מאגר סיפורי מורשת

סבתא רינה, מספרת את ספורה של המשפחה: הכל החל לפני מלחמת העולם השנייה.

הרוח שנשבה מביתם של סבי וסבתי, הוריה של אמי, אשר הגשימו חלומם ועלו לארץ עוד בשנת 1924-25, מבחירה, ומתוך תפיסה ציונית לשמה. בשכל ובכח הרצון החזק הגיעו להגשמה ולבניית הארץ. הרצון וההבנה שצריכים לעלות לארץ-ישראל, לבנות ארץ חדשה, כנגד כל העכובים והאסורים של המושלים בארץ.

סבתא בתיה, סבתה של סבתא רנה מצד אמה, אביה של סבתי, סבתא בתיה, חלומו היה לעלות לארץ ישראל כבר בעליה הראשונה, אך הוא נפטר בטרם הצליח לממש את רצונו, ומשפחתו נדדה בגליציה, בתקופתו של נשיא הרפובליקה העממית של אוקראינה, פטליורה, שבה היו פוגרומים רבים ביהודים, והם נדדו ממקום למקום.

סבתי, מבחירה ותפיסה ציונית לשמה, בסביבות 1924-1925 הבינה כי עליה לעלות לארץ ולממש חלומו של אביה. מכיוון שהיו צריכים לקבל רשיון כניסה לארץ מאת השלטונות הבריטים, נאלצה להיות יצירתית, כדי להשיג את הרשיון המבוקש – סרטיפיקט. סבתא בתיה בשיתוף עם הבוס שלה עשתה "טריק". הבוס שלה כתב לה מכתבים כביכול מארץ ישראל לסלבטיץ שבפולין. במכתבים אלו ציין את העבודה המחכה לה בארץ. כדי שחלופת המכתבים תראה אותנטית, הוכנסו מכתבים אלה למעטפות שהגיעו מחלופת המכתבים בין סבתא לאחיה ש'רולקה גוטרמן, שהיה בארץ ישראל.

בעזרת מכתבים אלה, הצליחה לקבל סרטיפיקט ולממש את חלומה. סבא ישראל (סבא של סבתא רנה- מצד אמה ) חלומו היה להיות חקלאי. לפני שעלה ארצה הוא נסע לגרמניה לעבור הכשרה חקלאית, על פי בקשת אחיו, שכבר חי בארץ ברמת השרון והיו לו כעשרה דונם אדמה חקלאית, על מנת שיוכלו לעבד טוב ונכון את הקרקע, ולהפיק תוצרת חקלאית טובה ורבה.

כשסבא היה בגרמניה, הנאצים עלו לשלטון, 1930, וחבריו יעצו לו לברוח מגרמניה כי חיי היהודים יהיו בסכנה. אחיו כנראה שלח בקשה לאיחוד משפחות וסבא עזב את גרמניה במהירות והגיע לארץ. חלומו היה לעסוק בחקלאות עם אחיו, אך אז הסתבר כי בארץ היו זקוקים לידיים עובדות בסלילת כבישים ובניית בתים. וזה מה שסבא עשה, הוא התמקצע בתחום הברזלנות, מקצוע שדרש תכנון, שרטוט ועבודת כפיים, ונהיה ברזלן מומחה. בנה בתים רבים בתל-אביב וביניהם גם את הפלנטריום ברמת אביב. כשהיה כבר מבוגר לעבוד פיסית התבקש לפקח על עבודת הברזל בסכר דגניה שנבנה על הירדן קרוב לקבוצת כנרת.

במלחמת השחרור סלל את דרך בורמה, ועסק גם בסלילת הכביש לסדום. כך החלו בהגשמת חלומם בבניית הארץ ותל אביב הקטנה.

סבא משה (סבא של סבתא רנה, מצד אביה) חי באוסטריה, והיה בתפקיד מאד בכיר בחברת "הפניקס", ופעיל ציוני. הוא היה אחראי על סניפי החברה הפזורים במדינות רבות, וכחלק מעבודתו נסע ברחבי העולם והיה במעמד כלכלי גבוה. הייתה לו דירת שרד של הסגן לענייני הסניפים בחברת "הפניקס". לצד בתיהם של עשירי וינה ונכבדיה. והיה להם בית מפואר וגדול עם עוזרת, מטפלת נהג וגנן בעיירת קיט מרוחקת יותר.

