מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

אנו באנו ארצה

ציונה עם תלמידי הכיתה
ציונה עם אמה.
בלפור, הרצל, וציונה

ציונה כהן נולדה בירושלים בשנת 1936, וגדלה בשכונת הבוכרים.

ציונה בת שלישית, למשפחה שעלתה מעירק, בעלייה החמישית בשנת 1935.שנה לאחר עליית המשפחה מבגדד נולדה ציונה, למשפחה ציונית מאד. בילדותה הבריטים שלטו  בארץ  וזכורים לה ימי העוצר, שהטילו על ירושלים, בהם במשך ימים ולילות אסור היה לצאת מהבתים ומהשכונה.

ציונה מספרת שבתקופה שגרו בירושלים היה צנע, מחסור קשה, עוני, ולמרות זאת זכורה לה ילדות טובה. אמא שלה תפרה לה בובות מבגדים ישנים, עגלת בובה מקופסאות סרדינים , והילדים שיחקו קלאס ,חמש אבנים, וגומי.

ציונה בילדותה

תמונה 1

כל בני המשפחה גרו בחדר אחד, בישלו על פרימוס, והיו שירותים משותפים בחצר, ששימשו את כל השכנים. לא היה חשמל ולא היו מים זורמים בבית. פעם בשבוע קיבלו אספקת מים, והם נשמרו בחבית מכוסה בבד טול, למניעת כניסת חרקים למים.

אבא של ציונה דיבר, כתב וקרא אחד – עשרה שפות, והיה מתורגמן של הצבא הבריטי. לפני שעלה לארץ ישראל, היה מנהל הרכבת מטעם הבריטים בעירק. הבריטים הביאו אותו לארץ, ובשל כך, כל המשפחה קיבלה סרטיפקטים, כלומר עלו לארץ בצורה חוקית.

אם המשפחה סבתא רינה, עלתה לארץ עם שני ילדים קטנים, במשאית דרך סוריה ולבנון. המשפחה היתה מאד ציונית, דבר שהתבטא בשמות הילדים הגדולים. בלפור הבכור (על שם הצהרת בלפור), השני הרצל (על שם בנימין זאב הרצל) , ציונה (ציון- ירושלים, א”י) ואחריה נולדו מאיר ועובדיה.

סבתא מספרת שבת נוספת נולדה בארץ, ונחטפה על ידי הממסד,  מבית חולים בערך בגיל חצי שנה. הסבתא לא הפסיקה לחפש אותה ובעיקר לקראת גיל שמונה עשרה, אז התקבל בבית המשפחה, צו גיוס על שם אהובה כליף, הבת שנחטפה.

שני האחים הגדולים התגייסו למחתרות אצ"ל ולח"י חרף גילם הצעיר, במטרה לסלק את הבריטים מהארץ. ציונה זוכרת את השמחה והריקודים ברחובות, בכ"ט בנובמבר, 1947,  כשהוחלט באו"ם על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודים וערבים ושטח בינלאומי, שכלל גם את ירושלים.

למחרת ההחלטה, החל השלב הראשון של מלחמת השחרור , ולאחר קום המדינה התרחבה המלחמה לחמש מדינות ערב שתקפו את המדינה החדשה. לאחר קום המדינה ובהגיעה לגיל שמונה עשרה עשתה ציונה שרות מילואים כחובשת.

את מנשה בעלה הכירה ציונה בהיותה בת שבע עשרה. מנשה עלה לארץ מעירק ב – 1951, למד באולפן שלושה חודשים, והתגייס לצבא.

לזוג נולדו ארבעה ילדים והם אימצו ילדה נוספת.

הזווית האישית

 אביחי בודה: כשנודע לי על המשימה של התיעוד, לא ציפיתי לכלום לא חששתי מכלום. כשהתחלתי לראיין את ציונה, והרגשתי ממש צמרמורת בלב, לשמוע את סיפור החיים שלה. החלק בו הכי נהנתי היה החלק בו שמעתי את הסיפור. זה ריגש אותי. לדעתי הדרך הלימודית הזו טובה כי לימוד על ההיסטוריה מסיפורים הופך את זה למעניןי. למדתי מיוסף חברי לקבוצה מהו כח רצון כי שוחחנו הרבה על העבודה, ואני לקחתי אחריות על ההקלדה. למדתי שכשרוצים יכולים, ושווה להתאמץ. תודה רבה לכולם.

 יוסף עובדיה: כשנודע לי על העבודה הרגשתי שמחה כי זה ללמוד דברים חדשים שלא ידעתי. לפני שהתחלנו חששתי שהסיפור יהיה קשה לשמיעה. הרגשתי הקלה כששמעתי את העדות כי זה סיפור משמח, והכי נהנתי מהחלק של הקלדת העבודה, כי היה לי כיף להקליד וזה גורם לסיפור להיות משמעותי.

מילון

סרטיפיקאט
(באנגלית: Immigration certificate, מילולית: אשרת הגירה), היה הכינוי שניתן לאשרת העלייה לארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. רישיון העלייה חולק על פי מכסות שנקבעו על ידי הבריטים במשא ומתן בינם לבין ההנהלה הציונית, בהסתמך על תקנות הספר הלבן הראשון. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”חייבים ללמוד, להוציא תעודת בגרות, להתגייס לשירות משמעותי בצה"ל ולהמשיך ללימודים אקדמאים“

הקשר הרב דורי