור. כדור פגע לסבא ברגל, ממש ליד ראשו של אחי.

כאשר התרחקו מספיק, כל הנוסעים עזבו את הרכב והשאירו את אחי ואבי המדמם לבד מבלי לטפל בו וברחו. בסופו של דבר אחרי הרבה זמן ואיבוד המון דם הוא נלקח למרפאה קטנה בה קבעו שיש לו נמק ולא ישרוד בסופו של דבר. הם התקשרו לאימא שלי שסידרה שיקחו אותו לבית חולים בעיר קרובה. גם שם לא נתנו לו הרבה סיכויים לחיות, אבל אחד הרופאים התעקש לטפל בו והציל את חייו, בכך שכרת את רגלו.

זה היה שוק בשבילו, כי הוא היה אדם שאהב לטפס על הרים, לטייל ולהיות פעיל. לאחר מכן הוא עבר תקופת החלמה ארוכה מאוד. הזמינו לו פרוטזה ואימא שלי עודדה אותו מאוד לתרגל וללכת עם הפרוטזה. למרות שזה היה קשה כי גדם הרגל היה מאוד כואב ובעזרתה של אמי הוא הצליח אחרי המון ניסיונות, הוא הצליח ללכת ולחזור לעבודה.

חשוב לי להעביר עד כמה המדינה הזאת חשובה לנו ואתם בתורכם תשמרו עליה.

הזוית האישית

תמר: נהנתי מאוד לעשות את העבודה איתך סבתא מאחלת לך בריאות.

סבתא נעמי: שמחתי לספר את הסיפור לנכדתי ולתעד את השורשים המשפחתיים עם נכדתי האהובה תמר.