בשל האנטישמיות שהחלה לגאות מסביב נמנעו ההורים מלשלוח את הילדים היהודים לגני הילדים. מרגע רציחתו של דולפוס בשנת 1934 ועלייתו של שושניג, הייתה הנוכחות הנאצית בווינה גלויה ובולטת בכל מקום. ואז החלו מדברים בבית סבא לעזוב את אוסטריה ולעלות לא"י ולממש את הציונות.

הסתבר שסבי רצה לעלות לארץ עוד כשדולפוס היה בשלטון והאנטישמיות לא השתוללה באופן כה בוטה. סבא היה ציוני כל חייו, והעסיק באופן קבוע שניים שלושה פעילים מההסתדרות הציונית שקבלו משכורת כעובדי חברת "הפניקס" ונסעו עימו בכל העולם להפיץ את בשורת הציונות.

כשסבא החל לחשוב על עזיבת החברה ועלייה לארץ, ניסו רבים בקהילה היהודית ובהסתדרות הציונית להניאו מכך, ולפיכך לא המליצו עליו לקבלת סרטיפיקט, ובשלב זה נאלצה המשפחה להישאר באוסטריה.

אבל בשנים 1934-35 כשהוחלט בממשלה הפרו-נאצית להחליף את כל ראשי ההנהלה היהודים ב"הפניקס" בפקידי ממשלה, הבין סבא כי הקרקע לא בטוחה ועליו לעזוב במהירות את המדינה, לפני שיתגלו כל פעולותיו למען הציונות, בכיסוי פעולתו בחברת "הפניקס", ולהגשים חלומו לעלות לארץ.

נציגי הקהילה היהודית שקודם לא רצו לאפשר לו לעלות, עקב פעילותו הרבה לטובת הציונות, סדרו לו סרטיפיקט, והוא וכל המשפחה יצאו כביכול לחופשה בת שבועיים בטריאסט שבאיטליה. הם השאירו את הבית וכל מה שהיה בו, הרהיטים, הרכב, העוזרות, הגנן והנהג וכל רכושם וכספם שנאסף לאורך שנים רבות של עבודה קשה, הותירו מאחור ויצאו עם מספר מזוודות לנופש של כמה שבועות. הרכוש שהיה בידי המשפחה ביום העלייה היה "הוצאות הדרך" כפי שמצוין בתעודת העלייה.

הם הגיעו לטרייסט בשעה 10:00 והפליגו לא"י בשעה 12:00. על מנת שלא להסתכן "בפליטת פה", לא סיפרו לשלושת ילדיהם (ביניהם אבי, צבי מרגלית) על העלייה ארצה עד אשר היו על האנייה לארץ ישראל.

הם הגיעו לחיפה, וממנה לתל אביב הקטנה. בהתחלה הקים סבא בארץ סניף ביטוחי של בנק איטלקי אך עקב הצטרפות איטליה למלחמה עם גרמניה, הסניף הארץ ישראלי נסגר. סבא החל לעסוק במסחר, כסוכן נוסע,  ואז החל המסחר בשוק שחור, שהיה בניגוד לערכיו של סבא. לכן פרש מעבודה, ומצבם הכלכלי היה קשה. אך מזל משפחותינו, שהאבות המייסדים הבינו כי עליהם להגיע לארץ ישראל בכל מחיר, ולעמול בהקמת ובניית מדינה ליהודים, גם אם רכושם נשאר מאחור, וחוו תקופות קשות מאד כלכלית.

אמי, נחמה נולדה בתל אביב דור ראשון לילידי הארץ, ואני רנה בת נחמה וצבי נולדתי בקיבוץ דגניה ב', דור שני לילידי הארץ. ואמך אילת, דור שלישי נולדה במושב ניר בנים. לכן את טל, דור רביעי לילידי הארץ, מהצד שלי, סבתא רבתא נחמה נולדה בארץ, בתל אביב הקטנה, אני, בדגניה ב' ואמא שלך במושב ניר בנים.

גם מהצד של סבא יורם, אמו רנה נולדה בארץ, בתל-אביב הקטנה, סבא יורם נולד בקבוץ מנרה, ואמא שלך במושב. כמו כן זכיתי לחיות בשלוש צורות התיישבות

קיבוץ – עיירת פיתוח – מושב

קיבוץ – הורי הגיעו לקבוץ דגניה ב', מתוך אידיאולוגיה, חלומם היה ללכת להתיישבות וליישב ולבנות את הארץ, וכפי שכתב אבי "החיים בתל אביב לא קסמו לנו". נולדתי בקיבוץ דגניה ב', שם חיינו חיי שיתוף, שלא היו אהובים עלי.

בתקופה זו היו הפגזות רבות מצד סוריה, ולכן נאלצנו פעמים רבות לישון במקלטים, לעשות "האפלה" – החשכה, אטימת האור הבוקע מן החלונות, כדי שמטוסי האויב לא יוכלו לזהות את מקום היישוב. במקלטים ישנו זוגות זוגות של ילדים במדפי שינה, ולרע מזלי ישנתי עם ילד שעדיין הרטיב בשנתו בלילה, והייתי מתעוררת לתוך רטיבות השתן של חברי למדף השינה. גם בארוחות, הילדים ידעו שאני לא אוכלת מיץ עגבניות, אז היו שופכים את המיץ לתוך השמנת, כך שלא יכולתי לאכול אותה.

אחת החוויות הזכורות לי עד היום, שאמא הייתה שמה אותנו בעגלת הילדים ורצה משערי הקיבוץ עד הכנרת, מרחק של כמה ק"מ, ואנו התמוגגנו מצחוק והנאה.

חייהם של הורי בקיבוץ לא התנהלו כפי שקיוו "שכל אחד נותן כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו". אמא נתנה מעל ומעבר, אך לא קיבלה את הצרכים הבסיסיים, וגם לאבא לא נתנו להתפתח ולפתח את ענף הרפת כפי שרצה.

עיירת פיתוח – בשנת 1953 החלה להתגבש מחשבה ליישוב השטחים המצויים בצפון הנגב שהיו חשופים ושוממים מאנשים וחקלאות. גלי העלייה הגדולים מארצות צפון אפריקה ומאירופה העלו הצורך להתיישבות באזורים חדשים ויצירת מקומות עבודה ותעסוקה.

לאחר מלחמת קדש, בשנת 1957, בדרבונו ובעידודו של בן גוריון, נרשמה מגמה של נהירה מן העיר אל הכפר, ולקריאתו נענו חברי מושבים, חברי קיבוצים ותיקים, וגם מעט עירונים שנאותו לצאת להדרכה ביישובי העולים, ולבנות את היישובים החדשים.

חבל לכיש החל להתפתח בתנופה חזקה וישובים חדשים עלו על הקרקע. מרביתם מאוכלסים בעולים חדשים מארצות האטלס, מרוקו, טוניס ומזרח אירופה.

אבא, שחיפש מקום להגשמה, כשהוא ואימא התאכזבו מהחיים בקיבוץ, היה ער לחלון ההזדמנויות להשתלב באזור החדש שקם מלא כלום. כשבאמתחתו הידע הרב והעצום שרכש בתחום הבקר, קיבל משרת הדרכה מטעם הסוכנות בחבל לכיש, וגם דירה בקרית גת, עיירת העולים הצעירה שהוקמה. וכך הגענו לקריית גת, כשהייתי בת חמש. העיירה הייתה בחיתוליה, היו מעט מאד תושבים, רובם עולים חדשים, שהגיעו בעיקר ממרוקו, טוניס ומרומניה, אבל היה גרעין של ותיקים מקיבוצים ומערים ותיקות, והם שנתנו את הבסיס להתפתחותה של קריית גת.

זכורני כשהגענו לקריית גת, הכל היה שומם, מדבר, מלבד משרדי הסוכנות שהיו כאי ירוק במדבר כשסביבם דשא ומעט צמחיה. הדבר בלט מאד מכיוון שהגענו מקבוץ דגניה ב' שהיו בו דשאים ועצים והכל היה ירוק ופורח .

למדתי בגן ששכן בבית קטן בתוך שכונת הרכבות.  אלו היו בתים קטנים המחוברים אחד לשני כמו קרונות רכבת, ולכן נקראו בשם זה.לא היה חשמל ובלילות הדלקנו מנורות נפט. לעשירים יותר היו מנורות לוקס שנתנו אור טוב יותר. המקרר היה מקרר של קרח. ופעמיים בשבוע היה עובר סוחר עם עגלת בלוקים של קרח, ומוכר חצי או רבע בלוק-כפי שנדרש.

מאחורי הבית היה לנו שטח של כחצי דונם, בו נטענו עצי פרי – אשכולית, קלמנטינה, משמש, שזיפים-סנטה רוזה ואוגדן, אגס ורימון , ולאורך החלקה מספר גפנים. אמא שלי, למדה מהשכן שהיה בעל ניסיון בגידול עצי פרי, כיצד לרסס נגד מזיקים ולכייס (לשים שקיות נייר על הפרי) כדי שלא ייעקץ על ידי מזיקים. היו לנו גם ברברים (סוג של ברווזים) ותרנגולות מטילות שסיפקו ביצים, שאת חלקם גם מכרנו.

כמו כן, שתלנו עגבניות, תפ"א, ותותים שכיסינו בחצאי קליפות ביצים כדי שהציפורים לא תנקרנה את הפרי.

וכך יכולנו ליהנות בתקופה שלא היה שפע כלכלי, מהתוצרת שגידלנו ליד הבית.

זכורני כי הברברים לא דגרו על הביצים שהטילו, ואז הדריכו את ההורים להביא תרנגולי הודו שידגרו על הביצים, ואכן בקעו אפרוחים, ואז בחורף גשום מאד, התהוותה שלולית מים גדולה ליד הבית, והאפרוחים שחו להנאתם, ותרנגולי ההודי שלא ידעו לשחות עמדו חסרי אונים על הגדה וקראו להם בקול גדול לצאת מהמים.

מכיוון שלא היה חשמל, היה מגהץ שחיממו על הגז, וכביסה עשו בידיים ושפשפו על קרש מיוחד. בשבתות היינו מסיירים באתרי הבניה של העיר הנבנית ומתפתחת. למרות הקושי, אימא הייתה מאושרת, והרגישה כי חלומה התגשם.

וכפי שכתב חנניה רייכמן בשירו "טו בשבט בחבל לכיש"

" ..קשים הם חבלי הלידה של החבל: אך עץ הוא לא שקר, ופרי הוא לא הבל. קשה העמל-אך גדול השכר: שתיל של היום הוא אילן של מחר. שותל ומצמיח , מפרה ומפריח- הריהו מחיש פעמי המשיח ברוך כל חלוץ , הנחלץ להחיש את בוא הגואל אל חבל לכיש!".

למדתי בבית ספר יסודי בקרית גת. בתחילת כתה א' למדנו משמרת שנייה-משעה 12 בצהרים עד ארבע אחה"צ, מכיוון שבית הספר ,שפרינצק" היה בית הספר היסודי היחידי בעיר, ולא היה בו מספיק כתות לימוד. מאוחר יותר עברנו לבית הספר החדש שנבנה ונקרא "עליות", שמו מסמל את תקופת העליות הגדולות לישראל ממרוקו ורומניה.

לא היו לי חלומות מיוחדים, אבל חוויתי אירועים מיוחדים, כמו ביקורו של בן גוריון במלאת חמש שנים לקרית-גת. בן גוריון הגיע לבקר בעיר, ואני נבחרתי לברכו בשם בית ספרי "עליות"- שייצג את מתיישבי  קריית גת, ותיקי הארץ, עולים חדשים מעדות המזרח ומאירופה- קיבוץ גלויות של ממש. כמו כן, מכיוון שאבי היה מעורב ופעיל במועצת העיר, זכיתי לראות ולפגוש הרבה אישים, וראשי ממשלות כמו: לוי אשכול וגולדה מאיר.

מושב – בהגיעי לגיל תשע עשרה המשפחה עברה למושב ניר בנים. היה לנו משק של מטעי אפרסקים וגדול תרנגולי הודו. אני שרתי בצבא בבסיס תל נוף בגף קשר, הייתי צפנית.

סבא יורם שהגיע למושב ניר בנים כשהיה בן ארבע, שירת בבסיס זה כמכונאי של מטוסי הנורד, מטוסי תובלה שיצאו כבר מהשימוש בצבא, חברי הטוב מקריית גת ששירת יחד עם סבא עשה את ההכרות בינינו. וכך התחלנו להיפגש בבסיס ובמושב.

במלחמת יום כיפור אני הייתי במילואים, וסבא בצבא קבע, ויצא לנו לעבוד לילות רבים ביחד. כאשר לא עבדתי בקשר בפענוח והצפנת מברקים, הייתי יוצאת לעזור לסבא בהאנגר, מוסך של המטוסים, וכולם באו לראות את התופעה של החיילת, בחורה שעובדת במכונאות, זו הייתה תופעה יוצאת דופן בתקופה זו.

במשק ההורים של סבא יורם היו רפת פרות ומטעים של אפרסקים. מטע אפרסמון ואבוקדו נשתלו מאוחר יותר, ואבוקדו מניב עד היום.

בשנת 1975 התחתנו והיינו הבנים הממשיכים הראשונים במושב, במשק ההורים של סבא יורם. עבדנו ברפת, באפרסקים, באפרסמון ואבוקדו. המשכנו לבנות ולהבנות במושב.

המעניין הוא כי סבא יורם, שלא זכית להכיר, נולד גם הוא בקיבוץ, מנרה, והגיע למושב ניר בנים בגיל ארבע, ועבד במשק ההורים שנים רבות, ובמוסך לתיקון חשמל רכב, בקרית גת. דבר נוסף שגילינו הוא כי שנינו נולדנו באותו בית חולים, "הסקוטי" בטבריה.

נולדו לנו שלושה ילדים, שהם דור שלישי לילידי הארץ, ואמא שלך הבת השנייה. ואתם כל נכדי, עשרה במספר, דור רביעי לילידי הארץ.

טל: בסופו של דבר אני לא זכיתי לראות את סבא ואני מכירה אותו רק מהתמונות והסיפורים.

לצערנו סבא יורם נהרג עוד בטרם נולדת, סבא שאהב טיולים ואת הטבע חלם להצליח לראות את השטפונות בנגב בהתהוותם. שנים רבות ניסה וראינו שטפונות מרהיבים, אך לא הצליח אף פעם לזכות ולראות כיצד מתחיל השטפון, את הטבע במלוא עוזו. ביום שסופסוף הצליח לחוות ולהגשים את חלומו, צלצל אלי והודיע בשמחה "הצליח והכל בסדר!". אמרתי לו "אלוהים נתן לך את המתנה היפה ביותר ליום הולדתך". זו הייתה שיחתנו האחרונה בטרם נהרג, הלך בדרך שהכי אהב, בטיול בטבע.

הגזע שעליו נשענה המשפחה כולה הזדעזע ונשבר. אך שורשי המשפחה שלנו עמוקים וחזקים וממשיכים לצמוח לגדול ולהניב פירות יפים ומתוקים – כמו נכדים….   מי ייתן ויהיו עוד דורות שימשיכו ויחלמו על בניית הארץ ושמירתה כמדינה יצרנית וחופשית, והשלום ישרור בין כל תושביה.

לפיכך, המסקנה הנלמדת כי הכל תלוי בנו, בחלומות ברצון ובהתמדה. ואסיים  בשירו של ר' קיפלינג, כמתווה דרך להצלחה ומימוש חלומות.

שירו של ר' קיפלינג – "שיר האומץ" או נכון יותר שיר המוטיבציה:

אם תחשוב כי תיפול, כבר נפלת אם תחיה בלי היסוס וניצלת, אם תרצה לנצח אך תאמר לא אוכל הן ברור שבחרת בקל שבקל. אם תאמר כי תאבד, הן תאבד בוודאי כי כל איש בעולם התוסס והחי הרוצה להגיע לתרועת ניצחון לא יגיע אליה בלי תרועת הרצון והוא חוק עולמים לנמשל ולמושל ופשוט הוא החוק האיתן מברזל: החלט כי תוכל – רצונך אז מושל עליך יגן חוק איתן מברזל. מלחמות החיים לא תמיד מבקשות, את האיש החזק וכתפיו הנוקשות, אם יתמיד הוא תמיד ינצח בכל, רק אותו האדם החושב כי יכול.

הזוית האישית

טל: היה לי כיף ונהניתי מזמן האיכות עם סבתא ולמדתי המון דברים חדשים על המשפחה. רינה: היתה חוויה להעלות אירועים מההסטוריה של הסבים והסבתא שלי, סבתא רבתא רבתא של טל. ולהעביר את הסיפור של המשפחה לטל והדורות הבאים.